ניסיתי לכתוב סיפור ארוך יותר, כמו שחלקכן ביקשתן, אבל אני לא יודעת אם זה יצא טוב. אשמח לחוות דעתכן
טבת ה'תשפ"ג
"אילת" קולה של אימא נמרץ ומאושר, וקולות גרירה נשמעים ברקע. "האירוסין יהיו בשלישי הקרוב. רשמתי לי שאת מכינה מוסים למנה אחרונה ועוד כמה פטיפורים לבר מתוקים." קולות הגרירה מתחזקים "אני עכשיו בחנות של החד פעמי. איזה גודל של כוסות לקנות? יש פה מנג'טים מטריפים".
"בשלישי הקרוב?" אילת צונחת על הכיסא הסמוך, אבל אימה, חדורת מטרה, לא שומעת את החולשה שתוקפת את ביתה.
"יש פה 200 כוסות בארבעים וארבעה שקלים, אבל יש יפות יותר בשבעים, מה את אומרת?"
"מה?" מבטה של אילת מתערפל. לידה הופך אלעזר מגדל של שבע קוביות בקול צהלה, הילל מושך בשרוולה בחוסר סבלנות, בין שיניו עיפרון מכורסם למחצה, ובידו השנייה פתוחה חוברת חשבון עם שאלות על שברים עשרוניים (למה דווקא זה?! היא שונאת שברים), מרים ונתנאל מתקוטטים על חצי חבילת ביסקוויטים, וקערה עם קוואקר ושתי ביצים מחכה לה על השיש כבר מהצוהריים. בזמן האחרון אין לה מספיק חלב, ושולמית מהקומה השנייה אמרה שהעוגיות האלו מחוללות פלאים.
"אילת?" אימא לא מרוצה מהשתיקה. "מה את אומרת? מה לקנות?"
אילת נושמת נשימה עמוקה. ועוד אחת. "תקני את היפות יותר" היא מסכמת לבסוף, מקווה שהיא עונה לשאלה הנכונה. "שיהיה מרשים. זה אירוסין, לא סתם".
מלמולי הסכמה עונים לה, וכשהקו מתמלא שוב בקולות של כלי פלסטיק היא מנתקת.
מוסים ופטיפורים. באמת.
"איממא" המשיכות בשרוול מתחזקות, והיא נפנית להתעמק באפסים ובנקודות שבספר. מנסה לתת לילד את כל כולה, אבל המחשבות בורחות לה. יש עוד חמישה ימים עד יום שלישי. ושבת באמצע. ביום ראשון יש להם תור לרופא שיניים לכל חמשת הילדים. וביום שני בבוקר יש את האבחון של רבקה, זה שהם מחכים לו כבר חמישה חודשים, ואלעזר מוציא שיניים כבר כמה לילות.
אוף.
היא באמת שמחה במטלות שהבית מזמן לה. היא באמת מודה לה' על המשפחה המקסימה שדורשת את שלה. אבל למה היא צריכה להוסיף לכל זה גם את המוסים? ומתי? על חשבון שעות השינה הדלות גם ככה? על חשבון הררי הכביסה שרק תופחים ותופחים?
"אז תגידי לה שאת לא יכולה." שמואל, כרגיל, מסרב להתרגש.
"נו באמת" היא נושפת בתסכול. "אני מכירה את התשובה שלה בעל פה"
אבל בעוד המילים על שפתיה היא מחייגת את המספר המוכר.
"כן אילת" מלמולים נשמעים ברקע, וחריקות עטים על דפים. "את תוכלי לקפוץ מחר בבוקר לגמ"ח הזה של המפות החגיגיות? הוא לא רחוק מכם".
רק עשרים דקות נסיעה באוטובוס עם שני הקטנים. ובחזור תוספת של שמונה מפות כבדות.
"לא נראה לי" קולה לאה פתאום. "וגם את המוסים..."
"מה?" היא שומעת איך אימה נדרכת, ומתכווצת.
"אני לא בטוחה..."
"אז מי יכין אותם?" תוקפת אימה "את גם ככה בבית. מה כבר יש לך לעשות? כולן עובדות. את היחידה שיכולה".
'אני לא' היא רוצה להגיד, אבל לפני שייפלטו לה המילים, בתוספת כמה צעקות לא ראויות, היא מנתקת.
