זה באמת מבאס שאת משקיעה ולא אוהבים. גם אצלי יש הרבה דברים שהילדים לא אוהבים ולא כזה מפריע לי, אבל אם בעלי לא אוהב אז זה הכי מבאס.

ואני לא יודעת להסביר אבל יש משהו בנפרדות מהחמות שהוא באמת מורכב. גם אני לא אוהבת שהוא מנסה להפוך דברים בבית שלנו להיות כמו של אמא שלו.

ואם זה היה רק השניצלים אז מילא, אבל כשזה היחס הכללי לאוכל שאת מכינה זה באמת קשה.

ומצטערת, אין לי עצות. רק חיבוק!❤️

אוכל מכיל בתוכו המון רגשות נוסטלגיה וגעגוע.

בטח ובטח בחברה הישראלית.

גם אני במקומך הייתי נעלבת, יש איזו הערכה בסיסית שאישה רוצה לקבל, יש משהו בעבודה הפשוטה והיומיומית של קילוף-קיצוץ-בישול למען בני הבית, שרוצים שייענה באהבה.

מקסים שהוא יודע להעריך את האוכל של אמא שלו, אבל כששלך מונח בהשוואה לשלה (גם אם היא מבשלת הכי טובה בארץ!) יש כאן משהו פוגע.

דברים לא יודעים כמה מילה שלהם יכולה להשפיע עלינו. כמה הערכה ופירגון אמיתי יכולים להרים אותנו (בנוסף לביטחון העצמי שלנו הנשים. אנחנו ככה בנויות, שמושפעות מהם).

באופן פרקטי, אם הוא היה מסכים "ללמוד" מאמא שלו כמה מתכונים ולהתחיל לבשל בבית אני חושבת שהוא היה מעריך יותר את הבישולים שלך.

מי שלא עושה בעצמו לא מבין. לפחות אצלנו ככה היה עם הכביסה. כשבעלי התחיל לכבס- הוא הבין איזו עבודה מטורפת יומיומית אני עושה

לעומת השנים הראשונות הוא הרבה יותר פעיל במטבח.  זה נראה לי גם מה שגורם לו יותר להרגיש בנוח להעיר..

כשאמא שלי או מישהו אחר מעיר על האוכל שלי לא אקח את זה קשה כל כך ואקשיב ואקח לתשומת ליבי, אצלו זה פשוט מביא לי עצבים.  

דרך אגב גם אוכל שהוא מכין ופחות מוצלח הוא יכריז על זה בקול ובלי שום בעיה

יש פה המון דברים מעורבבים..

זה ממש הגיוני שיאהב את האוכל של אמא שלו, הוא גדל על האוכל הזה וזה מה שהחך שלו התרגל. יש בדיחה כזאת על גבר שהתחתן וכל ארוחה אמר לאשתו "יצא לך טעים, אבל לא כמו של אמא שלי" ככה כל יום. יום אחד נשרף לה האוכל, התלבטה אם להכין מחדש, אמרה מה זה משנה גם ככה יש לו ביקורת.. נתנה לו לאכול את השרוף, אמר לה "סוף סוף הכנת כמו אמא שלי!" 😅 אז באמת מה שאנחנו רגילים זה הגיוני שהכי נאהב. נורמלי. הזאלה היא אחרת, האם זה פוגע בך בגלל הצורה שזה נאמר, או בגלל שאת שומעת שם משהו אחר. כשהוא אומר לך "אולי תבקשי מאמא שלי את המתכון" את שומעת "את לא מספיק טובה"? הבישול הוא נקודה רגישה אצלך? כשרק התחתנו שרפתי עוגיות ופשוט התמוטטתי לערב שלם, כי בראש שלי אישה טובה זה אישה שמבשלת ואופה טעים. אמא שלי אופה מדהים. ולא הרגשתי ששרפתי עוגיות, הרגשתי שנכשלתי כאישה.

ונראה לי שאולי כדאי לפתוח את זה, בנעימות ובצורה מכבדת. הוא לא התחתן עם אמא שלו. הוא התחתן איתך. זה ממש סבבה לאהוב את האוכל של אמא שלו אבל אי אפשר לשכפל אותו אצלך. וזה לגיטימי.. אם בא לך לפנק אותו פעם ב, קחי ממנה מתכון ותכיני לו. אבל ביום יום עם כל הכבוד האוכל שלך הוא שלך, ואולי כשהוא ייפתח להבנה הזאת הוא יוכל גם להרגיש את הטעמים של מה שבישלת ולא רק להשוות.

לגבי החלות למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי מספיק שאחד מכם אוהב חלות אוויריריות והשני אוהב דחוסות, וכבר לא תאהבו את אותה החלה. אולי אפשר סעודה עם החלות האלה וסעודה עם האחרות, או שבת ככה שבת ככה?

ולילדים הייתי אומרת חד משמעית לא לדרג. זה לא מכבד, זה לא מנומס וזה יכול גם ממש להעליב. וכן, גם לך מותר להעלב את בנאדם וזה ממש לא אשמתך, וזה נורמלי. 

אלא עצם זה שעושים כזה עניין מהאוכל וההשוואה הזאת פוגעת ומעליבה.  

בינתיים עם החלות אמי ממשיכה לעשות קצת כל פעם ובעיקר אני אוכלת. אבל יש בבעלי משהו שמשווק טוב לילדים, ואם הוא אוכל משהו ומתלהב ממנו גם הילדים יסכימו לטעום. אז כן קצת מבאסת שהוא לא שם לב להשקעה ומנסה שוב.. אבל בעומק של העניין אני לא חושבת שאני רוצה שהוא יאכל משהו רק בשבילי אלא שיעשה מה שטוב לו וטעים לו, לא?

לילדים אני באמת חייבת להסביר שזה לא מנומס 

אני חושבת שאם הוא יבין כמה זה מנמיך אותך היחס וכמה הוא לא שם לב להשקעה אז הוא גם יאכל כדי באמת לנסות מאכלים אחרים, של אשתו. ולא בשבילך בהכרח.

מה שטוב לו וטעים לו זה להיות בררן שמחפש בכל מאכל את האוכל של אמא שלו. אבל בגלל שהוא עבר את גיל 10, ואפילו התחתן, אולי כדאי רגע להבין שיש עוד אנשים בעולם שמבשלים, בצורה שונה, ולכבד אותם.

הייתי אומרת לו בפירוש - זה מעליב אותי. זה פוגע. אתה הכי אוהב את האוכל של אמא שלך? זה מצוין, כי אני לא בתחרות איתה. היא מכינה אוכל אחד ואני אוכל אחר. כשאתה אצלה תתתענג על מטעמי הילדות ופה תאכל מה שיש או תבשל בעצמך.

גם על האוכל של אמא שלך הוא מדבר ככה? אני מאמינה שלא, כי שם ברור לו שזה בית אחר, אוכל אחר. אבל משום מה אצלכם יש לו את הציפיה להעתקת מטבח ילדותו, כי מבחינתו הוא גדל בבית שלו עם אוכל מסוים, ועכשיו הוא גם בבית שלו ורוצה את אותו האוכל. אבל הבית שלו מהילדות זה בית אחד, והבית שלו מהבגרות זה בית אחר. והאוכל הוא שונה.

וגם הייתי מסבירה לו כמה זה מעליב שהילדים מסתכלים על האוכל שלך ככה רק כי הם מחקים אותו.

אני חושבת שאת מסתכלת על זה כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש זה שאת "תתבטלי" כי בסהכ את כאן כדי שלהם יהיה טעים ונעים, אבל שהם יעשו את הצעד האחד של להיות מנומסים זה כבר נשמע לך (ואולי גם להם?) הגזמה. וזה משהו לעבוד עליו. 

אז למה פה זה שונה? זה שהם צריכים להיות מנומסים זה עניין אחד אבל אולי צריך  להסתכל על זה בלי כל המטען הנוסף..רוצים תאכלו לא רוצים הכל טוב

זה נקרא להתבטל. עזבי את כל ההתפלספות.

