תשס''ב
זוג הורים בסוף שנות החמישים לחייהם. עיניהם לחות, ליבם פועם בחוזקה.
הצער של הפרידה אוכל אותם והפחד מהפיגועים בירושלים לא נותן להם לנשום בצורה סדירה.
זה כבר שנתיים שמחבלים ארורים מפוצצים את עצמם מדי יום כמעט באוטובוסים, בבתי קפה ואיפה לא.
אבל הם מכבדים את בחירתה של ילדתם הקטנה-גדולה.
הם מבינים שהיא כבר אדם בוגר. סוג של בוגר, לפחות. רק בת 18 למעשה.
אבל משום מה, 18 נחשב לגיל שבו אדם יכול כבר להחליט על עצמו.
זאת זכותה, הם יודעים. אלה החיים שלה.
הם לא יוכלו להסתכל אל עצמם במראה אם הם ימנעו ממנה להגשים את חלומה הגדול.
ובכלל, הם אנשים ציונים.
הם חינכו אותה לערכים של אהבת הארץ.
הם סיפרו לה על האדמה ההיא, בה טמונים השורשים של עם ישראל.
כשרשעים אנטישמיים סיפרו בתקשורת שהמתנחלים הם כובשים,
הם הסבירו והסבירו והסבירו לכל העולם למה אין שקר גדול מזה.
והם שלחו אותה לבית ספר יהודי ולתנועת נוער ציונית.
אז מה הם רוצים עכשיו? זאת בסך הכל הדייסה... שהם הכינו במו ידיהם.
הרגע מגיע. היא עולה למטוס. רועדת קצת. בדמעות.
הלב בוכה מגעגועים עזים. כן, היא כבר מתגעגעת. בטירוף. לילדות, לבית, להורים.
והלב גואה מהתרגשות על הזכות להיות הראשונה מכל משפחתה לעלות לארץ. זכות שהיא לא פחות בלתי נתפסת.
כמה שעות של טיסה, ובמהלך כולן היא מביטה דרך החלון.
רואה איך הבתים הוכפים לנקודות קטנטנות, מסתכלת אל העננים, מתמסרת לכחול של הים מתחת.
והיא תוהה כמה שנים הפרידה הזאת תימשך.
שנים?
עשור?
בתוך תוכה היא יודעת שזאת גם עלולה להיות פרידה - לתמיד.
***
תשפ''ב
מיכאל מסתכל עליה, משתהה.
היא עומדת ישרה, מרוכזת, עם מבט קדימה ששום דבר לא מצליח להסיט.
לא אחיה שהגיע גם הוא לשדה התעופה ומנסה ליזום איתה שיחה קלה.
ולא הילדים השובבים שלה, שרצים לכל עבר, מטפסים על המעקה עליו כתוב באותיות אדומות 'אסור לטפס' ודוחפים בחוסר זהירות את העגלות שאמורות להסיע את מזוודות הנוסעים.
הוא ניגש אליה ואומר לה ברכות: 'חיכית לרגע הזה עשרים שנה'.
היא מהנהנת בשקט, ודמעות ממלאות את עיניה, לפעם המי יודע כמה היום, פניה עדיין מופנות לשם, לשער כניסה הגדול.
'עשרים שנה חיכית לזה. עשרים שנה ועוד אלפיים.'
היא מצטמררת. הדמעות כבר זולגות חופשי על לחייה.
ממש ככה. עשרים שנה. ועוד אלפיים שנה.
הכל מוכן. היא לימדה את הילדים את השיר 'ושבו בנים לגבולם'.
היא מחזיקה ביד את השלט הצבעוני המקופל שהם הכינו בבית.
כולם החליפו את בגדיהם ולבשו את החולצות המיוחדות שהם הדפיסו לכבוד המאורע הגדול.
בלוני ההליום שהיא קנתה בחנות של שדה התעופה מתנוססים בגאווה ובשמחה מאחורי גבה. קולה נשבר מאושר ומהתרגשות כשהיא הסבירה למוכרת שזה להורים שלה, ש'עולים לארץ'.
ראש עטור שיער לבן-אפור וכובע קסקט מבצבץ מבין האנשים. הלב מחסיר פעימה. לא. זה לא אבא שלה. הוא הולך הרבה יותר מדי מהר. שמה, הזוג הזה אולי, באולם הפנימי, איפה שמקבלים את המזוודות. גם לא. הדקות עוברות. רבע שעה. חצי שעה. שעה תמימה.
הילדים ממשיכים להשתולל, משמיעים בליל של קריאות רמות וצחוקים.