"אני יודעת שאני צריכה לכבד אותה" המרירות צובעת את קולה באפור מיואש. "אבל למה היא לא יכולה, קצת, רק טיפה, לכבד גם אותי?"
***
"כבר שמונה וחצי" לוחשת אילת, לחוצה.
"הכול בסדר" שמואל רגוע, והשמחה מאירה את עיניו. "עשינו את ההשתדלות שלנו, ניסינו להגיע בזמן".
"כן" אילת סוקרת במבט מהיר את חמשת ילדיה. חגיגיים, מסורקים, מחייכים (למעט אחד שמתקשה להתעורר מהשינה הקצרה בנסיעה). שום זכר להתארגנות הלחוצה והמבולגנת לא ניכר על פניהם. היא משחררת אנחת רווחה קטנטנה.
הדי שירה עליזה פורצים מחלונות בית הוריה, והיא מותחת על שפתיה חיוך רחב, מאושר, ולוחצת על הידית.
אימה עומדת עם הגב אליה, קצות אצבעותיה נוגעות בזרועה של הכלה החדשה.
"זו שרי" אימא טופחת על גבה של שרי "השנייה שלנו. מסיימת עכשיו התמחות ברפואה" גאווה נוטפת מקולה, ואילת לא מפספסת גם את קריאת ההתפעלות החרישית שנפלטת משפתיה של חן, הכלה.
"ושם, במטבח, זו אסתר, הרביעית, מרפאה בעיסוק..."
חן מהנהנת בראשה ואילת מוצאת שזה הזמן המתאים לגשת אליהן.
"וזו אילת" גם אליה אימה מחייכת, בוודאי, אבל לאחר ההיכרות המפורטת שנערכה עם אחיותיה, ההשמטה מצלצלת באוזניה בקול גדול, ומן הסתם גם באוזני הכלה. היא זוקפת את כתפיה. גם אם אימה סבורה אחרת - אין לה במה להתבייש.
"מזל טוב" היא מחייכת לעבר הכלה הנבוכה. "שמחים מאוד שאת מצטרפת אלינו. אימא, איפה להניח את הכוסות?"
***
שבט, ה'תש"פ
"מה את עושה היום, אילת?" קולה של אימא חם "חשבתי לקפוץ היום. כבר הרבה זמן לא ראיתי את הילדים."
"הומ" מהמהמת אילת ממעמקי המקפיא. שולפת חבילה של נקניקיות סויה, מסדרת כמה בתבנית, מסובבת את כפתורי התנור. עכשיו צריך איזו תוספת מהירה. פתיתים?
"אני אשמור עליהם קצת, תוכלי לנוח. את בטח מותשת"
"תודה, אימא" ביפים של שיחה ממתינה מפריעים לה באוזן. "זה יהיה מעולה"
"אז בערך בארבע וחצי... הו, אפרת, חיפשתי אותך... יש פה את המסמך שביקשת... טוב, אילת, נדבר"
חולשה פושטת בידיה. מה רצתה לעשות עכשיו?
"אימא, אני רוצה איגלו" אריאל, בפנים אדומות ולחות מזיעה.
"אממ... אמממ..." לנתנאל יש דרכים משלו להביע את רצונו באוכל.
"תכף יהיה אוכל" היא נחפזת להרגיע, ביד אחת שולפת שלושה איגלואים דביקים, ביד השנייה מציתה את האש מתחת לסיר, וביד השלישית עונה לטלפון מהעבודה.
"אילת" הבוס חביב אליה בדרך כלל, אבל עכשיו קולו רועם. "את השארת פה את הקובץ פתוח. חסרות בו חמש שורות. לאן הלכת?"
"אני אסיים אותן עוד כמה דקות" היא מוחה את מצחה המיוזע "יש לי העתק במחשב האישי".
"עוד מעט ארבע ועשרה" מילותיו של הבוס ממהרות, נושפות באוזניה, "אני חייב את זה עד ארבע וחצי"
חנוק לה. לחוץ לה. היא רוצה להיות עם הילדים שלה.
"אריאל, יש אוכל, אתה בא? לא! תעזוב מיד את המספריים! מה קרה לך?! בוא, אני אחתוך לך את הנקניקיות".
המקלדת מתמלאת בטביעות ידיים שומניות ובפתיתים שנזרקים אליה מכיוון כיסא האוכל של הקטן.
