לא יודעת אם טיפת חלב זה המקום לפנות בקשר לזה,

נראה לי כדאי לשאול יועצת הנקה

מכירה את כל הפתרונות האפשריים של הנקה

ומכוונת כ"כ להנקה

אמנם אני כבר לא מניקה, אבל אם הייתי מקשיבה לאחות אצלינו ולעצות שלה - כנראה שלא הייתי מניקה בכלל.

זכור לי שאת במכבי.

את במכבי שלי?

יש להם שירות של יועצת הנקה עד הבית, במחיר ממש זול ביחס לשוק

ויש גם שירות של יעוץ הנקה בטלפון - שהוא חינמי לכל חברות מכבי.

מערכת השלמת הנקה נשמעת לי פתרון מעולה.

זו צינורית דקיקה, שיוצאת מהבקבוק ואת מצמידה אותה לפטמה, ואז התינוקת בו זמנית מקבלת גם את החלב שיש לך, וגם את מה שמגיע מהצינורית

יש קפיצת גדילה בגיל 4 חודשים.

ניסית לתת לה בקבוק/להניק בחדר חשוך ושקט? לפעמים זה עוזר

לגבי היועצת הנקה. יש הרבה יועצות גם שידעו לעזור לך איך להפסיק הנקה בצורה נכונה וטובה. 

כי את לא מסוגלת להתמודד

נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד

פרנסה לא מעל הכל. לדעתי.

גם הבוס לא

ואם היא הייתה מאושפזת חלילה? החיים קורים, יש בלתמים

זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן

הוא יראה כעובד מאוד לא רציני אם יבטל פתאום בלי סיבה.

מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה

מצד שני

אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה

כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה

לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)

ברור שהיא מונעת

מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע

כדאי למצוא כוחות פנימיים לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית

גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך

כדאי לבקש ממנו מפורשות להישאר

אבל אם הוא מתעקש לנסוע

כדאי לשחרר

כי תלותיות כזו כנראה לא תשפר את המצב

גם אם הוא בפועל יעזור בעשיה הטכנית

לק"י

מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.

כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.

אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה. 

לא להתעצבן וא בכעס שהוא לא מבין.

'' נחום, אני יודעת שהחלטנו שתסע, המצב בבית לא מאפשר את זה ולכן אני מבקשת שתישאר בבית ולא תטוס, אני יודעת שזה קשה. אבל זה מה שאני והבית צריכים'' 

עם הבוס?

ואולי גם היא מרגיש צורך להתאוורר קצת.

כשאני ילדתי ואמא שלי בדיוק עברה ניתוח,

שכנה המליצה לי לבקש ממנה כסף לבייביסיטר כי היא לא יכלה לעזור.

התביישתי מאוד,

אבל אמא שלי עשתה את זה בשמחה רבה ממש.

היא גם כעסה על עצמה שלא חשבה להציע את זה מיוזמתה- אולי שייך לבקש מאמא כסף?

ואולי אם אמא לא יכולה לעזור מסיבה רפואית היא יכולה להיות איתך בבית?

עצם הנוכחות של גורם נוסף, ובמיוחד אמא,

זה דבר שממש מקל, אפילו נפשית.

היא יכולה אולי לעשות דברים כמו לקפל כביסה,

לשחק מונופול עם הילדים, להחזיק קצת את התינוק,

ואפילו סתם להיות שם להכין לך כוס תה ולהחזיק לך את היד.

אני לא יודעת אם זה רק אצלנו,

אבל הסיכוי שבעלי יגיד לבוס שלו או למישהו מהעבודה שאשתו לא מאפשרת לו משהו שהוא מאוד רוצה הוא קלוש מאוד, במיוחד אם הוא כבר אישר והבטיח.

זה לא אומר שבבית הוא לא ישאל את דעתי.

הוא ישאל את דעתי ויעשה לבקשתי.

אבל בחוץ גבר אוהב להיות קצת גבר.

בבית הם חוזרים להיות עצמם.

זה עניין שגם אם הוא היה רוצה הוא לא יכול לבטל ברגע האחרון.

אולי זו הזדמנות בשבילך למצוא מה יכול להקל עלייך כדי שהיום יום יהיה אפשרי יותר?

אני ממש מבינה את הקושי. אני חודשיים אחרי לידה בלי קיסרי ואני ממש מרגישה שהחיים בבלגן.

אבל אני חושבת שכדאי למצוא דרך. זה רק שבוע.

תגידי לו שילך וישתדל גם להנות ויחזור לעזור לך יותר ואת בנתיים תנסי למצוא כל דבר שיעזור לך לעבור בשלום את הזמן הזה.

אולי באמת כמו שמישהי. כתבה כאן כבר לא נעים לבטל טיסה ברגע האחרון ..

אם באמת אין אפשרות כזו אז הייתי משחררת מכל הבחינות , מה זה אומר ? לקנות אוכל מוכן ואם את ביישוב שאין בו אופציות כאלה אז לקנות אוכל מוכן מהסופר- צ'יפס, נקניקיות , בורקסים קנויים , פיצות דברים שרק לזרוק לתנור !  

לוותר על מקלחות כל יום לילדים אם הם לא מטונפים מידי וגם התינוק כמובן אפשר לקלח בבוקר ולא להעמיס על ערב שגם ככה עמוס  ,לנוח בבקרים ולא לנסות להספיק דברים כי המשימה הכי חשובה בשבוע כזה זה לאגור כוחות לקראת הזמן עם הילדים.

כמובן חד פעמי כדי לא לצבור לך כלים.

סמרטוט חד פעמי לתת הרגשה טובה רק אם חייב ובאזורים שחייב.

סרטים לילדים למקרים שצריך.

עכשיו ברור שכל הדברים האלו זה לא לכתחילה וזה דברים שאני אישית נמנעת מהם ביום יום אבל בתקופות כאלה בעיניי זה לכתחילה.

בהצלחה וחיבוק גדול גדול!!!! 

הייתי מתכוננת כמה שאפשר לשהיה בלעדיו ורק לשרוד. תגידי לו שיקנה הרבה אוכל שקצר להכין כמו שניצל תירס צ'יפס וכאלה, ואם הוא יודע לבשל שיעמיד כמה סירים ותקפיאי. או לחלופין שיחליף אותך ויתן לך פנאי להעמיד סירים ולהקפיא לפני הטיסה.

שיקנה פרסים קטנים לילדים. תעשו אפילו טבלה שמי שמקשיב לאמא ואוסף/ הולך לישון/ נכנס להתקלח מקבל מדבקה ובסוף הוא יביא להם הפתעה מחו"ל.

לא חייבים לקלח את הילדים כל יום, עכשיו בחורף בכלל סבבה.

שידאג שכל הכביסה תהיה מכובסת ומקופלת כדי שהכל יהיה זמין כמה שיותר זמן. וכל דבר אחר שאת מצליחה לחשוב עליו שיחסוך לך עבודה.

אפשר לקבוע עם אמהות של חברים שיאספו את הילדים אחרי הגן ויהיו אצלם איזה שעה שעתיים כדי שתוכלי קצת לנוח.