יש נושאים שלא רגישים, וזה מצוין. אבל כשיש נושא רגיש אז אם אחד צריך "לוותר" וזה קורה מתוך הידברות או הבנה ותחושה נעימה של הסכמה והדדיות זה סבבה. אם את מרגישה שאת לא בסדר וזו חובתך להרגיש בסדר שם הבעיה. 

הביקורת שאת מקבלת לא מגיעה כהערה עניינית. הרי בסוף זה לא שהכנת משהו שהוא לא הכיר והחיך שלו אהב או לא אהב. העניין הוא הרצון שלו לעשות העתק הדבק מטעמי ילדותו לביתו הפרטי ואת אמורה להיות המבצעת. אין פה מקום גם לטעם שלך, לרצון שלך אולי להסתכלות שלך על גיוון ובחירה שלך איזה טעמים להביא לבית.

בסוף, אוכל זה משהו מאוד מהותי בהגדרה של בית. לא בהכרח אוכל מבושל, אלא אוכל שאוכלים בבית. אפילו אם נלך על משהו פשוט כמו-שבכל ר''ח מקבלים סנדביץ' עם שוקולד, הרי שסנדביץ' עם שוקולד ישאיר טעם וזכרון של ר''ח.

זה נראה שהמקום שלך כאמא של הבית נדחק בתחום הזה- של עיצוב טעם הבית.

את צריכה בבית *שלך* לבצע את הטעם/ הבחירה/ דרך הבישול/ ההעדפות הקולינריות של..חמותך.

ועוד לקבל ביקורת כשזה לא יוצא דומה למקור.

לא הגיוני.

בעיני שיחה דחופה עם הבעל. לא מתוך מסכנות "אני נפגעת.. יודעת שלא מבשלת טעים.." אלא ממקום משתף ומגדיר- "שמה לב שמתרחש פה בלבול. אנחנו לא העתק הדבק של בית ההורים שלך. לא מתאים לי א', ב'.. שים לב גם איך זה פוגע בחינוך של הילדים.. ופירוט" בסוף, הוא צריך שיקוף של המצב. מניחה שהאוכל הכי טעים בעולם לא יהיה לו שווה אישה שמרגישה ככה וילדים בוטים..

פשוט לשקף. ולהגיע יחד להחלטות. אפשר שבין ההחלטות תהיה גם החלטה שיהיה לשבת תבשיל אחד מבית הוריו. אבל: א. שבעלך יכין (ויתמודד. אם יצא טעים-מעולה. הוא יקהל פתאום ערך להשקעה בבישול. אם לא-לא את הבעיה שזה לא דומה למקור) ב. לסכם מראש שיש *אפס* שיווק שלו דווקא למאכל הזה...

ולך הייתי מציעה להתמקצע במאכלים שיוצאים לך טעים וטוב ונותנים לך ביטחון.

בהצלחה גדולה ממש!

1.קודם כל: " הילדים שלי בררנים וזה באשמתי" מה זה השטויות האלה? הילדים שלי בררנים ואני בשום אופן לא חושבת שזה באשמתי. למה שזה יהיה באשמתך? בהערכה גסה שלי לפחות חצי מהילדים הם בררנים, ככה זה.

2. "מבינה" שהבעיה היא בי" וואט?! איך כל הדבר הזה קשור לבעיה בך? אל תקחי על עצמך מה שלא שלך. יש כאן בעיה מאוד מעצבנת ולא קטנונית בכלל. אין לך במה להתבייש.

3. מודה שאני במקרה כזה הייתי אומרת אם אתה לא אוהב את האוכל שלי אתה מוזמן להתחיל לבשל בעצמך כמו אמא שלך. אני לא אמא שלך נעים להכיר.

אני חושבת שאין לך מה להכנס למקום של התנצלות וריצוי. תכיני מה שבא לך וטעים לך ואל תשקיעי בדברים שהוא לא מעריך וסתם תהיה לך עוגמת נפש. תגידי לו שאם יש משהו שהוא אוהב ורוצה שתכיני אז באהבה, אני הכי בעד לפנק באוכל, אבל רק אם זה לא בא בהשוואה לאמא שלו.

לגבי הילדים הייתי מעלה את זה בפניו לא כביקורת ישירה עליו אלא משתפת אותו בסגנון דיבור של הילדים ולמה זה מפריע לך ואיך לדעתו כדאי לחנך בנושא הזה...

2. "הבעיה" בי, זה לא באמת בעיה, אבל במחשבה בוגרת כל אחד צריך לאכול מה שהוא אוהב וטעים לו, אני לא צריכה להכריח אותו להחמיא לאוכל אם הוא פחות אוהב.. כן יכולה אולי להגיד לו שלא נעים לי לשמוע את ההשוואה.. אבל כן הייתי רוצה שמרגיש חופשי להנות או להנות מהאוכל בהתאם לטעם שלו.

"שירגיש חופשי". כמובן אם יש מאכל ספציפי שהוא פחות אוהב אז אין בעיה לומר, אבל כשזה הופעות להיות משהו קבוע של השוואות אז בעיניי זה לא סבבה.

וכן, אני הייתי אומרת לו לקחת אחריות ולהתחיל לבשל 

ויחמיאו לי על האוכל גם אם הם לא אוהבים. לפחות מאחד בבית אני מצפה את זה- וזה בעלי.

הילדים-לאט לאט...יגדלו ויפרגנו. 

אני אישית חושבת שאם כל כך חשוב לו האוכל והוא רוצה אוכל כמו אמא שלו,

אז למה שלא ייקח על עצמו את כל ענייני הבישול בבית?

שייקח מתכונים מאמא שלו ויבשל בשמחה ובהנאה לכל המשפחה.

את במילא אומרת שלא כזה אוהבת אוכל מבושל.

וזה לא אמור להיות שאת כל היום עומדת בהשוואה לאמא שלו.

ואומרת שזה ממש לא נעים לך לשמוע הערות והשוואות על האוכל שאת מבשלת, ואת מבקשת להפסיק עם זה. זה שלא סבבה להגיד מה לא טעים במה שהוא בישל לא אומר שגם לך זה ככה.

ולא הייתי מזכירה את אמא שלו בכלל, רק הקושי שלך עם לשמוע השוואות להערות כל הזמן... 

גם אם האוכל של אמא שלו הכי טעים בעולם, הוא לא אמור לומר את זה או לגרום לך להרגיש קטנה יותר. אותי בכלל מצחיק שהאמא עדיין שולחת אוכל אבל נו, אם זה עושה טוב לרוב הצדדים, שיהיה ..

הבררנות של הילדים לא קשורה, יותר מזה, ילדים מעדיפים פסטה לבנה ושניצל תירס מאשר קציצות קובה מדהימות ככל שיהיו..

גם עניין החלות לא הוגן, אני מכינה חלול לעיתים רחוקות כי זה דורש ממני הרבה כוחות וזמן, ואני מניחה שבהרגשה שאת טורחת ובכל אופן קונים מוכן , לא מחמיאה בכלל, ואני שומעת מדבריך שאת לגמרי מודעת, ואם את אומרת שהחלות טעימות, אני לא רואה סיבה שיקנה המאפיה, ניסית לשאול אותו? אולי פוחד שיתפקשש משהו, אולי קונה כי זה לא מספיק? הייתי מנסה לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה קצת לא נעים לך כל העניין של האוכל, להקביל את זה , למשל אם היית קוראת לאבא שלך לכל תיקון בבית ומפארת אותו איך הוא מתקן יפה, ואיזה גימורים יש לו, למרות שבעלך היה גם עושה, למרות שרגישות של גבר היא לא כמו של אישה מול חמותה , אבל עדיין..

והוא אמור לעזוב את אביו ואמו כבר...ולשחרר מהסינר של אמא.

אבל סליחה שלא עזרתי...

גדלתי בצורה דומה לילדים שלך. האוכל של סבתא היה מבחינתנו פסגת הטעם. ואמא שלי זרמה עם זה ועודדה את זה. מה היה ההבדל?