ארבע עשרים ושמונה. הקובץ מוכן. שליחה. פיווו.
"אימא, דופקים בדלת, אני הולך לפתוח"
כמה עיגולי נקניקייה נופלים על הרצפה כשהילל מסיט את הכיסא בקול רעש, נתנאל צוהל בכיסאו ומנסה להשתחרר מקישורי החגורה, ואילת תופסת את ראשה בשתי ידיים.
"סבתאאאא" צוהל אריאל, מתנפל על סבתא בחיבוק אוהב.
נתנאל מדדה אחריו, משאיר שובל של פתיתים על הרצפה, וזוכה גם הוא לנשיקה חמה ואוהבת.
המטאטא רועד בידיה של אילת. היא הייתה צריכה לסדר קודם.
"אוי ווי" כצפוי, אימא כמעט נחנקת למראה המטבח. "תני לי את המטאטא, אילולי. את בטח גמורה אם הגעת למצב כזה." אילת נוחתת על הכיסא, חיוך נבוך רועד על שפתיה.
"היה יום קשה בעבודה?" אימא מתכופפת אל היעה.
"תמיד קשה בעבודה" המילים ניתזות מפיה מרירות, כבדות. "תמיד".
אימא מרימה אליה מבט מופתע. "אמרת שאת נהנית שם, הבנתי ממך שזו עבודה קלילה יחסית"
"יחסית" ממלמלת אילת, ופתאום מתעשתת "היא באמת בסדר, אימא, אני סתם עייפה"
"בשביל זה באתי" במילותיה של אימא נמסכת חגיגיות שמשעשעת את אילת. "לכי לישון, הכול יהיה בסדר".
אילת מעיפה מבט באריאל ובהילל שקורעים יחד עטיפה צבעונית, אחת ממתנותיה של סבתא, מתעלמת מנתנאל שמושיט לה זוג ידיים שמנמנות, וגוררת את רגליה לחדר.
נועלת את הדלת, מכבה את האור ומתעטפת בשמיכת הפוך הכבדה.
עכשיו רבע לחמש. היא לא תצליח לקום לפני שש, ובשש וחצי צריך להתחיל מקלחות. אבל למה היא דואגת, בעצם, כשאימא פה?
אימא המושלמת, שמאז ומעולם עובדת במשרה מלאה, ומצליחה לדאוג גם לבית מבריק ומסודר תמיד, שמגישה בכל יום ארוחת צוהריים מבושלת ומזינה, שיודעת הכול, שמצליחה גם לחייך בין שלל המטלות.
דמעות קטנות חונקות את גרונה של אילת, והיא מצמידה את אצבעותיה לעפעפיה ונושמת עמוק.
אין לה זמן לבכות עכשיו, היא חייבת לישון.
כשתקום הבית יהיה מבריק, הכלים יהיו רחוצים, הילדים יהיו מקולחים ומפוג'מים, ואימא שוב לא תבין. לא תבין מה הבעיה שלה, לא תבין למה היא לא מסתדרת, לא תבין למה היא מרגישה חנוקה, למה היא רוצה עוד זמן עם הילדים.
"את איתם כל יום מארבע עד שש וחצי" היא תגיד, והפליאה שלה תכווץ את אילת, תמזער אותה.
כי זה לא הזמן. זו האיכות. היא רוצה להיות עם הילדים באמת, ליהנות איתם, לשחק, ליצור, לספר, לרקוד, לצחוק, לדגדג...
היא לא רוצה להיות קצרת נשימה, לבסס ארוחת צוהריים על מוצרי סויה באופן תמידי, להקליד נתונים ביד אחת ולהאכיל פיות קטנים ביד השנייה, לחכות לשנייה שבה יירדמו ואז לנחות על הספה כמו גוש מותש וחסר אונים, שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט.
***
שבט ה'תשפ"ג
על הכורסא הרכה, הטובענית כמעט, ניסתה אילת לסדר את רגשותיה.
"קשה לי איתה" אצבעותיה קימטו נייר טישו ורוד. תמר הביטה בה בעיניים רכות, מכילות. "וקשה לה איתי. אנחנו שונות מאוד, והיא לא מצליחה להבין את זה. היא אוהבת לעבוד, היא מאמינה בעבודה קשה, היא גם מסתדרת תמיד. אני איטית יותר, ביתית יותר, אני רוצה להיות בבית עם הילדים." היא עוצרת לרגע, "אני פשוט רוצה שהיא תקבל את זה. שלא תהיה כל כך ביקורתית כלפיי. שתבין שגם אני טובה, בדרכי".