מה שלא יהיה, גם אם יטוס וגם אם לא, אני יודעת שאת תעברי את זה כמו גדולה!!

א. זה מובן ולא פוגע ולכולן מותר להתלונן בשמחה..אין מכסה לתלונות..חח

ב. אני עונה בתור מגוייסת כי כשאני קוראת אותך אני שומעת את התחושות שלי ואולי לא רק שלי בשנתיים האחרונות -

בהלה

פתאם יש אין ברירה כזה

שמגיע בהפתעה גמורה

חוסר אונים גדול

תחושה דל אני לא מסוגלת

אין מצב.

לא יכולה

חייבת איזו תמיכה

ומלא מחשבות של-אבל איך אסתדר עם...ועם..ואם...

וברקע הכי כואב זה

אבל איך הוא מסוגל

איך הוא לא רואה כמה קשה לי

וכמה אני לא יכולה

אני בחיים לא היתי עושה לו דבר כזה

גם אם הסיבה מוצדקת

בגדול אלו הם החיים לפחות שלי בצל המילואים כבר שנתיים וחצי..

ולכן מאודדדד מבינה את ההצפה

פוגשת אותה מחדש עם כל צו שמגיע

מה המסקנה

הסיבה הרגשית העלבון תחושת השקיפות- זה הלב של הסערה

יכולה להגיד לך שעברנו טיפולים..ומלא טלטלות עד שהגענו למצב הנוכחי שב''ה שנינו חזרנו להרגיש בטוחים שרואים אותנו..

זה לא היה ככה בכלל

והרגשתי בול כמוך

אפילו שלכאורה סיבה כמו מלחמה היא אכן מוצדקת והכרחית

ועדיין..

עכשיו כשהוא מגוייס וזה בבחירה משותפת ובטוב ביננו אז הקושי הוא בעיקר ההתמודדות עם הלבד והבית והילדים והאחריות

אבל כשהלב פגוע זה הההכיי קשה ועושה הכל קשה

אז ממליצה לעבוד בעיקר על זה

יש פה הנחות יסוד של שניכם לא מדויקות ובעיקר לא מדוברות נכון בינכם..

לדבר לדבר לשקף מה זה גורם לך להרגיש

ולשמוע אותו גם

ושוב לדבר

לא להאשים לדרוש לבקר

לשתף וללבן עד שמגיעים למרחב שהלב כן מרגיש שרואים אותו

ג.

באמת המצב שלך נשמע מורכב מאוד

אני לא יודעת מה יהיה בסוף אבל אם הוא יסע רוצה להרגיע גם..כי מה שאת מרגישה עכשיו סה הבהלה הסירה הפחד העלבון העייפות והעומס בעיקר

מנסיוני תוך כדי..מתגלים בנו כוחות שלא הכרנו

באמת היו לי מצבי קצה הזויים בשנתיים האחרונות בחיים לא דמיינתי שאהיה מסוגלת להם

הם היו קשוחים גם תוך כדי אבל התגלו בי המון כוחות שלא ידעתי שישנם

זה לא משהו שיודעים מראש

וגם כשהבהלה יורדת תמיד אפשר לחשוב פרקטי יותר

ואני לא מסכימה שאין שום אופציה לשום דבר

גם אני לבד בעולם בלי מדפחה או קהילה לעז'רה..אף אחד

ומינוס ענק בבנק אז לא שיש לי תקציבים

גם אני לרוב לא נעזרת במנקה או בייביסיטר..

אבל חושבת שלחשוב מגביל זה עצת היצר

גם התוך המרחב התקוע יש איזה ברירה ובחירה

כמו שענו לך להתנהל אחרת ..

לא לקפל כביסות למיין לסלים ושיקחו משם 🫣

חד פעמי

מדיח

ג'אנק פוד

לחם עם שוקולד זה אחלה

אין לשטוף רצפה

לשים את הילדים מול סיפורים או מסך -אני אומרת כאחת שאף פעם אין אצלינו מסכים ובמצבי קצה כאלה לפעמים מצווה בעיני

לקנות ערכות יצירה או משחק חדש מעניין

ואולי לחפש שפרה ופועה או ארגון תמיכה ליולדות

או כן להשקיע בבייביסיטר או מנקה .כן גם אם אין כסף

וזה באמת רק שבוע

זה בסוף יגמר

אז לאט לאט נסי לאסוף לפרופורציה

אבל עכשיו

חיבוק לעצמך וללב הפגוע

תנסי עדיין להסביר ולשקף אולי לא יסע בסוף

אבל גם אם לא יסע

הכי חשוב ללבן בינכם

שלא ישארו משקעים גם אצלו

וגם אצלך

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.

נראה לי שאם הוא יישאר, הוא לא יעזור "כמו שצריך" ואולי גם יעשה פרצופים, ורגשי, ומתח...

את בטוחה שהוא יעזור לך אם הוא לא יטוס?

שלא תצאי קרחת מכאן ומכאן...

מצד שני- אם הוא יטוס ויהיה לך קשה, את בטח ממש ממש תכעסי עליו.

אני חושבת שהייתי מפרגנת לי משהו גדול, כדי לאזן.

ואני חושבת שבאמת צריך פה הרבה רגישות ועדינות בסיטואציה, כי אף אחד מכם לא רוצה לוותר....

לא לחפור בזה הרבה, כי הוא יודע את עמדתך ואת יודעת את עמדתו. כל חפירה היא מתכון לפיצוץ.

ובמקביל להכין את עצמך שאחרי תקופה שנתן הרבה, יכול להיות ששווה "לפרגן" לו בשבוע הזה שימלא מצברים להמשך...

תחשבי איך אפשר לשרוד את זה בכל זאת

כי יכול להיות שישאיר אצלו הרבה משקעים אם הוא ככ רוצה לנסוע ואת תכריחי אותו להישאר

שייסע לקניות גדולות למלא את כל הבית בדברים לפני הנסיעה

או שיכין אוכל ויקפיא אם הוא בתחום

שידאג לך לעזרה כלשהי לפי ימים או לחלק מהשבוע

תדברו איכשהו, חייבים למצוא זמן לדבר ואז לפתוח את הדברים וראות מה על אחד יכול לעשות בשביל השני

וכן לשקף לשקף לשקף שוב ושוב ושוב את המצב שלך

לא לייפות ולא להדחיק...

בהצלחההה

קודם כל, לשחרר אותו.

לשחרר אותו במחשבות, ברגשות בהכל.

הוא לא קיים.

לא כועסת, לא דואגת, לא שופטת.

הבן אדם נעלם מהרדאר.

למה זה שלב ראשון? כי זה חוסך מלא אנרגיה שהולכת לאיבוד.

אם הטיסה היא עובדה, אז היא עובדה. זהו נקסט.

אז מה שעשיתי:

אספתי את הילדים והסברתי להם שמעכשיו זה רק אני והם.

זהו.

אם הם רוצים שניצלח את זה, הם חייבים להיות חלק.

לא לריב האם החלוקה הוגנת או לא,

אלא שכל אחד יעשה את המקסימום האפשרי..

דיברתי איתם על גודל השעה והשליחות והכל,

אבל בסוף מה שהכי עזר, להבין שאנחנו במצב "מלחמה על הבית"

ואם אין אני לי, מי לי.