1. סבתא בישלה מאכלים עדתיים שגם ככה אמא שלי לא בישלה. אז זה לא השוואה בין עוף בתנור לעוף בתנור, אלא מאכלים שונים לגמרי.

2. אבא שלי הילל גם את האוכל של אמא. בחיים לא הקטין מהבישולים שלה בגלל השוואה לאוכל של אמא שלו.

הגיוני שהיא גם אובייקטיבית מכינה יותר טעים (יותר שנות ניסיון, וסובייקטיבית-טעם שגדל עליו). אבל זה לא אמור להוריד מהאוכל שלך. 

אמרת שזה פוגע?

ביקשת לא לקנות חלות, כשאת מכינה?

ובנוסף, תאמרי לו שאם הוא רוצה אוכל כמו של אמא שלו הוא מוזמן לבקש מתכונים ולהכין. אולי ברגע שיתנסה יבין שזה לא פשוט. 

שתדעי שיש כל כך הרבה אנשים מסביבנו שיש להם דיכאון. גם ברמות לא קלות בכלל....

ואף אחד לא יודע דבר וחצי דבר. גם הקרובים ביותר...

ואני אומרת מנסיון.

גיסי מתמודד, ואחותי גיבורת העולם. ורוב האחים שלי לא יודעים כלום. ואנחנו משפחה שנחשבת בקשר טוב...

ממש חיבוק.

איזה יופי שהתחיל טיפול. אני לא חושבת שזה מאוחר מידי למרות שלא מכירה את המקרה... אף פעם לא מאוחר מידי❤️ שוב חיבוק יא גיבורה. מתפללת בשבילך שתעלו על דרך המלך בקלות ומחוזקים יותר מכל השבר הזה❤️

כשאת כותבת תוקפנות מסוימת, את מתכוונת לאמירות פוגעניות, או למשהו יותר פיזי?

חיבוק גדול בכל מצב.

יש לך מישהי שתלווה אותך?  רבנית אפילו?

אני חושבת שאין מאוחר מדיי וטוב שהתחיל בטיפול! אם הדינמיקה ממשיכה להיות פוגענית- תתפסי מרחק או תציבי גבול חזק. ובכל מקרה, אל תהיי עם זה לבד. את נושאת על עצמך המון. דיכאון זו מחלה שגורמת לתחושת מחנק עצומה בצד הבריא. מקום לפרוק את כל מה שהצטבר בך, בלי שיפוט ובהבנה מלאה- זה מאסט לדעתי

זה מאוד קשה כששני הצדדים מרגישים כובד נפשי ומתח. כל אחד רוצה שהשני יתפקד על 100 ויהיה המשענת היציבה.

אני חושבת שבגלל הדיכאון את נוטה להעצים את השחור... אל תדאגי, הילדים שלך לא צריכים משפחת אומנה וכו. נשמע שאתם זןג טוב, ועוד נכון לכם עתיד רגוע יותר.

אני חושבת שמה שעוזר בזמנים כאלה זה ממש לעשות לך ציוני דרך במהלך היום. רק הצלחות קטנות.

מה את רוצה לעשות בשעות הקרובות כדי לקדם עניינים קטנים.

הצלחות קטנות נותנות למוח תחושת סיפוק ותחושה של יכולת. לחשוב על בעיה גדולה, כמו שאלת הנישואים שלכם, או השאלה אם הוא אלים או לא, או גורל הילדים- זה כבד מדיי עלייך.

אלו שאלות שלא תמיד יש לנו תשובה עליהן כרגע, כי צריך זמן ופרספקטיבה נכונה.

אז באמת חושבת שתרחיקי מעצמך את השאלה מה הוא ואת השאלה מה עם הילדים, ותתמקדי במה את יכולה לעשות כדי לשפר את מצבך את במסגרת הגבולות שלך. 

אני לא יודעת מה את מתכוונת תוקפנות, אבל כן מוציא ממנו תגובות ויחס שממש לא הוא.. לא מה שהכרתי ולא מה שהיה...

בעז"ה אין מאוחר מידי. טיפול יכול לחולל פלאים, למרות שלפעמים יכול להיראות בהתחלה שרק מחמיר.

אני מקווה ומאמינה שטיפול שלו ייטיב איתו ואיתך. מבינה אותך את תחושת הייאוש, אבל באמת תנסי לא ליפול לזה ולהחזיק את התקווה ואת האמונה שישתפר.

יכולה להגיד לך שכבר הרבה זמן בטיפול, וכן, חד משמעית שהטיפול עוזר!

התחלתי לא מזמן בשביל עצמי.

זה לא הפחד שאני לא מסוגלת להניח בצד כמו התחושה שהחיים שלי מתנפצים לרסיסים.

בעז''ה שיעזור כמה שיותר🩷

וגם את זה, לנסות להגיד לעצמך שזאת תקופה שתעבור. שאת יכולה להתמודד עם זה ועוד שנה תסתכלי אחורה ותגידי לעצמך שזה עבר. לזכור שדיכאון משחיר הכל, והמציאות יותר טובה מזה בדרך כלל.

כשאני התחלתי לצאת מהדיכאון שהיה לי הדבר שהכי התבאסתי ממנו זה שלא ידעתי שזאת פשוט תקופה שתעבור. שהרגשתי שזה לכל החיים ואף פעם אני לא יצא מה, כשהמציאות הייתה ב''ה הרבה יותר טובה...

אלופים ממש ממש שהתחלתם שניכם טיפול!!!!

הפחד הגיוני. זאת סיטואציה כל כך מורכבת. אבל חבל להתייאש דווקא עכשיו כששניכם התחלתם לטפל. תנו הזדמנות לתהליך, והלוואי ששניכם תתקדמו ותרגישו שיפור בקרוב!!!

וקחי את מה ששוקולד פרה אמרה על ההצלחות הקטנות, זה ממש חשוב.

ממש מבאס אותי שבגילי עדיין יש לי חצ'קונים

אני מנסה לשים כל מיני מסכות.

לא ממש עוזר, אבל אני לפחות מרגישה שאני משקיעה בעצמי😅

המון המון שוקולד. חיה על שוקולד בהגזמה..

ולכן מוזר לי שזה יהיה קשור אצלי לשוקולד

כי אז איך יש ימים שאני ממש עם פנים חלקות? 😅

ועוד לקחתי בשנות התיכון ריקוטן, ועדיין היה לי, במיוחד בהריונות.

התחלתי ללכת לפני כשנה לקוסמטיקאית באופן קבוע. והכל השתפר פלאים.

חייבת לומר שהייתי סקפטית, במיוחד שהרגשתי שהיא "דוחפת" לי מוצרים יקרים.

המוצרים אכן יקרים אבל אני משתמשת אדוקה בקביעות וזה ממש שעוזר.

מה שהבנתי זה שלא עוזר לנסות ניסוי וטעיה עם כל המוצרים שיש בשוק. חבל על הכסף. צריך אבחון מדוייק.

עכשיו אני בהריון וטפו טפו בינתיים לא צץ כלום.

שנראלי ממש מאבחנת...

נתת לי רעיון. עכשיו מתלבטת אם יש לי מספיק כסף לזה חחח 🤣

ותגיעי לרופא עם תמונות 🙂

בתקופות עם שיבושים הורמונליים זה ממש החמיר.

וגם כיום סביב הווסת תמיד יש יותר.

מאוד עזרו לי מוצרי פנים איכותיים כמו שכתבה @שיר הרוח 

אצלי ספציפית בעיקר פילינג לעור, איכותי ויקר אבל עושה את העבודה.

יש הרבה פחות פצעים וגם כשיש מתרפאים מהר.

לדעתי שווה להשקיע בזה.

(וגם רקוטן, לקחתי בבחרותי. עזר לי מאוד מאוד מאוד. אומנם חזר אחרי כמה שנים אבל לפחות כמה שנים נהניתי בלי)

תודה על התשובה ❤️ צריכה הרבה אומץ כדי להעז לקנות ולנסות על עיוור...