"ממתי התחלת להרגיש את זה?" שאלות של פסיכולוגית. חיוך קטן מתגנב לשפתיה של אילת, ונמוג מיד.
"מזמן" אילת מושכת באפה, "אבל עכשיו הבנתי שאני חייבת לפתור את זה."
"כי מה קרה עכשיו?" בזוויות עיניה של תמר נחרצים קמטים קטנים, והיא רוכנת קדימה, קשובה.
אילת מושכת בכתפיה. על הקיר, מאחורי הכורסא של תמר, יש תמונה של מעגן סירות. שני מלחים מטפלים בסירה מקולפת, מכינים אותה להפלגה. סירה אחרת, מבריקה, גאה, חוזרת לבסיס האם שלה.
"לא משהו מיוחד" היא אומרת לאיטה. "אבל לאחרונה הבנתי שהיא לא סתם מתנהגת ככה. היא הרי אוהבת אותי" דמעה קטנה משתחררת מקצה העין ונספגת בצווארון הכהה. "לפחות פעם היא אהבה אותי". עוד דמעה משתחררת, קטנה, מלוחה, חוששת.
"היא לא סתם מתנהגת ככה" תמר מהמהמת אחריה, ועטה משרבט משהו מהיר על הדף המשובץ.
על המזח, רחוק מכולם, עומד מלח נמוך, מצחו מיוזע וכובעו שמוט על עורפו. 'למה אתה מתבטל כשיש כל כך הרבה עבודה?' היא רוצה לצעוק עליו. שפתיה מתעקלות, כולאות בתוכן את המילים, את הזלזול.
"פעם, כשעוד עבדתי, האהבה זרמה" אילת משפילה את עיניה אל הטישו חסר הצורה שבידיה. "למה כל כך קשה לה שאני בבית עם הילדים? בגלל שהיא לא עשתה את זה?" ברק מכה בה פתאום, והיא מרימה את עיניה אל תמר. פליאה עמוקה שוכנת בהן. "יכול להיות שהיא חושבת שזו ביקורת כלפיה, כלפי הדרך שבה היא גידלה אותנו?"
שביבי משפטים שנזרקים לכיוונה, מבטים שהיא פירשה כמזלזלים. הייתה בהן פגיעה? יכול להיות שאימא הרגישה מותקפת?
"הילדים הם המראה שלנו" קולה של תמר רך, "אנחנו מגדלים אותם, נותנים להם את כל כולנו, ומצפים שיגדלו כמו שאנחנו חולמים. כשילד הולך בדרך אחרת, אנחנו הרבה פעמים מפרשים את זה כמרד, והאמירה העצמאית הזו יכולה להתפרש כזלזול בערכים שהנחלנו להם.
אני בטוחה שגם אימא שלך נתנה לך את כל כולה, ובהחלט יכול להיות שהיא הבינה ממך שאת חושבת שאימא שיוצאת לעבוד היא אימא פחות טובה"
"אבל זה לא נכון", אילת נסערת, והפעם הדמעות שעולות בעיניה הן אחרות. יש בהן חרטה, וכן, גם אהבה והכלה כלפי הכאב של אימא שלה. "אימא שלי מדהימה, היא באמת גידלה אותנו מדהים. לי הדרך הזו פחות מתאימה, אבל כל אחת בסדר בדרכה שלה".
תמר מהנהנת בהבנה. "כולנו רוצים הערכה, כולנו זקוקים לאישור מהסביבה שאנחנו בסדר, שהדרך שלנו מקובלת ונכונה"
"אני רוצה שהיא תקבל אותי כמו שאני, והיא רוצה שאני אקבל אותה כמו שהיא" עיניה של אילת לחות. היא מנגבת דמעה אחרונה, וקמה. השעה שלה נגמרה.
ושנייה לפני שהיא סוגרת אחריה את דלת העץ הכבדה היא שולחת מבט אחרון לתמונה, ומשהו מתבהר בה פתאום, ממלא את ליבה בקלילות נעימה, חדשה. המלח ההוא לא מתבטל, היא מבינה פתאום, ותווי פניה מתרככים. הוא מחכה. מחכה לסירה שלו. שתחזור.