זהו.

שיחררתי את כל מה שהוא לא קריטי

יש לך שבוע, יש לך הרבה מה לשחרר שהןא לא קריטי.

כביסות, לא חייב

מקלחות, מי שדואג לעצמו ירוויח, מי שלא, בעיה שלו. תבהירי להם שאת מציעה פעם אחת, מי שנכנס יופיב מי שלא, הולך לישון בלי מקלחת.

תאמיני לי גם ילד בן 5 מבין מצויין את המסר בכזו סיטואציה. ומי שלא נכנס, בלי כעס רמצ בהשלמה לומר, אני מאודממבינה שאתה מתחרט שלא נכנסת להתקלח בזמן והיית מאוד רוצה לעשות זאת עכשיות לצערי אני לא פנויה לעזור לך להתקלח, נתקלח מחר. לילה טוב חמוד.

אוכל תכיני סיר מרק אחד גדול עם עוף וירקות.

שאר השבוע:

נקנקיקיות

שניצל תירס

פיצה

פסטה

לחם עם ממרח

קרונפלקס

ירקות שלמים/ חצויים.

תבקשי מבעלך שיעשה קניות לפני הנסיעה, שיהיה מספיק אוכל קנוי בשפע

שלא תצטרכי בכלל לצאת לקניות.

שיעורי בית, אסיפות הורים שחררי.

ימי הולדת, חוגים- שהילדים (יסודי ומעלה מן הסתם) ידאגו לעצמם או יוותרו שבוע אחד.

שירותים אם אין ילד משלשל או מקיא- שיתמודדו.

תנקי רק את שלך.

מצעים אין צורך להחליך דווקא בשבוע הזה..

סדר ושטיפת חדרים- גם אפשר לוותר או להסביר לילדים שמי ששומר יהיה לו נעים, ומי שלא, לא..

נראה לי הבנת את הרעיון.

הכי חשוב תיאום ציפיות עם הילדים מראש, מי שלא מתעלה על עצמו, שלא יצפה לתפקוד רגיל של הבית.

הבית יוצא לשבוע הישרדות, שיחליפו דיסקט.

מי שמתקשה לעשות זאת, הכל בסדר. אפשר לחיות בתת תנאים שבוע.

ואם יש לך שכנה שאפשר לבקש ממנה כל יום לפנות את הזבל זו הצלה..

לגהי כל ה:"מה הוא חושב לעצמו"

את כל זה אפשר אחרי החזרה לשגרה. שוב דבר לא בורח. כמובן שצריך לטפל בזה, אבל אי אפשר במקביל גם לשרוד, וגם לחפש אותו על הרדאר.

בהצלחה!!

אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.

אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
 

גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.

בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.

ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.

זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..

לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו

ממ שלא

אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת

את צריכה לדבר גם את זה

בלי האשמה

לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק

ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם

אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל

ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו

ככה אני ביתי עושה לפחות

מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך

אבל באופן מחבר ולא מפריד 

אלא לחשוב מראש על פתרונות

ספרים לחדר

שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד

תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב

אחרת לא הבנתי את הסיפור…

אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.

באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.

אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?

הוא סופר חברתי

איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים

ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...

הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.

זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?

אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו

אין דבר כזה לא מסוגל.

בצבא אומרים- אין לא יכול

יש לא רוצה.

בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.

אפילו לכי לבד.

שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.

לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.

אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.

ומחילה על ההשוואה.

עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו

אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד

אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין

אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'

תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'

תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך

מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?

תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?

זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו,  ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...

תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך 

קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...

אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.

אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.

הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.

זו המשפחה של אשתו.

הוא אדם בוגר.

יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.

לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.

ששבת אחת יעשה למען אשתו.

את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....

מבינה שהוא אדם צעיר.

אם הוא יסבול זו בחירה שלו.

שיעבוד על מידותיו.

את- חייבת להיות שם.

את באמת מיוחדת.

מאחלת לך הרבה הצלחה.

מחילה אם הייתי בוטה.

אפשר לנסח אחרת

התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.

מספיק קשה לה עכשיו עם הסיטואציה.

היא לא צריכה שיסבירו לה למה לכעוס על בעלה. את זה היא כבר מבינה בעצמה.

למה את חושבת שזה עוזר שתוסיפי עוד מילים חריפות נגד בעלה? גם אם את מתנצלת שאת בוטה, בסוף את כותבת מילים חריפות, והשאלה הם זה באמת מוסיף פה משהו...

יש דקויות שזה עניין של סגנון, אבל לא ראיתי מילים מתלהמות שאינן ראויות מצד עצמן.

ולגבי זה שהיא ממילא כועסת עליו, תראי למשל מה אפונה כתבה,

כשמסתכלים עח כל הדינמיקה של הקשר

בעל- משפחה מורחבת,

הכף תמיד נטה לכיוון מסויים וזה כנראה לא סתם, ולכן גם הפעם לא בטוח ש"הכעס" בהודעה הפותחת, יחזיק מעצמו בקונפליקט בסופו של דבר.

ולכן דווקא נראה לי שיש מקום לתת תמונת מצב מבחוץ כדי לחזק את העמדה הנפשית ולא לוותר עליה כמו שבד"כ בסוף קורה.

(לגבי המונח עצמו של כעס מצד עצמו הוא שלילי, אבל כעס שמביא לידי בירור ואמת בסופו של דבר יכול להיות חיובי, כלומר התחושה הראשונית היא אמנם כעס, אבל אפשר להפוך את הכעס למנוע שמזיז את הגבינה בסופו של דבר)

לק"י

מצטטת: "מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד..."

אפשר היה לכתוב את זה בצורה אחרת.

אני לא מרגישה נעים לדון על התגובה הזו באופן ספציפי ככה בפומבי.

באופן עקרוני אני חושבת שכשמישהי כותבת על קושי מול בעלה - אפשר לשקף לה איך זה נראה מבחוץ (כמו שהרבה פה כתבו), אבל לא הייתי כותבת למישהי אחרת כמה אני כועסת על בעלה, כי בעיני זה לא מה שיועיל להם.

בכל מקרה, נראה לי אפשר נעצור את הדיון פה.

גם את ההסתייגות וגם את עצירת הדיון

וגם @יעל מהדרום

לק"י

ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.

שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.

אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.

שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....

לאן שעושה לו טוב.

או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.

האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,

וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.

ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.

ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.

המשפחה שלו

לא האיש לאישה

ולא האישה לאיש

אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר

אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
 

אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר

אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך

נקודה שכדאי להתעכב עליה -

נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו

ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.

אם הוא אומר שיהיה לו קשה -

או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -

את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.

קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -

בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.

ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...

שימי לב לרגע לפני

שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -

איך את מרגישה?

יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,

יש שם משהו קשה ולא נעים

משהו שאת לא רוצה לפגוש

ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.

מציעה לך לחפש את הרגע הזה

לתת לו להיות, לא לברוח

לשהות בו

להתבונן מה יש בפנים

לתת לרגש הזה להציף אותך

לזהות אותו בשם

לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו

להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).