פעם חשבתי שגם אצלי זה הורמונלי ומתחזק סביב הווסת -

היום אני רואה שזה אכן כך אבל זה גם לגמרי מתחזק פתאום בלי קשר לכלום, גם בשבועיים שאחרי... אז כבר מבולבלת מזה ממש

ממליצה ללכת לאנדוקרינולוג לאבחון (עושים בדיקות דם סביב המחזור)

אפשר לאזן ממש בקלות עם כדורים

ואם את בכל מקרה רוצה למנוע אז פשוט צריך לבדוק מה בדיוק צריך לאזן

מניסיון- רופאי נשים/עור לא ממש מבינים בזה (כשזה הורמונלי)

אני לקחתי רקאוטן בגיל 18 וזה ממש שינה לי את החיים

מגיל 11-18 ניסיתי הכללללללל

לא אכלתי שוקולד, חלבי, מטוגן, סוכר וכו' וזה אכן עזר אבל עדיין היה גרוע ממש

כל המשחות ו אנטיביוטיקות וכו' עד שלקחתי ריקאוטן

לא אומרת לך לקחת אבל לי זה עשה פלאים 

מסוכן מאוד מאוד להיכנס איתו להיריון (בעיות חריפות לעובר)

וכדאי גם לחכות כמה חודשים אחרי סוף הטיפול

אז שיקול משמעותי.

אנטיביוטיקה לזה ניסית? לי לא עזר אבל לחלק עוזר. והרבה פחות מגביל מבחינת פוריות וילודה

וגם לי יש בתקופות הורמונליות כאלו או אחרות..וזה סיוט.

חברה קוסמטיקאית אמרה לי שיש מה לעשות... אבל לא הלכתי לטיפול פנים...

עוד לא עם חמישה ילדים😉 אבל עדיין סובלת מפצעים.

ההבדל הוא שבתור נערה באמת לקחתי קיורטן, למשך קצת יותר משנה. זה בהחלט עזר ממש. המצב שלי לפני היה קשה מאוד ואחרי שנה עם כדורים העור שלי היה חלק כאילו לא היו לי בכלל. ואז אחרי שנתיים התחילו לחזור בהדרגה..

אז גם נשארתי עם כתמים של זכר לעובדה שלקחתי כדורים וגם חזרו לי פצעים, אמנם לא באותה רמה אבל בהחלט נוכחים.

הייתרון הוא שיש לי כמה תמונות יפות מסוף התיכון (:

בחצי שנה האחרונה אני מנסה מוצרים של חברת  kiehls ודי מרוצה. באופן כללי מרגישה שהפנים מאוזנות ונעימות יותר והפצעים מתרפאים בקלות יותר, ממליצה לבדוק.

הייתה התפרצות של אקנה בעקבות הפסקת גלולות.

מה שעזר לי כרדע זה להפחית מוצרי חלב

ממש ראיתי שיפור מיידי

אני מקפידה מאד להשתמש בחומרים שמיועדים לעור שומני

לא משהו יקר, סבון פנים נטרוג'ינה

ואני מקפידה כל יום לשים קרם הגנה. אחרי שהקוסמטיקאית שלי העירה את תשומת ליבי,  הבנתי שזה מה שגורם לי לשומניות ולפצעים, והחלפתי לקרם הגנה יקר בטירוף, שזה מעצבן נורא, אבל היחיד שמצאתי שמיועד לעור שומני- ונעלמו הפצעים.

אמרה לי הקוסמטיקאית גם שגבינה צהובה או מאכלים שומניים גם כן נוטים לגרום פצעונים

ואני גם לא מתאפרת הרבה, לא יודעת אם זה קשור, אבל ממש מעט ולעיתים רחוקות

וזה בדיוק מה שגורם לו להרביץ.

תחשבי שהוא רוצה לתקשר, לקחת משהו, או כל דבר. אבל אין לו את השפה וזה יוצר תסכולים אז הדרך שלו להביע את עצמו זה להרביץ.

תנסי לעבוד חזק על תמלול. הוא בבית אוכל בננה תגידי לו הרבה פעמים - ב נ נ ה . תוך כדי שהוא רואה, נוגע, טועם. לשבח כמה שיותר חושים.

לכל פעולה לתת תמלול, לחזור על זה המון.

להראות לו בספרים תמונות של חיות, אוכל וכד'.

זה שלב מאוד מתסכל אבל פתאום יתחיל להגיד עוד מילה ועוד אחת... זה ממש מתוק. גם שיום אברי גוף עם שירים ותנועות. 

אני גם לא בטוחה מה תינוק בן שנה וחצי מרגיש

אבל כן הכאיב לי ההתעלמות

זוכרת בעבר כשילד אמר לי שרוצה מאוד להיות משהו

גם כשהיה נראה לא הגיוני

פניתי לגננת ושאלתי אם אפשרי

תמיד היו נענות בשמחה

פה זה היה ככ מוזר

והאמת שבעיני זו קצת נורה אדומה,

יכול להיות שהבן שלך קצת "שקוף" מול הצוות ולכן קל לעקוף אותו וזה מתבטא לא רק ברשימה,

ויכול להיות שזה עניין של הורים ולא של הילדים בכלל, מי שלוחץ חזק לוקח.

בכל מקרה הנושא של אבא של דבת מעיד על דינמיקה מסויימת שאתם עוברים אחורה, אולי לא בכוונה, ובטח לא מכוונה רעה,

ועדיין החזק לוקח וכדאי לפתח אסרטיביות כדי שלא לוותר על מעמד מול ההורים/ ילדים האחרים.

כדי להחזיר אותו להתבלט לטובה מול המטפלות אני נקטתי בגישה של מקל וגזר כל הזמן.

כלומר ממש להתאמץ להחמיא הרבה, וגם לבקש באסרטיביות את מה שמגיע לילד.

כשזה בא יחד עם פרגונים ומחמאות (והחמאתי גם באוזני המנהלת)

דברים זזו לטובה הרבה יותר מהר.

דוגמה למחמאה נגיד סיפרתי שהלכנו ברחוב וראינו מישהי שדומה למטפלת (נניח למטפלת קוראים רינה) אז הילד קרא בהתרגשות: רינה, רינה!

ואיך התבאסנו שזו לא הייתה רינה בסוף..

זה סיפור אמיתי, אבל גם קצת מטובל..

נניח לא ממש התבאסנו אלא רק טיפה הופתענו שזו לא הייתה רינה.

וגם קצת פינוקים הפתעות, מכתבי תודה קטנים מדי פעם. זה פותח פתח.

בדיוק הדבר הראשון שאמרתי להם

שאולי זה בגלל שלא מדבר וכן רוצה ליזום קשר או להביע משהו

ומגיע לתסכול

אמרו לי שהוא לא היחיד שלא מדבר בקבוצה 

ואפחד לא מרביץ כמוהו מיוזמתו

כן מחזירים אבל לא יוזמים

(במאמר מוסגר מרגישה שהוא קצת שקוף שם

ואולי גם הוא מרגיש ככה ורוצה יותר תשל 

במיוחד שבבית מצליח לקבל הרבה

אבל אולי הרגשה שלי...)

האמת שלא יודעת מה לעשות

מקליט העלה שהמנהלת עצמה מסיתה את המטפלות ולילד יצא של של אלים.

אגב, ידיים זה הרבה פעמים קריאה לעזרה.

בקשה לתשומת לב.

אותו דבר קרה לי עם רשימת אבא של שבת, הילד לא היה חודשיםםם.

הוצאתי באמצע שנה (בעקבות ההקלטות) ולא מצטערת לרגע.

ילד שלא נכנס לסבב אבא של שבת, זה ילד שמתעלמים ממנו.

הוא לא מרגיש שהוא לא בסבב, אבל זה סממן ורמז להתנהגות אחרת של המטפלות.

לא זוכרות אותו גם במקרים אחרים, הלב שלהן לא פנוי אליו.

