הריון צעיר שהוא הגשמה של חלום של שנים.
ברוך ה'. הכי לא מובן מאליו שיש.
כמה תפילות וכמה דמעות וכמה מאמץ והשתדלות קדמו לזה.
היו זמנים שלא חשבתי שזה יקרה לנו עוד.
אבל במקום לשמוח, אני מרגישה בים של קושי.
הקושי להיות עייפה, הקושי של הבחילות.
תחושה שאני סוחבת את הגוף המבוחל הזה לאורך כל היום או כמעט כל היום (תלוי מתי).
חוסר האונים מול חוסר התפקוד שלי.
חוסר השמחה, חוסר הסבלנות מול הילדים.
הבית הלא מתוחזק.
הרעב המתמיד.
או ליתר דיוק הפחד להיות רעבה כי התקפי הרעב האלה ממש קשים לי.
אז ההתעסקות המתמדת סביב זה: האם יש לי מספיק אוכל זמין? מה לאכול עוד מעט וכו'
כל מיני נושאים לא קשורים להריון, סתם של החיים, ושמציפים אותי.
וגם (ונראה לי בעיקר האמת) החשש שההיריון, הלידה והאח''כ ימוטטו חלילה את האיזון העדין שהצלחנו לבנות במאמץ רב במשפחה בשנים האחרונות. עד שפחות או יותר כל ילד מקבל סוף סוף מקום, שוב לערער את כל זה.
וההרגשה שזה כבר מתחיל, כי אני הוצאתי מכלל תפקוד, לפחות חלקית.
האמת זה רק כמה ימים שאני מרגישה ככה.
ואני יודעת על עצמי שלפעמים אני קצת נופלת לייאוש, ואז עולה שוב על הגל.
שאני אדם שמח בכללי.
אבל כרגע אני מפוחדת. ומתקשה לאהוב את האדם המושבת הזה שהפכתי להיות.
והגוף שמה זה כבר לא צעיר. הורידים. האנרגיות שלא מה שהיו בהריונות הראשונים.
ולפעמים אני מרגישה ''מה עשינו?''. למה לערער את הכל ככה? למה זה טוב?
האם זה בטוח יהיה טוב לילדים? אולי היה עדיף להסתפק במה שהיינו?
לפני כמה ימים ראינו תמונות של שני הילדים הגדולים כשהם היו קטנים.
תמונות שרואים אותם משחקים ביחד בנחת כאלה (ברור שבתמונות לא רואים מריבות...)
ואז הבן שלי פנה לשלישי שלנו ואמר לו משפט נורא:
''ואז הגעת והרסת לנו את הכל''
ואני יודעת שהוא אוהב אותו מאד. הוא אמר את זה לא כדי לפגוע. פשוט נפלט לו מאיזשהו מקום שעדיין כואב או פוחד שיש לו עדיין בנפש כנראה.
לקח המון זמן עד שחזרתי לעצמי אחרי הלידה שלו.
ולמשפחה שלנו כמה שנים עד שמצאנו איזון טוב חדש בין כולנו.
(בינתיים הילד הגדול הנ''ל גם היה בטיפול וכו. וגם יצא לו לבקש שיהיו לו עוד אחים.)
אף אחד לא יודע, הריון צעיר כאמור.
אני יודעת שיש שמספרות בשלב מוקדם לאמא או לאחות, אבל לי אישית אין ממש כתובת שיהיה לי טוב לספר.
ולגבי הילדים הגדולים יותר (7, 9), חשבתי לספר להם כדי קצת לנרמל את מה שקורה אבל בעלי חושב שהם לא יצליחו לשמור את זה לעצמם ושאם נלך על זה, סיכוי גבוה שזה יידלף החוצה.
כל זה כדי להגיד שבמקום לשמוח ולהודות אני מרגישה בעיקר אבודה, פוחדת וגם סובלת. ממש זקוקה לכל עידוד ומילה טובה שלכן. לאנרגיות חיוביות. לכוחות. יש מצב שתעזרו לי לחזור למי שאני באמת? עם תקווה וכוחות ואופטימיות, לפחות ברוב הזמן. תודה בנות יקרות.
תעברי את זה בקליל ובכיף 