כדאי לעשות את זה בכתב...

באופן כללי לתגובות כאן, וספציפית גם לתגובה הזו.

תנסי לעשות את ההפרדה בין הקושי שלו, לבין האחריות שלך למצוא פתרון.

או בין הקושי לבין תחושת האשמה שזה מעלה בך.

ברור שאת רוצה שיהיה לו טוב, אבל אנחנו לא אחראים על השמחה או האושר של בני הזוג שלנו.

וכמובן שנרצה לא לעשות דברים שייפגעו בהם או יגרמו להם אי נוחות, אבל זה עדיין לא הופך את זה לאחריות שלנו.

לי בהתחלה היה קשה עם המשפחה של בעלי

זה מאוד העציב אותו והוא ניסה לחשוב איך לגרום לי להרגיש יותר בנוח

אבל בסוף בסוף, השינוי הגיע מעבודה שעשיתי עם עצמי, מאחריות שלי על המצב.

ואת יודעת מה, אפילו אם לא היה שינוי, זה גם בסדר. ואפילו אם אני לא תמיד מרגישה בנוח, זה גם בסדר. זה מספיק חשוב בשביל להשקיע בזה. לא תמיד אנחנו מרגישים בנוח בכל סיטואציה. החיים לא מושלמים.

אז אותו דבר כאן, בהנחה שאין משהו חריג שעומד מאחורי חוסר הרצון של בעלך להגיע לשבת, זה לא נורא. באמת. זה לא נורא שתהיה לו שבת פחות כיפית.

זה לא נורא, וזה בוודאי לא אחריות שלך. בטח אחרי כל הוויתורים שלך.

לא תמיד הכל מסתדר כמו שאנחנו רוצים, לא תמיד לבן הזוג תמיד הכי נוח ונעים. אנחנו נעשה מה שאפשר בשביל שיהיה טוב, אבל אם זה לא אפשרי - זו לא אחריות שלנו ולא אשמתנו.

ואני כן אגיד אופן כללי, אני לא יודעת מה בדיוק הסיפור בין בעלך לבין המשפחה שלך, אבל לצד זה שאת מוותרת לו כדי שמרגיש בנוח, חשוב ממש לחשוב איפה הגבול כדי שלא תוותרי על עצמך ועל המשפחה שלך.

קשר עם משפחה זה דבר חשוב, מכל מיני בחינות.

זה יכול להיות עוגן בזמנים מאתגרים, זו שייכות, זה כיבוד הורים (וסבתות) ועוד הרבה דברים.

כדאי לשים לב שבשביל הנוחות שלו, את לא מוותרת לגמרי גם על כל מה שהמשפחה בשבילך.

והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.

שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.

אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.

אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.

אבל חשוב לי להדגיש-

זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו

זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת

ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו

לדעתי תעצרו את זה עכשיו!

הוא לא סובל ואת לא סובלת

שניכם מתמודדים יחד

ומנסים לגשר על הפערים

לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו

גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.

גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם

התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך

לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב

בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.

בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך

(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)

בהצלחה

מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻

זה ממש מעורר השראה

לגבי השאלה וואלה האמת שלדעתי את לא צריכה שוב לוותר.

זה לא נשמע שהוא סובל שם כי מישהו פוגע בו כי ממש רע לו אלא כי הוא פחות מוצא את עצמו שם ופחות יהיה לו מה לעשות ואולי יהיה לו קצת משעמם.

ולדעתי זה ממש בסדר והוא ממש יכול להתמודד עם זה שבת אחת.

כמות הפעמים שאני עשיתי דברים כאלה בשביל בעלי והוא עשה דברים כאלה בשבילי היא לא יכולה להיספר כמעט... וזה חלק מהדברים שעושים בשביל הזוגיות ודווקא לדעתי פה את ממש לא צריכה לוותר והוא יכול להסתדר שבת אחת והכל טוב...

ב"ה שיש עדיין את האפשרות לעשות ככה שבת מורחבת איתה.

זה מביא המון נחת לראות את הצאצאים יחד, שמחים ונהנים אחד עם השני. וגם כיבוד הורי-הןרים וגם סבתות לא חיות לנצח.

וזה גם פעם בכמה שנים, מניחה שבין לבין זה מפגשים קצרים יותר. אפשר להתמודד. לא חייב להנות (בעלך), אבל ברור שלא למנוע ממך.

תלכי! אפילו בלעדיו.

ואם הוא בא תעשו סימן. נניח שהוא נוגע לך בברך כשהוא רוצה ללכת.

(אצלנו היה קושי ממש של סבתא והאיש שלי. לא היה לו כיף, אבל היינו מגיעים אליה לקצת גם רק שנינו, גם לו היה חשוב לכבד אותה).

שני הצדדים מובנים

הוא לא רוצה להיות שבת שלמה במקום שלא נוח לו

ואת לא רוצה להפסיד בגללו

אממה את לא חייבת להפסיד כי את יכולה לנסוע לבד

זה אמנם פחות נעים

אבל גם אם הוא יגיע

לו יהיה פחות נעים

אני תמיד נוטה לתת לאנשים לבחור ולא לכפות

אז הייתי מעדיפה לנסוע לבד

(יש נטיה לחשוב שבזוגיות הפתרונות מגיעים מויתורים

בעיניי רוב הפתרונות מגיעים מהבנת המצב של שני הצדדים ובחירת הפתרון המתאים ביותר)

בשבילך

לא יקרה לו כלום

חי ושלם ובריא

שבת כזו להפסיד?? פעם בכמה שנים?

שיתגבר על החששות

לא הייתי מכילה את זה 

שהמחשבה שלך:

"תמיד אני מוותרת והולכת לצד שלו, שפעם אחת הוא יוותר"

זה לא עובד ככה.

אנשים הולכים אחרי ההרגל.

אם אין לו מספיק חיכוך עם המשפחה שלך, ההקרבה שלו להיות איתם יותר גדולה למעשה, כי זה לצאת יותר מאיזור הנוחות שלו.

אז שחררי את המאזניים,

הן לא שוות, ובדיוק בגלל זה קשה מאוד לאזן אותם.

עכשיו נסתכל רק על השבת הזאת בלי כל הרקע.

יש לך הזדמנות פז לפגוש את המשפחה שלך אבל את חוששת שבעלך לא ימצא את עצמו שם.

האם הוא לא אדם מבוגר מספיק בשביל להתמודד עם שבתות "שהוא לא מוצא את עצמו"

ובכלל, מה זה אומר לא מוצא את עצמו?

תפרקו את החשש:

חושש שלא יהיה לו עם מי לדבר?

חושש שהילדים שלכם יתחרפנו?

בעיות צניעות?

בעיות פרטיות?

כשרות?

קדושת שבת?

לכל בעיה אפשר למצוא מענה, אבל חשוב להבין שהוא ילד גדול ויכול להתמודד.

לדוגמה,

מה היה עושה אם היה צריך להתפנות על ילד לבי"ח חילוני לגמרי בשבת?

מה היה עושה אם היה נתקע בחו"ל?

מה היה עושה בצבא עם חבר'ה שהוא "לא מוצא את עצמו"?