לא חייבת להקשיב לי בכלל, כתבתי מניסיוני בלבד שהוא לא טוב.

מאז אני רק עם הקלטות.

בהצלחה מכל ליבי 

צודקת ממש לגבי הסבב של קבלת שבת

האמת כמו שכצבתי מקודם..

הילד נראה שממש טוב לו במעון

כשאני מגיעה תמיד הוא מחייך

ועושה למטפלות שלום עם חיוך

לא נראה עצוב או משהו

כן דיברתי עם מנהלת המעון בסופש גם

ותארתי לה את הסטואציות שהתחברו לי יחד

היא לגמרי היתה בצד שלי

היא לא חושבת כמו המטפלות

אם בכלל יש בעיה עם מכות

הטיפול הוא לא רק של האמא שתדבר איתו בסוף יום

וזו דרך תקשורת של ילד שלא מדבר

בעיניה לגיטימי והגיוני

חזרה אלי היום שוב

ובקשה שאני אניח את ענין ההרבצות בצד

שאני לא אחשוב עליו

כי היא מטפלת בכל מה שאמרתי ועשתה איתם שיחה מאוד נוקבת

ושאם יהיה צורך היא תכניס צוות שיסתכל עליו

אבל כרגע היא לא חושבת במה שהיא הסתכלה שיש בילד בעיה

נתנה לי תחושה שהיא לגמרי איתי ומטפלת בהן

וכעסה  שככה לא שתפתי אותה קודם

גם אם הרגשתי שזה קטנוני

אני באמת לא יודעת מה לחשוב....

היתי  אולי בנוסף מכניסה הקלטות 

רק לא יודעת איך לעשות את זה

של המעון. אם היא דמות בעינייך שאפשר להייעץ איתה. וגם על האבא של שבת.

המטפלות ממש לא תמיד מבינות בהתפתחות וחינוך...סליחה שאני ככה מכלילה.. 

לק"י

מציעה לשוחח איתה ולראות מה יש לה להציע.

וגם לקבל את זה שזה הגיל, וצריך להשגיח כמה שאפשר. אבל לא תמיד אפשר למנוע...

בקשר לקבלת שבת- זה באמת מוזר. לא בטוחה שזה מפריע לו אבל...

אולי כמו שהציעו לך תבקשי תאריך, ותגידי שאת רוצה לקנות מראש מה שצריך.

אמרה שהיא תלך לבדוק מה קורה שם..

יש עוד מישהי מעבר?

אני גם לא רוצה שיצא לו שם של "המרביץ"

לגבי המילים שלו - אולי כדאי לפנות לרופא ילדים להתייעץ או לפנות להתפתחות הילד. ברור שילד שמתקשה לדבר הוא ילד מתוסכל. זה לא בהכרח מתבטא במכות לאחרים, יכול להיות הרבה בכי וצרחות. אבל כשידבר בטח יהיה קל יותר בלי קשר.

לגבי המעון, זה כבר סוף שנה, לא יודעת אם הייתי מוציאה עכשיו, אבל לשנה הבאה הייתי מחפשת אולי מקום אחר. הקטע עם האבא של שבת מאד מוזר, זה שאין שקיפות, מתנהלות בהתחמקויות, לא סיפרו לך בכלל שהוא מרביץ בצורה מסודרת עד לא מזמן. אם זה ככ משמעותי כמו שהן מתארות למה זה לא שוקף לך עד עכשיו? ומה עושים כשזה קורה? מעבר לזה שילדים מחזירים לו.

גם מצידי

חשבתי לעצמי שמה נטפלתי לדבר ככ שולי

ואולי רק לי זה מפריע ולתינוק לא

ומצד שני

גם אני לא קיבלתי תשובה מה הן עושות הוא מרביץ

רק חזרו על זה שאני חייבת לדבר איתו...

ומצד שלישי והכי חשוב

כשמגיע בבוקר

וכשאני מגיעה  נראה שטוב לו שם

לק"י

זה תינוק....

הן צריכות בזמן אמת לתת מענה, למשל- לעשות איתו יחד "טובה" לילד שהוא הרביץ לו, לדאוג שיהיה קרוב אליהן בזמני משחק וכו'.

אני שוב מציעה לדבר עם המנהלת, ולבקש שהמדריכה תבוא לראות אותו, ואחר כך תדבר איתך.

יכול להיות שיש כן איך לעזור לו להתבטא.

ואין שום דרך לדבר איתה על כזה דבר, זה בקשה מוזרה מאד

הוא לא בן 4, הן צריכות לתת את המענה כשזה קורה פשוט.. להרחיק אותו בנעימות, להגיד לו, לעשות איתו טובה, כל דבר שמונע את המכה. זה לא עניין חינוכי מוסרי זה סך הכל תינוק שמרביץ כי זה הדרך שלו להתבטא כרגע.

ולגבי ההרבצות- מסכימה עם על מי שכתבה פה שכל עוד הוא לא מרביץ בבית אין לך מה לעשות עם זה. סה"כ זאת התנהגות נורמלית של תינוק, וכשתדברי איתו בבית הוא לא יזכור מה היה לפני כמה שעות בגן. זה תפקיד של הגננות לתווך לו באותו רגע (אפשר בהמון דרכים, לרוב לא דיבור ישיר) שלא עושים את זה

מה הן חושבות שאת אמורה להגיד לו

זה תינוק

תינוק שמתחיל עכשיו לגדול 

אין מה להגיד לו

הבת שלי מבינה היטב מה שאומרים לה

וזה לא מונע ממנה להמשיך לעשות כרצונה גם כשאומרים לה לא

התפקיד שלהן הוא לדעת להפריד בין הילדים שרבים

להרחיק אותו קצת אם הוא מרביץ

להרחיק ממנו ילדים שהוא מרביץ להם

ולהיות עם עין פקוחה עליו לתפוס בזמן לפני שמרביץ

מנהלת המעון הסכימה איתי ואמרה שאני לא אתייחס

והיא מסדרת עכשיו את העניינים...

אבל למשל אתמול מהגינה

לידו עמד ילד שהיה גדול ממנו

 נתן לו דחיפה 

הילד כמובן בכה וברח

והוא היה בהלם התחיל לרדוף אחריו ולבכות...

גם המנהלת טוענת שצפתה ונראה לה שזה הכיון

ושאני לא אתרגש

ועדיין זה יושב עלי...

אבא של שבת ולא ממש מפריע לו.

אבל

מה זה אומר לגבי היחס שלהם אליו?

למה מסננים אותו ככה?

לדבר איתו בבית, בדיחה טובה. זה תינוק, הן מודעות לזה? 

למה שכתבו על בדיקה או הקלטה. מוזר העניין שם.

לגבי הדיבור ממליצה על מפגש שניים של הדרכה אצל קלינאית תקשורת. ואח''כ לראות איך מתקדם ואם צריך טיפול. בינתיים בכל סיטואציה למצוא מילה ולחזור הרבה פעמים. למשל משחק עם מכונית- אוטו, איפה אוטו, הינה אוטו, אוטו אוטו. הנהנהן. 

זה לא ילד זה תינוק

הן צריכות פשוט להתמודד עם הסיטואציה

נשמע קצת מוזר

וככה הוא מביע את עצמו.

לא הבנתי מה מצופה מכם, שתעשו לו שיחת נזיפה??

מבינה שזה מאתגר את המטפלות כי הן אמורות למנוע את ההרבצה,

אבל קורה, זה החיים.

לגבי השם שיצא לו, החברים לא יודעים לחשוב במושגים כאלו, זה לא ילדים בני 3..

לגבי המטפלות אם הן משליכות את זה עח הילד הבעיה היא יותר חמורה כי הן לא מבינות את הגיל.

מבחינתך, הדבר היחיד שאפשר ללמד אותו זו התניה.