והיא ממשיכה להביט קדימה,
עם אותו הריכוז העמוק והמיוחד הזה שלה שבו היא הביטה אל הבתים, העננים והים עשרים שנה קודם לזה, לא מוכנה לפספס ולו גרם אחד מהרגע הגדול והנורא הזה.
צעקה נפלטת מפיה - 'הם כאן!'
כל האחים שעלו לארץ בעקבותיה וכל הילדים והאחיינים שנולדו להם כאן במרוצת השנים פורצים יחד בשירה אדירה: ושששששבו בנים, וששששששבו בנים, ושששששבו בנים לגבולם. היא שרה איתם והיא בוכה. היא בוכה והיא שרה.
היא רואה את בנה רץ פתאום ללא רסן לקראת סבו וסבתו, מתעלם לגמרי מהכיתוב 'הכניסה לאיזור הזה אסורה בהחלט'. הוא קופץ על צווארם בחיבוק ובנשיקות. היא רואה את הפנים הצוחקות של הוריה האהובים, הוא עוד מעט בן 75 והיא קרוב לגיל 70.
איך אפשר לשים מילים על החיוך שממלא את כל כולם? איך אפשר בכלל להבין מה עובר על זוג פנסיונרים שזה עתה עזב את כל המוכר להם, בצעד משוגע של אומץ וגעגוע לילדים ולנכדים?
לכמה ניסים וניסי ניסים הוצרכו כדי להגיע עד הלום?
כמה היא קיוותה וכמה הם קיוו.
כמה היא התפללה וכמה הם התפללו.
כמה היא לפעמים לא האימנה יותר, וכמה פעמים זה קרה גם להם.
והנה הם כאן.
***
תשפ''ג
הודעת ווצאפ: 'מה לגבי שבת? אפשר שנבוא בצהריים?'
היא מתיישבת בכבדות על הספה. היא לא רוצה. לא רוצה.
היא אוהבת אותם כל-כך. היא שמחה כל-כך שהם קיימים. היא מודה עליהם כל-כך.
אבל התדירות הזאת מכבידה עליה. מורכב לארח ככה כל שבת.
הם חמודים וזאת זכות עצומה. אבל היא זקוקה גם להפוגות.
ובואו נודה על האמת, יש גם רגעים פחות כייפים. כמו כשאמא שלה פתאום זורקת הערה לא במקום. או כשהם נכנסים לשיחה ארוכה של מבוגרים, בלי לשים לב שהילדים דורשים את שלהם ושהיא מוצאת את עצמה קרועה בין תפקידה כבת לבין תפקידה כאם. ויש גם את המשקעים מהעבר, מהתקופה שהיא בעצמה הייתה ילדה, מהמשקעים האלה שיש בכל משפחה ומשפחה, ושבכוחם להכעיס, לערער ולבלבל.
היא לא רוצה לוותר עליהם חלילה. היא רק מרגישה שהאיזונים העכשוויים לא מספיק נכונים לה. והיא לא יודעת איך לתקשר את זה להוריה. שמא הם ייפגעו חלילה. שזה הדבר האחרון שהיא רוצה שיקרה. אבל ככה לא טוב לה. ומה זה אומר עליה בעצם? היא אמרה לכולם ולעצמה שהיא חיכתה להם 20 שנה ועכשיו שהם כאן היא מתעסקת עם שטויות של איזונים ומינונים?
היא לוקחת נשימה ארוכה.
מי אמר שקיבוץ גלויות זה דבר קל?
יש ימנים ויש שמאלנים. יש דתיים ויש חילונים. אה. ויש גם מסורתיים וחרדים.
יש שמייחלים למהפיכה המשפטית. ויש את אלה שיוצאים לרחובות וחוסמים את הכבישים.
יש בחירות כל שני וחמישי. יש שיח על קרע בעם.
וכי לא חיכינו 2000 שנה לכל הביחד הזה?!
אין לה כוח, אבל חיוך קל בכל זאת נפרש על פניה.
שפתיה ממלמלות תפילה חרישית ואצבעותיה תרות אחרי מכשיר הפלאפון שמונח לידה על הספה. היא מכניסה לראותיה עוד נשימה אחת ומקלידה במהירות: 'בטח, תבואו בשמחה!'
(@אמא טובה דיה (לא מצליחה לתייג), הרשיתי לעצמי לשאול את סגנונך המיוחד. הייתי צריכה לעבד כמה דברים וזאת הדרך שסוף סוף מצאתי)