אנשים מצאו את עצמם גם בתוך המנהרות של עזה..

כלומר, אין דבר כזה שאדם מבוגר "לא מוצא את עצמו"

עם הכל אפשר להתמודד. צריך רק להבין למה מראש להיכנס לזה- ופה את זאת שצריכה לעמוד מול המראה ולפתח שריר ולעמוד על שלך.

(אם ההכנות מלחיצות אותו כדאי לעשות זאת בצנעה)

טיפים פרקטיים:

לברר מראש על בית כנסת בסגנון שלו בקרבת מקום

אם יש בעיות כשרות, לקחת על עצמך לבשל/ לקנות את האוכל העיקרי שאפשר לשבוע ממנו

להביא הרבה נשנושים לחדר: קרקרים, עוגיות, פירות, פיצוחים..

לדאוג לתעסוקות: ספרי קריאה, משחקים, עלוני שבת וכד'

אם יש חוסר פרטיות קיצוני כדאי לבדוק דירת אירוח באיזור.

אם יש בעיות צניעות: אפשר להפריד בין הארוחות לבין הזמן החברתי.

כלומר ברכת המזון אחרי האוכל העיקרי. ואח"כ מוציאים עוגות ופיצוחים ועושים פעילויות חברתיות, ובזמן הזה לא כולם חייבים להיות נוכחים.

אם יש הרבה חילול שבת (טלפונים של המשתתפים, טלויזיה וכו') אז לבקש מראש ואפילו להציע לכתוב כללים חברתיים לשבת.

חוץ משמירת שבת, יש ערך גדול מאוד בשבת משפחתית נטולת טכנולוגיה..

אם עושים כללים, תכניסו רשימת תפקידים לשבת ותכניסו גם דברים מצחיקים כדי להקליל.

אם כלום לא עוזר, בכנות, הייתי נוסעת בלעדיו. לא הייתי מוותרת על ההזדמנות שהילדים שלי יפגשו את המשפחה שלי, וגם בשבילי, מותר מדי פעם להעדיף את טובתי האישית, ומי שלא מצליח להשתלב בתוכנית, לא חייב להצטרף. זה לא שאת עושה את זה בתדירות גבוהה, הכל טוב.

סביר להניח שגם לי היה מאוד קשה לזרום לשבת כזו, מטעמים אחרים אבל בכל זאת.

אני מציעה שתתפצלו והאמת והשלום אהבו

שייסע להורים שלו או משהו. לא הייתי רוצה שבעלי יפסיד בגללי וזה פתרון שהייתי מציעה

בעומק הדברים אני מניחה שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ויירתם למה שחשוב לך וכדאי לדבר על זה. אבל בפרקטיקה - לבחור את המלחמות

החלטות טובות יקרה❤️

שאם זה מאד חשוב לך. תדברו על זה.

מצידך תגידי שאת לא רוצה לוותר על ההזדמנות, במיוחד שאין הרבה כאלה כמעט

ואתם תעשו יחד מה שאפשר שירגיש בנח, או שלפחות לא יסבול. תבקשי ממנו לבוא לקראתך ולהתכונן כבר עכשיו.

זוגיות זה שניים ואי אפשר שרק צד אחד יוותר... 

קודם כל אמירה כלפיי עצמך- הייתי מעדיפה שבעלי ייהנה ויבוא איתי בשמחה, אבל לאור המצב אני מבינה שהןא יצטרך להקריב מהנוחות שלו. אני מאמינה בו שהוא יוכל להסתדר.

וגם כלפיו- להגיד לו שמבחינתך אתם זוג, ושאת מצפה ממנו להזיז הצידה את התחושות השליליות, ולבוא למענך.

שאת רוצה שהוא ייהנה, אבל לא יכולה להבטיח לו את זה.

אני חושבת שזה יפה מאוד שאת מרגישה אותו ומתחשבת בו,

אבל תחשבי מה יקרה אם באמת לא תסעו.

את מאוד תעלבי ותכעסי, והאמת שבצדק.

כי בצדק את אומרת- זוגיות זה מקום שבו אני מוכן לספוג דברים על מנת שלבן הזוג שלי יהיה טוב.

וזה צריך להיות הדדי, כי אם זה לא הדדי, יש תחושה קשה של פגיעה, של אכזבה, ושל חוסר יחד.

בקיצור, לא ללכת זו אופציה שיכולה להשאיר חותם שלילי על חייכם הזוגיים, ולא כדאי

את גם מרגישה כמוני?

ויש כמויות סטודנטים בתחום

והמון מובטלים

אבל כולם רוצים להיות מתכנתים

והai צמצם את עבודת הפיתוח

כשגייסנו לפני שנה אנשי סיסטם בעבודה משולבת עם הלפ דסק

היה קשה למצוא עובדים טובים

חלק לא רצו

וחלק היו גרועים ממש

(הטובים שמצאנו היו נטולי תואר)

בטח לא אחיות. לא ידוע לי שיש מחסור. גם זה שמחכים מלא זמן לתורמים זה לפעמים כי הקופה לא רוצה להעסיק עוד רופאים ולא כי אין רופאים.

ועד כמה שידוע לי לא היתה ירידה גדולה מהארץ בגלל המלחמה. הייתה ירידה אבל היתה גם עליה.

כן יש עניין שהקבלה לרפואה בארץ מאוד קשה ואולי זה יוצר מחסור מסויים 

למחסור הוא שונה.

אצל רופאים ואחיות אין מספיק תקנים,

אצל מורים ואנשי חינוך אין מספיק אנשים שרוצים לעסוק בזה, אבל יש תקנים לזה בשפע

מקור הבעיה הוא שהתנאים שלהם שונים מבעבר,ואנשים לא תמיד מרגישים שזה משתלם להם לעבוד במקומות האלה.

עבודה במעון לעניות דעתי הלא מבוססת אולי היתה פעם קלה יותר - פחות תינוקות היו מגיעים למעון, הרבה פעמים מגיעים לימים קצרים (כי פחות אמהות עבדו, בטח בגילאים הקטנים), היו פחות דרישות מצד ההורים אבל השכר היה מתגמל יותר באופן יחסי לשוק.

היום זה דורש המון ולא ככ מתגמל באופן יחסי.

הוראה וגננות אותו דבר - המון דרישות מההורים, יותר שעות עבודה ותנאים משמעותית פחות טובים מפעם (נגיד פנסיה שהפכה מתקציבית לרגילה).

רופאים בהרבה תחומים או אנשי טיפול כמו פסיכולוגים, קלינאיות, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, מאבחנים - בציבורי יש עומס מטורף, והשכר לא מדהים, יש להם כל מיני דרישות ממקום העבודה לעמוד בהן, ובסוף זה לא מתגמל ולא נוח. אבל אם הם יפתחו קליניקה פרטית במקום שנוח להם בזמן שנוח להם אנשים יעמדו בתור וישלמו משמעותית יותר.