נגיד כשמרביץ בבית לעשות נונונו עם האצבע עם פרצוף רציני עד שהוא יקשר בין מה שהיה לפני (הרבצה) לאצבע. בשלב הזה זה יותר דומה לאילוף מאשר לחינוך כי הוא לא מודע להשלכות של המעשה לכן אין דרך להסביר.

זה לוקח זמן ליצור התניה אבל אפשר להתחיל לנסות

כשיגדל יבין יותר.

נראה לי חשוב לשים לב איפה את מונחת ביחס לנושא, כי נראה שהמצפון או חוסר אונים גדולים ממה שבאמת יש לעשות בהקשר הזה. אז תשחררי את המועקה.

זה לא את, ולא שום דבר לא בסדר שעשית או לא עשית.

זו התפתחות טבעית ובשלב שזה עדיין תואם גיל.

אנילא יודעת מה לייעץ לך.

לא פירטת בכלל מה מצבו בחיים ואם יש משהו שהוביל אותו לזה. 

רק, אולי אם את חושבת שרק 3 שבוועת של ציפרלקס והוא יחזור אלייך, אולי לכן הוא כל כך רגיש לכל תגובה שלך? אולי הוא מרגיש שמבחינתך זה חיצוני אליו ואין אירוע פנימי כואב מאד שהוא עובר, רק משהו שציפרלקס יפתור?

יכול להיות שזה לא הכיוון, ויש ממש מצב שגם ככה לדבר איתו זה ללכת בין הטיפות ותמיד לדרוך על מכשולים.

סיפור מול העבודה.

הוא עבד בעבודה מאוד מאוד תובענית, שבמשך כמה שנים טובות הוא עף עליה ואז באיזשהו שלב הוא הגיע למיצוי. והא סחב וסחב עד שקצת לפני פורים התפטר.

אבל אני לא יודעת אם העבודה היתה בלתי נסבלת ולכן הוא ככה, או שהוא ככה ולכן העבודה הפכה לבלתי נסבלת (כי, כאמור, תקופה ארוכה הוא אהב את העבודה שלו מאוד, וכלפי חוץ שום דבר לא השתנה).

אני לא יודעת על אירוע מסוים שהיה יכול להיות טריגר, וזה גם לא משהו שהתפרץ, אלא מין חוסר כוחות מול העולם שהולך וגדל וגדל וגדל (נגיד ברגע זה זה מתבטא בזה שהוא לא לקחת את הילד לרופא שיניים, כי לא היה לו כח. ועכשיו הוא כועס על עצמו שלא עשה את זה. אז זה כבר הפך למין גלגל כזה, שאין לו כח לכלום ואז הוא כועס על עצמו אז עוד יותר אין לו כח לכלום. ואולי זה גם הסיפור מול העבודה- שלא היה לו כח אליה, והוא התפטר, ועכשיו הוא מתבאס על עצמו שהוא לא עובד).

כדי לטפל נכון כנראה שכדאי שתהיה אבחנה מדוייקת.

אם הוא היה מוכן לדבר עם איזשהו איש מקצוע, ברור לי שזה היה האבחון.

אולי אני מגזימה? לא יודעת.

אבל כן יודעת שאני לא יכולה לשאת את זה יותר לבד.

לק"י

אלא יותר.

ובהתחלה יש החמרה בדיכאון, ואז הטבה.

אלי באמת תבקשי ממישהו אחר לדבר איתו, שיתחיל עם רופא משפחה.

חיבוק.

לק"י

אולי תשחררי אותו כרגע.

תגידי לו, שתשמחי לעזור לו כשירצה.

עם אנשים אחרים הוא מדבר?

לפעמים קל יותר לקבל עיצות מאנשים פחות קרובים.

אבל די, אני לא יכולה יותר.

כואב לי לראות אותו ככה.

מתגעגעת אליו.

והעול של הבית והילדים לבד גומר עלי.

ממש בשבילך.

אני מבינה שאתה לא חושב ומבחינתך אני חיה בסרט,

אבל תעשה לי טובה רק בשביל שאני יהיה רגועה כיא ני לא מצליחה לנשום מיזה,

תלך לאבחנה פשוטה של רופא משפחה, שרק אני ידע שה לא זה ואני משחררת אותך לגמרי ולא חופרת יותר.

משו כזה.

כי אם זה באמת כזה חמור אז כל רופא ישר יגיד לו שאת צודקת ושיתחיל איזה טיפול או משו.

חיבוק ענק. איך קשה אבאלה.

אלופה שאת ככה מנסה לעזור.

כנראה שיהיה קשה לשכנע אותו כרגע.

רק לשים לב לנקודה שבה הוא מבקש עזרה.

בנתיים, ממליצה למצוא לך תמיכה. מטפלת. או מישהי שתחזק אותך. ותיתן לך את המקום שלך.

ופשוט תפקדתי לבד.

דמיינתי שאני אם חד הורית, או שבעלי בנסיעה לחול.

העיקר הוא לא להילחם בזה. לא לבזבז את משאבי הנפש שלך על שכנוע שלו.

אם כרגע את המבוגר היחידי שמתפקד- תדאגי כמה שיותר לרפד לך את התקופה הזאת. לא לחשוב עליו, לחשוב על עצמך. כרגע את הקיר שעליו הבית נשען- את חייבת להיות קיר חזק.

ובאשר אליו- אני פשוט הנחתי לו. זה היה לפני כמה שנים טובות, אבל אני זוכרת שמה שהנחה אותי היה האמונה בכוח שלו- יש לו כוח ויכולת לקום. הוא זה שצריך למצוא בתוכו את הסיבות לקום ולאסוף את השברים ולהתעורר. שום דבר שכלי שאני אגיד לא יעזור. בטח לא אמירה שהוא "חייב להתעורר על עצמו"...

האמונה שזה משהו חולף. אני ידעתי בבטן שזה חולף, שזה חיצוני לאישיות שלו, ולכן ידעתי בתוך תוכי שזה לא יתלבש עליו, לפחות לא לאורך זמן.

בהצלחה יקירה!!! זאת פעם ראשונה שיש לו את זה?

דבר ראשון תבדקו גם מונו.

רק כדי לשלול.

ודיכאון זה בדיוק ככה, כל משימה קטנה נראית הר, העולם נצבע באפור.

זאת באמת תהיה תקופה שתצטרכי לא לבנות עליו שיהיה שותף, לא בבית ולא רגשי,  ולקחת המון עזרה מבחוץ.

הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות זה לא לשפוט, לא לריב על זה, להבין שהוא חולה, וכמו שאצל מישהו עם מחלה גופנית לא היית דורשת ומתאכזבת, ככה גם כאן.

זה סופר קשוח, תחזקי את עצמך כמה שאת יכולה, ואפילו תקחי מטפלת בשבילך.

עם כל הכבוד.. זה מה שהייתי רוצה שיעשו עבורי

אם המצב שלי קשה ואני לא רואה את עצמי ולא מסוגלת לקום (תרתי משמע) אז הייתי רוצה שיעזרו לי.

להבדיל אלף הבדלות וח"ו למישהו יש שבץ לא יזמינו אמבולנס?? יזמינו. אז אם גורם מוסמך בא הביתה ומשוחח ומסביר, זה רק לטובתו קודם כל ולטובת המשפחה.

אני פשוט שומעת שאת בדאגה נוראית ואני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני הייתי עושה בשביל להוריד את מפלס הדאגה ומהר. חיבוק על ההתמודדות !!

קודם כל ליבי איתך ,זה נשמע ממש לא קל, לא לך ובטח שלא לבעלך.

אני הייתי מנסה ללכת לכיוון יותר טבעי

פחות פסיכיאטרים /פסיכולוגים. מכירה מקרה במשפחה שזה עשה נזק נפשי מאוד גדול כי אבחנו ונתנו טיפול שרק החמיר והקצין את הבעיה ובאופן כללי לעניות דעתי אלו חומרים שמשתיקים את הבעיה ולא באמת פותרים את הגורם לדיכאון.

אפשר לחשוב על כיוון של הומאופתיה בתוספת טיפול רגשי .

רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול

וכדאי לטפל כדי שלא יחמיר חלילה.

וכדאי גם שהילדים לא יראו את אבא ככה (אולי תנסי לשכנע מהכיוון הזה )..

צריך למצוא משהו שיגרום לו להבין שככה הוא לא ממשיך

וזה חייב לבוא ממנו אחרת באמת יהיה קשה

חיבוק ובהצלחה בע"ה סיעתא דשמיא 

במצבים כאלה... וגם לא רק כמובן

הפתרון הכי טוב זה להתפלל. ככה בפשטות מהלב, לה'.

לספר לו שכבר אין לך כח

שזה מתיש ושוחק וגומר

ובאלך כבר בעל. אמיתי חי ומוביל.

ומה קורה כבר....

ויאללה שיעשה לכם נס. מה זה בשבילו.

שבעלך יראה את היופי של החיים ויתעורר בו החשק לחיות.

ופשוט תספרי לו כמה זה קשה ונורא וסיוט. ותבכי את החיים.... וגם תבקשי ממנו כל מה שבאלך.

יד ה' לא תקצר.

שיתפתי פה לפני כמה זמן על קושי מאוד גדול שהיה חי עם בעלי ואני הייתי בטוחה שהוא ואני בדיכאון כל אחד מהכיוון שלו. בטוחה! ואני בנאדם כל כך לא דכאוני... אבל לא הפסקתי לבכות. והוא לא הפסיק להיות עצבני ומעצבן... וה' שלח לי באופן הכיייי לא צפוי מישהו שדיבר איצו ונתן לו איזה ספר לקרוא שעשה לו ולי טוב... אז יש עוד עבודה ברור. אבל ה' נתן לי ולו חתיכת חבל הצלה..

יד ה' לא תקצר!

קשה מאד ככה! מבינה את תחושת החוסר אונים, והדאגה לו, והעול לבד, והגעגוע...

אני כשהייתי במצב שלך פניתי לקבל עזרה בשביל עצמי וזה מה שהזיז אותו בסוף להעיז או להניע לקבל עזרה בעצמו. (נראה לי שעשיתי את זה כשכבר הייתי בסף הדיכאון בעצמי. אמיתי.)

מציעה לך ממש לפנות לעזרה. דרך המרפאה שלך או טיפול פרטי, הלוואי שזה יעזור גם בשבילו, בשבילך זה בטוח יכול לעזור.

אבל גם השנה שאני בבית בעיקרון ועובדת באיזה משהו בקטנה מצליחים לחסוך ב"ה.

איך?

א. סיעתא דישמיא. לא יודעת להסביר

ב. לנסות לצמצם הוצאות זה אפשרי אבל די קשה, לפעמים עדיף לנסות להגדיל הכנסות. אני לא יודעת במה אתם עובדים, אבל אולי אפשר לבדוק עלייה בשכר שלכם (במקום העבודה הנוכחי או במעבר לאחר), אפשרות להוסיף עוד עבודה קטנה- למשל בעלי עובד פעם בשבוע בתור מרצה ליהדות בתכנית לסטודנטים לא דתיים. זה מכניס עוד איזה סכום בחודש

ג. אני חושבת שסך הכל חיי היום יופ שלנו מאד פשוטים. הקניות בסופר הם בעיקר של מוצרי בסיס. לא קונה חטיפים, ממתקים, אוכל מוכן קפוא (כמו שניצלים, טבעולים וכאלה)

בגדים לילדים בעיקר מקבלת ממשפחה, חברות וכו ומשלימה מה שצריך

הילדים עוד קטנים אז אין חוגים בינתיים

גרים במקום די יקר אבל מסתפקים בדירת 3 חדרים ובעל בית שב"ה ממש השאיר מחיר הוגן ולא העלה..

לא יודעת, אלו הדברים שעולים לי שעוזרים לנו, לא יודעת אם זה עוזר

על סעייתא דשמייא

גם שבנטו הרווחנו חצי חיינו כמעט כמו עכשיו שזה הזוי

כרגע אין איך להגדיל הכנסות

גם ככה שנינו במשרה מלאה+נסיעות וזה קשוח ממש

אנחנו ב"ה מרוויחים טוב רק שההוצאות  גבוהות ממש

אולי יכולים לצמצם קצת אוכל שקונים או עזרה הניקיון אבל בגלל ששנינו עובדים משרה מלאה אני מרגישה שקורסת בלי זה 

שכשעובדים יותר מידי מאד קשה לחסוך

כי נמצאים על הקצה, ואין אורך רוח

וגם באמת הצרכים מתרבים (מסגרות - צהרונים, מיקור חוץ לכל מיני דברים).

אין לי איזה פתרון קסם

אצלי אין מצב שעובדת משרה מלאה מחוץ לבית, זה נראה לי טירוף..

וחוץ מזה שבגלל שב"ה יש הכנסה טובה אז לא מקבלים שום הנחות אז עכשיו רק מעונות עולה לי הון וחייבת צהרון חושבים על עוד רכב כי באמת לא מסתדרים.

בתכלס אם אני יעבוד חצי משרה נראה לי ניהיה באותו מקום...( אמן שאמצא משרה ככה, בתחום שלי זה ממש לא מצוי )

כמה המלצות יש לי:

1. הוראות קבע לחיסכון. קבועות. להתחיל בקטן ולהגדיל.

2. שקודם תגיע המשכורת ואח"כ ההוצאות.

כלומר משכורת נכנסת ב- 01 או ב- 10 לחודש. ההוצאות באשראי ירדו ב- 02 לחודש שאח"כ.

זה מאוד קשה אם כרגע המצב הוא משכורת ב01 וב- 02 האשראי. כי זה בעצם לחסוך משכורת שלימה. אבל בתכנית של כמה חודשים קדימה זה אפשרי.

3. להפריש כסף לחיסכון לפני ההוצאות ואז להחליט כמה כסף משאירים להוצאות ולעקוב אחרי זה.

אני פשוט קונה הרבה פחות בגדים ומשקיעה בשוק ההון את מה שלא קניתי בו בגדים.

מה אני צריכה 50 שמלות בארון?!

אנחנו בכללי מצמצמים כמה שאפשר, חוסכים לילדים

חוץ ממה שהמדינה מפרישה לכל ילד עד גיל 18 + השלמנו עוד סכום נראה לי ל100 לכל אחד

לא מצליחים

קשה מאוד עם משפחה גדולה

הוצאות גדולות הכנסות גדולות

באמת צריך לעבוד בזה כמו שכתבו לפניי

לצמצם ככל האפשר על מה שלא חייב

כי צריך לבדוק עוד נתונים של הכנסות הוצאות

גודל משפחה, גילאי הילדים (למרות שילדים גדולים אלו הוצאות אחרות מקטנים לא משנה מה גודל המשפחה..)

הוצאות קבועות שלא ניתן לשחק איתן

אבל באמת השאיפה לבדוק האם ניתן לצמצם או להגדיל הכנסה או שניהם כמובן...

אנחנו ראינו שכשעושים הו"ק ישר אחרי המשכורות של סכום לחיסכון והשקעה

נצליח להתנהל עם מה שנשאר

אם לא, נתנהל עם הכל. אם רואים בחשבון 10, נוציא 10... 

בנוסף אנחנו עושים כמעט אך ורק קניות אינטרנטיות ככה שמאוד עוקבים אחרי כמה מוציאים וגם לא מתפתים להוציא יותר וגם- יכולים להגדיר תקציב שלא עוברים אותו ואם חורגים להוריד מה שלא רוצים

ממליצה ממש. חוסך זמן וגם כסף

נראה לי אתן צודקות לגבי ההוראת קבע לחיסכון

כי כדרורים את הכסף יותר קל להפריז 

קודם כל זה באמת עניין של תקופות, מתי שאני "על זה" אז מצליחה לחסוך יותר (אני הקניינית הראשית בבית חח אז כמות ההוצאות תלויה בי).