אז נראה לי שהחוסר פשוט נובע מחוסר תיעדוף של השירותים האלה על ידי מי שמתקצב אותם 

תחום החינוך זו עבודה קשה ולא מתגמלת

ברור שיהיה חסר

למה שאנשים יגיעו לעבודה כזו

בתחום הרפואה לא בכל מקום יש חסר

למשל רופאי משפחה זמינים היום הרבה יותר מלפני 20 שנה

כי אז הם היו מוצפים בתורים לאישורי מחלה ומרשמים

והיום הכל באפליקציה

יש גם תחומי רפואה שאפשר להשיג תור מהר (אף אוזן גרון השגתי מהיום להיום בישוב סמוך)

כשיש חסר אצל אנשי רפואה זה נובע גם מתקנים מצומצמים וגם מרפואת יתר (אנשים שהולכים לייעוץ מיותר)

לגבי מטפלים רגשיים

המלחמה יצרה חסר גדול בעקבות קפיצה בביקוש (ואולי היה חסר כבר קודם בגלל תקנים מצומצמים)

על אף אוזן גרון במכבי בירושלים

יש תור למחר

וערמת תורים לחודש הקרוב

במאוחדת

יש 2 תורים לחודש הקרוב

אולי כדאי לך לעבור קופה

מעניין מאוד.

יש רופאים מקצועיים בקופת חולים ובבתי חולים

הרבה מהרופאים הפרטיים מקבלים גם ציבורי

לרוב זה רק עניין של זמינות מהירה של התור ולא עניין מקצועי 

והמשכורת שלהם תלויה במדינה-

בתקנים (צוותים רפואיים), בהסכמי שכר מיושנים וכו' (גננות, מורים) יש מחסור. 

אני חושבת שבעקבות השינויים שחלו בשנים האחרונות הרבה אנשים עברו למגזר עסקי פרטי ועזבו את הציבורי כי זה לא משתלם מאף בחינה בעיקר תנופה התפתחותית-תעסוקתית, בתעסוקה הציבורית יש תקרת זכוכית אין יצירתיות אין ביטוי עצמי לתפיסות מסויימות בכל מיני תחומים

במגזר הציבורי אפשר לצבור הרבה ניסיון/ הכשרות/ למידה מעמיתים

מה שפחות קיים כשעובדים באופן פרטי 

אבל מדובר בדיוק על האנשים עם הניסיון והוותק

שעזבו את המערכת

לא צובר ניסיון וידע אחרי שנתיים

וגם אחרי חמש שנים הוא לא הופך מומחה

אם הוא עזב אחרי עשור

זה אומר שהוא נתן 10 שנים למערכת

ולא כולם עוזבים אחרי עשור

(לא מדברת על תחום החינוך ששם המצב קטסטרופלי מבחינת תנאים והמצב בהתאם)

היא לא העניין

אנשים רוצים לממש את עצמם והם לא רואים במקומות עבודה האלו הפתרון

וזו רק סיבה אחת יש עוד הרבה אחרות

למשל בגל הקורונה הרבה עשו הסבה

עכשיו בזמן המלחמה הרבה עשו הסבה או בכלל הפסיקו עבודות

חוסר אמון הציבור במערכות האלו גם חלק מהעניין

ועוד ועוד

ובין היתר כן אנשים רוצים להתפרנס בכבוד ולהעלות מחיר

במימון ציבורי.

חוץ ממטפלים רגשיים, אבל זה ממומן דרך קופ"ח לרוב, אז זה גם נחשב לשירות ציבורי.

כשיש גוף אחד מסדר, זה לא מאפשר לעובדים מצטיינים להיות מתוגמלים, מה שגורם לחוסר היצע במקצוע למרות שיש ביקוש גדול.

כוחות של שוק חופשי מסדרים את הדברים האלו ולכן מנסים להפריט שירותים, אבל יש ועדים חזקים מדי, ויש מעט מאוד מוטיבציה לטפל בדברים האלו.

גם מצב של מציאות בטחונית רגישה גורמת לקשב להיות במקום אחר, אבל זה לא רק זה, עובדה שכמעט שני עשורים הייתה מציאות בטחונית סבירה ועדיין השירותים הממשלתיים מידרדרים.

נראה לי שהרופאים הכי גדולים והכי מצליחים הגיעו מהשירות הציבורי מבתי החולים

התגמול הכי טוב זה הניסיון והידע המקצועי שרכשו והם יכולים אח"כ למכור אותו בשירות הפרטי במחיר גבוה

הבעיה היא לא חסר ברופאים אלא חסר בתקנים/ רפואת יתר

עבודה בבתי חולים היא מהמעניינות בשירות הרפואי

וזה כנראה תמריץ גבוה לרופא לעבוד שם

והם יכולים לתגמל כספית,

רוב השירות הציבורי הוא גרוע כי הוא שירות ציבורי.

ברכע שמפריטים הוא נהיה יעיל יותר ואטרקטיבי יותר.

תגמול מקצועי לא יכול לסדר כוחות שוק של היצע וביקוש ולכן ברור שיהיה חוסר.

חוסר בתקנים זה הקצאה ממשלתית, אותו עניין של שירות ציבורי לא יעיל.

רפואת יתר לא יודעת אם זה נחקר, אבל בוודאי שאם היה צריך לשלם על כל ביקור, כמות הביקורים הייתה יורדת.

שלא לדבר על התייעלות בתורים.

היום לאנשים אין תמריץ לבטל תור. זה אמנם נוח וזמין דרך אפליקציה,

אבל גם לא כולם משתמשים באפליקציות, וגם זה יותר מאמץ מפשוט להבריז, וזה אותו מחיר.

בקיצור הפתרון האולטימטיבי הוא הפרטה.

היום יש גם רפואה פרטית רחבה,

אבל אז משלמים פעמיים על שירותי רפואה,

גם דרך תשלום מיסים וגם דרך ביטוחים פרטיים.

והמדורגים טובים בעולם מהארץ הם ציבוריים ולא במימון פרטי

אולי יש להם תרומות

אבל הם ציבוריים לגמרי

ויש שם אנשי רפואה מהשורה הראשונה

אנשי מקצוע...

יש יותר ילדים מאשר מבוגרים שהלכו ללמוד את המקצועות הרלוונטיים.

יש מקצועות שלא משתלם יותר לעבוד בהם כי אנשים רוצים להתפרנס בכבוד. והם נשארו עם שכר מינימום ותנאים גרועים... 

כמו שנכתב, את מדברת בעיקר על שירות ציבורי ושם עיקר הבעיה הוא תקציב, שמשפיע על התנאים.

ברפואה יש מספר מקומות מוגבל לסטודנטים ולמתמחים, ולכן לא כל מי שרוצה ומסוגל להיות רופא יכול לעשות זאת - זה קשור לתקציב, כי המדינה משקיעה הרבה בהכשרת רופאים ומספר התקנים מוגבל.

וגם אחר כך בבתי חולים זה עניין של תקנים, כמה תקנים יש.

בהוראה זה עניין של תנאים ושכר - שוב תקציב - אם השכר היה גבוה יותר והתנאים טובים יותר יותר אנשים היו מגיעים להוראה.

מדי פעם יש כאן דיונים לגבי השתתפות בכוח העבודה, תשלום מסים מול כמה מקבלים מהמדינה , ויש הרבה שכותבות שהן 'לא מקבלות כלום' מהמדינה - כל הדברים האלה שנכתבים כאן מקבלים מהמדינה וזה עולה הרבה כסף...

וכמובן, כל השרותים האלה מתחלקים בין הרבה ילדים כי בישראל יש ילודה גבוהה - שזה דבר טוב בפני עצמו אבל שוב, עולה הרבה כסף שצריך להגיע מאיפשהו

יש המון המון אנשים שרוצים ללמוד רפואה

התנאים בשמיים, גם בשלב של הפסיכומטרי-בגרות וגם בשלב האישיותי (לשם הדוגמה - אנשים משפרים פסיכומטרי של 730)

למה?

כי יש מעט מאוד מקומות באוניברסיטאות.

חלקית בגלל משרד הבריאות וחלקית בגלל שהאוניברסיטאות הקיימות מתנגדות כל פעם להקמת פקולטה לרפואה באוניברסיטה אחרת (ע"ע הקמת הפקולטה באריאל)

מאוד קשה להתקבל לרפואה, מכירה אנשים בנאלצו לשפוך הון וללמוד בחול..

גם לתואר שני בפסיכולוגיה, זה סיוט להתקבל, ורק הטובים ביותר ביותר מתקבלים.

גם למקצועות הפרא רפואיים יש קושי גדול להתקבל

אחותי מנסה להתקבל לריפוי בעיסוק ללא הצלחה...

ואז מתפלאים למה חסרים אנשי מקצוע

התקנים מצומצמים מידי וזה לא באמת הגיוני

לא משנה 

וגם מבחינה דתית לא רואה בעיה 

לק"י

לא רק רופאת נשים. גם שאר סוגי הרפואה.

(אם יש רופא בבית חולים או במוקד וכו', אני לא מבקשת רופאה במיוחד. אבל כדמות קבועה- אני הולכת לאשה).

(ולמי שתטען שהרבה רופאות לא נחמדות. שלי דוקא ממש נחמדה ואנושית, ואני לא צריכה יותר מאחת😅).

למרות שנתקלתי ברופאי נשים גברים נחמדים יותר מנשים

אמפתים בהרבה יותר

לרופאים.

בטוחה שיש גם רופאות מצוינות.

לצערי הנסיון שלי היה גרוע.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

הרופא שלי ממש ענייני רגיש ומכבד. ומצד שני נחמד. ומרגישה בנוח לשאול אותו כל שאלה שיש לי.. מה שממש לא הרגיש לי אצל האישה.

בלי שום קשר לדת. (בתור רופאת נשים)

בנושאים לא אינטימיים לא משנה לי

כן יצא לי להתקין התקן אצל רופאה אשה, סתם כי במקרה היה לה תור לתאריך שהייתי צריכה. לא היה אכפת לי ללכת להתקין אצל רופא גבר. 

לא רוצה שגבר זר ייגע בי... גם אם זה מותר הלכתית. (כמו שאעדיף רופאה יהודייה על פני רופאה ערבייה... אם כי על זה קצת פחות אתעקש)

וב"ה מצאתי לא מעט רופאות נחמדות, מקצועיות ונעימות. (להפך, חלק מהרופאים הגברים שנתקלתי בהם לא ענו על ההגדרות האלה...)

אתעקש על יהודי/ה אבל לא על אישה

זאת אומרת הפסיקה ההלכתית שאני מכירה אומרת ללכת למי שטוב לי. מספיק שהדלת לא נעולה או כמובן מלווה שזה תמיד יותר נעים

ברור שאני מעדיפה רופאה באידאל

הסיכון שהמפגש עם רופא יזלוג לאיזורים מיניים הוא גבוה בהרבה (על כל הקשת. לא דווקא פגיעה או הטרדה מפורשים)

מצד שני - בפועל - במפגש עם שתי רופאות חוויתי ממש פגיעה באינטימיות שלי, חוויה של כאב ושל זלזול. וזה נפוץ בהרבה מאשר חוויות לא אתיות של זליגה למיניות

ולכן בסופו של דבר אני הולכת לרופא שאיתו התחושה שלי היא מוגנת ובטוחה (ברור שבהתחלה באתי רק עם בעלי . ורק אחרי שיש לי בטחון ותחושה של מוגנות גם מצד הפיזי של המרפאה אז אני מוכנה גם ללכת לבד כשצריך)

אני מניחה שהבעיה היא שכולן רוצות רופאות ולכן ממש קשה להשיג תור לרופאה נורמלית בלי המתנה ארוכה מדי

וזה מבאס

ועדיין מבחינה אישית הולכת רק לאישה

(פגשתי בחיי אופאים גברים - בעיקר בחדר לידה וכולם היו מצוינים, נחמדים ורגישים

ועדין- מעדיפה רופאה אבל לא מתפשרת על מקצועיות ואנושיות, יש לי 2 רופאות מעולות שאני מזגזגת בניהן לפי זמינות תורים)

לא שאין רופאות טובות

אבל הייתי אצל אחת והיה לי מזעזע

והוא מאוד אנושי ומכבד ומומחה ממש

וקרוב לי לבית

אז אני הולכת אליו

בדרך כלל עם בעלי

ומבחינה דתית- אין בעיה עם רופא...עד כמה שידוע לי.
אם יש רופא מומחה בעניין מסויים ומומלץ, כן אלך אליו.

ממש לא קשור למצוות ודת. זה תחושה אישי לפנית.

אלא אם כן זה לא כולל בדיקה גופנית, ואז תלוי מי הרופא/ה. 

דווקא בקטע של סקירת נקודות חן אני לא רוצה להגיע לגבר ותקועה עכשיו כי רופאת העור היחידה פה יצאה לפנסיה... לא יודעת למה זה יותר מפריע לי, אולי כי זו בחינה מדוקדקת כזאת 

בלי בדיקה גופנית זה ממילא לא משנה לי

בביקור עם בדיקה גופנית זה בכל מקרה לא נעים לי

(גם גבר וגם אישה

באותה מידה)

ככה שזה לא פרמטר שאני לוקחת בחשבון

בהריון הראשון הייתי אצל רופא, בהריון השני אצל רופאה שהייתי צריכה לקבוע כל תור ברגע שיצאתי מהביקור הקודם והיא הייתה מקסימה אבל יכולתי לחכות גפ שעתיים בתור כל פעם שהגעתי אליה..

בהריון השלישי התחלתי אצל רופא וכשהוא עזב את הקופה מצאתי את הרופאה המושלמת- גפ תורים זמינים, גם בדכ זמן המתנה סביר בתור, גם נחמדה.. ממש מקווה שתמשיך בקופה

שאלתי את השאלה הזאת

כי בעיקרון גם לי לא אכפת גבר או אישה

אני רק רוצה שזה יהיה כמה שיותר מקצועי

ענייני ומהיר

ועכשיו אני צריכה להתקין התקן

ושדיברתי עם בעלי הסתבר שמפריע לו

שלא אכפת לי אם זה גבר או אישה

הוא אומר כאילו איך לא אכפת לי שגבר יגע בי במקומות אינטימים

וניסיתי להסביר לו שבכללי הכנסת התקן זה לא משהו נעים

בלי קשר למי מכניס אותו  לא כל כך משנה אם גבר או אישה

ולפעמים אפילו גברים יותר אמפטים ועדינים

אז עניין אותי לדעת אם מה רוב הנשים חושבות מסתבר שרובכן חושבות כמוני

הן בערך חצי-חצי🤭

(האמת שנראה לי לעניות דעתי שאם לבעלך זה מפריע אז כדאי לנסות להתחשב בו... אבל אולי אני טועה)

באם הלכתי לרופא או רופאה

לא מכניסה אותו לענייני טהרה

זה לא קשור אליו בכלל, במחילה

זה אני והגוף שלי והדעה שלו לא רלוונטית בעיניי

אני הולכת לרופאה ממילא, אבל כשהיה מצב שהצריך בדיקה דחופה הלכתי לרופא וזהו. 