ההכנסה אצלינו מאד תנודתית וגם ההוצאות אז קשה לשים סכום מדוייק כל חודש שאותו רוצים לחסוך.

ב"ה מרוויחים טוב אבל באמת ההוצאות על מעון וצהרונים הם מטורפות כי אין שום הנחה.

לאחרונה בתקופת מילואים אני מתמקדת בשפיות ולא בחיסכון וההוצאות בהתאם.

יש לנו רייזאפ אז אני רואה כל הוצאה ולפעמים אני בשוק בסוף חודש מכמות ההוצאות.

כנראה שלא עזרתי

לא פירטת מה ההוצאות המטורפות, אבל אצלינו ההוצאה הכי גדולה היא מעון (2 ילדים) אח''כ שכ"ד וחשבונות. יש גם הוצאות רכב (ביטוח+דלק+תיקונים).

אחרי כל אלו אין עוד הרבה הוצאות. קניות אוכל ומוצרי צריכה בסיסיים וזהו בערך... לא קונה בגדים כמעט בכלל, בטח לא ברמה שזה נחשב "הוצאות".

אני עובדת משרה חלקית ובעלי משרה מלאה

קיצור באמת נראה לי השאלה היא על מה ההוצאות המטורפות ואם יש דרך לצמצם בהם... זה עניין מאוד אישי 

בגדים רק במבצע וקופונים

אוכל לא מפריזים

יכולים לצמצם קצת באוכל קנוי ( כלומר פיצה ודברים כאלה ) אבל הגן/מעון, שכר דירה וכו' החשבונות זה הון 

בגדול כדאי לחסוך כמה שיותר מוקדם.

בקטן, אם כמה שעות עזרה בניקיון בתשלום בשבוע עוזר לך להיות אמא יותר שפויה ועם נחת לילדים- זה גם שיקול (סתם דוגמה).

אנחנו לא באמת חוסכים כרגע בשוטף כי ההכנסה אפסית (תחילת החיים, נעזרים בהורים).

מה כן?

אקסל הוצאות מפורט לרמת השקל. הכל אצלנו אשראי אז קל.

אחרי כמה חודשים תוכלי לראות על מה אתם מוציאים וכמה. נניח אוכל בחוץ זה מצטבר. רכב זה יקר מאוד וכו.

אני מאמינה שאפילו רק הידיעה של לכמה מצטברות ההוצאות- עוזרת לחסוך.

בנוסף, אני לא חיה מחודש לחודש. הוצאות והכנסות אצלי זה שנתי. לא בנויה ללחץ אם פתאום הוצאה גדולה בלתי צפויה וכו.

מצד שני- לא מסתכלת על הסכום בעו"ש. הוא לא מעיד על האם אני יכולה לקנות עוד שמלה או לא. זה הכל מסתכם לסה"כ.

וכמו שאמרו- הוראת קבע לחסכון זה מעולה! תתחילו אפילו מכמה מאות שקלים בחודש. תתקדמו משם.

הכנסות גדולות בבת אחת- אם עדיין במאזן שנתי חיובי- מכניסים ישר לחיסכון כלשהו (נניח מלגה, מענק מילואים וכו).

יש לנו חסכונות לטווח ארוך, וגם סכום כלשהו בחסכון יותר נזיל למקרה ו. אבל ממש לא חיים בתודעה של- אם הכנסנו x אז אפשר להוציא x. אנחנו נוציא כמה שצריך, ובכללי בחסכנות.

אבל פלוס גדול בעו"ש לא קורא לי לבזבז. אם כבר להעביר לחיסכון (מנגד, אם העו"ש דל אז בהחלט לקצץ)

ההוצאות שלנו מטורפות

אני כרגע לא עובדת מרגישה שצריכה אוויר מהצפיפות של הילדים

אבל בעזרת ה שההוצאה הזאת תרד נצליח לחסוך יותר 

ומה שאנחנו מצליחים ילך כנראה על כמה הוצאות גדולות שיש לנו בקרוב. זה קצת מדאיג אותי.

דבר ראשון, לחפש חברות! זה לא קל, אבל חשוב, גם בלי קשר למילואים. אתם במקום חדש? גם חברות מהעבר שאפשר להיות בקשר טלפוני זה טוב.

יש לכם קבוצות מגוייסות באיזור? שווה לבדוק. יכולה למצוא עוד נשים בסטטוס שלך ולייצור חברויות חדשות.

תנסי לחשוב מה הזמן שאת מרגישה הכי את הבדידות ותנסי להכניס לך משהו קבוע.  אולי חוג? חדר כושר? בריכה?

אני אישית אוהבת מאוד לראות סדרות, ודווקא המילואים זה זמן מצויין מבחינתי לעשות בינג'ים (כשיש לי כוח וזמן, אחרי שאני מנסה קצת לאפס את הבית)

איך את עם אומנות? לייצור דברים? אפשר ללמוד באינטרנט כל מיני דברים ממש יפים. ויש גם כל מיני ערכות מוכנות של צביעה לפי מספרים או הדבקת יהלומים שאפשר להוציא מהם תוצרים מדהימים ואישיים.

פאזלים😉

ולפעמים סתם לצאת החוצה, לראות אנשים אחרים, לראות עולם יכול ממש להפיג את הבדידות.

יש לך תחביב כלשהו? משהו שאת אוהבת לעשות לבד ופחות מגיעה אליו?

זאת הזדמנות...

לקרוא, ללמוד, לעשות פאזל או משהו אומנותי, לאפות משהו מיוחד, ספורט (אפשר גם לבד בבית), לקחת איזה פרויקט ולאתגר את עצמך לגמור אותו (למשל עיצוב אלבום).

עוד דבר שעזר לי לפעמים זה לדאוג לאחרים. במקום לטבוע במסכנות של עצמי, לחשוב על אחרים. אפילו משהו קטן כמו לשלוח הודעת התעיינות לחברה מגויסת עזר לי להרים את עצמי מדי פעם.

ובסוף, אחרי הכל, רק מחכה שיגמר...

אין ספק שמעדיפה אותו איתי בבית.

חיבוק ותודה לך!

אני אוהבת לקרוא, וקוראת מלא כשהוא במילואים, במיוחד בתקופות לחוצות יותר רגשית..

גם סדרה שאת אוהבת זה אחלה, אם זאת לא פעילות זוגית עבורכם

אפיה

שאפשר גם סתם להתבטל.. לגמרי מקובל 💜

נתתן מלא רעיונות טובים! אנסה למצוא לי תחביב לשעות הערב אחרי שהקטן הולך לישון שיעביר לי את הזמן וההרגשה.

אלופות כולכן❤️

מבינה לליבך,חיבוק 🤗

אמנם בעלי לא במילואים, הוא בקבע

במלחמה לא הייתה לנו אופציה לכלום והיינו יחד אני והילדים בבית סגורים ומסוגרים ,מדיי פעם היו חלק אצל סבתא.. עד שבעלי היה חוזר מאוחר מאוד מאוד ולפעמים גם נשאר לישון  .יכולה להבין על מה את מדברת ועל הקושי שלא משנה מה יביאו ויעזרו לך,את פשוט רק רוצה אותו בחזרה.

עכשיו המצב קצת שונה כי כרגע אין מלחמה ברוב המדינה חוץ מהצפון והכל כאילו"חזר להתנהל רגיל" כמה עצוב הניתוק הזה ד.א.

אז זה נותן יותר אופציות ,לא יודעת איפה את גרה

אבל אם לא מהצפון אפשר יותר לצאת ולעשות דברים, אם לבד ואם יחד עם הילדים..

אני הייתי לוקחת את הילדים לסרט ילדים נחמד בקולנוע, יוצאת עם אחות/אמא או כל אחת מהמשפחה  לבית קפה להעביר חוויות. יש אולי חוגים לנשים באיזורך?

אני יודעת שלא באמת משהו מנחם אלא יותר מקלקיליה אווירה . אבל תזכרי שזה זמני. והוא יחזור והכל יחזור למקומו.

❤️