(לידה שמינית, קיסרי רביעי)

ורק בחמשת הימים של האשפוז.

זה מה שהרופאה שלי (פרטית ומקצועית) אמרה לי לעשות.

בלידה השישית (קיסרי שני) רצו שאקח קלקסן (צוות בית החולים) וסירבתי.

**אין בדבריי התוויה רפואית, רק מספרת מה אני עשיתי.**

לק"י

ונראה לי שהאחות אמרה לי שמקסימום נתחיל ונראה. אז הבנתי שאין חובה לסיים.

אולי תתייעצי עם רופא הנשים שלך בקופ"ח?

לק"י

לא סגורה על כמה זה נצרך בכל מצב.

אבל העדפתי לקחת וזהו.

(אבל הייתי מאושפזת 5 ימים. אז רק זריקה אחת הזרקתי לעצמי. ודוקא אז נראה לי שלא כאב כמעט. בבית חולים חלק כאבו וחלק לא).

לק"י

לפעמים כאב לי ולפעמים לא.

מכירות את זה שאתן אומרות - היום אבשל רק את זה לשבת ואז מגזימות?

אז היום בישלתי "רק את זה" והכנסתי את הכירות למדיח

אין איך לבשל עוד!

ממליצה בחום

איזה קשה זה ההסתכלות העקומה..

זוג לא מביא עוד ילד או כי היא לא יכול

או כי הוא לא רוצה

ושניהם סיטואציות מוצדקות לחלוטין, אז מה העניין לשאול??

מה זה משנה אם זה על רקע זוגיות, פוריות או נפשי או כלכלי או דתי או וואטבר.

צאו לאנשים מהרחם! אנשים מספיק בוגרים כדי לקבל החלטות בכוחות עצמם.

ולגבי השאלות, זה כאילו סשן שאלות ידוע מראש.

אולי כדאי לנסח את התשובה באופן שיסתום את השאלה הבאה..

בעלי נגיד אומר ואני מוכן לנכדים חח (למרות שהבכור רק בן 14)

אז נגיד אפשר לומר זה בדיוק הזמן לנוח/ לבלות/ לדאוג לעצמי או משהו כזה..

צודקת

בדרכ אני משיבה שלא להיכנס לי לרחם/ מה זה עניינך כי יש כאלה שכבר אוכלות לי תראש

הפעם זו מישהי שאני לא ממש מכירה וזה היה בפורום של עוד אנשים...

מוכן לנכדים זה טוב🤣

שהתגובה הכי טובה לאנשים טפשים/ חסרי מודעות זו שתיקה מביכה

אני פשוט לא עונה

מקסימום מהמהמת

והשיחה מתמוססת

(וכנראה לא תחזור שוב כי זה היה מביך עבורם)

מאמצת חח

איך לא חשבנו על זה קודם... שאפשר פשוט לשתוק

לק"י

באותה מידה שאת לוקחת תמיד, גם הוא יכול.

אולי תציעי לו להתחלק- קחי את מי שקרובה. וככה אולי הוא ירגיש שהוא לא לבד בזה. וגם לך זה יהיה בסדר

המצב הגבולי הזה יכול לגרום לתנודות, כי זה לא שממש אסור, אבל גם לא שממש מותר.

מכיוון שכם הוא כבר אחרי תקופה ארוכה שהוא סוחב את האלונקה,

העצה שלי- תהיה חכמה, אל תהיי צודקת.

כלומר את צודקת, עקרונית הוא עדיין אמור לתמוך בתהליכים כמו לפני כן כדי להבטיח החלמה מלאה לרגל.

אבל שחררי את זה.

הוא מרגיש פראייר או שכבא מיצה?

תשאלי אותו (או שאת יודעת) מה הנקודות שהכי קשה לו, ותעבירי למיקור חוץ.

עוד קצת ואתם חוזרים לשגרה, חבל חבל חבל

לצבור משקעים בזוגיות בגלל תקופה כ"כ קצרה.

הכי חשוב לגלות אמפטיה אמיתית כלפי התחושות שלו,

זה באמת מבאס שגם אחרי חודשיים הוא עוד צריך להמשיך לתת פול טיים כשהפתרון נראה ממש בהישג יד (אבל מה לעשות שהוא לא בהישג יד.. אבל זה נראה שכמעט כמעט כן, וזה מבאססס)

חשוב להביע הערכה כלפי מה שעשה ועוד עושה,

לנסות לחפש איפה את יכולה להקל עליו בתוך הבית (נניח לשבת על שרפרף בזמן שאת מקלחת את הילדות)

שיראה שמשהו מתחיל לזוז..

לגבי איסופים ופיזורים, אם הגן כ"כ קרוב אולי אפשר למצוא הורה שמוכן להסיע את הילדות או לאסוף ברגל.

תחכי להם למטה,

או אולי אפילו אל תרדי במדרגות אלא תבקשי מהורה מזדמן להוציא/ להכניס את הילדה מהמדרגות ועד הגן עצמו.

בטוחה שתמצאי פתרון לטובת כל הצדדים,

ותשמרי על עצמך. הרגל צריכה להחלים כמו שצריך

בהצלחה ורפואה שלמה!!

התחלנו לדבר

מפה לשם הזכרתי שיומיים אלרי הלידה שטפתי כלים

תגובתו:

מה הבעיה בזה? למה שלא תשטפי כלים?

אין לי עם מה לעבוד אפילו אחרי תגובה כזו

די נו

מה נדפק איתו

אין לי כוח לפרט אץ כל הדיון אבל פשוט לא באלי להמשיך את השיח הזה

לפני כמה שנים, בעלי היה עם גבס לתקופה.

לא היה יכול לעשות כלום בבית

רמת המתח שזה הכניס לזוגיות שלנו, הייתה נוראית

ברמה שזה כמעט פירק אותנו

אני טורטרתי ללא הפסקה

טיפלתי בילדים קטנטנים, כולל ניקיונות לפסח ועבודה

כולל לדאוג לו

הוא מצידו, היה בבית כל הזמן אבל לא יכל לעשות כמעט כלום ולעזור לי

זה סיר לחץ מבעבע

ממש ניסיתי לעזור לו ולהבין אותו

אבל בפועל כנראה שכמעט לא הבנתי כלום

וכל הכוונות לטובה שלי יצאו הפוך

ובאמת באמת עמדנו על פסע מעוד רגע הבית שלנו מתפרק

בסוף הגבס ירד

עשיתי עבודה עם עצמי בכל מיני מישורים

גם הוא

והיום ב"ה אנחנו שמחים ומאושרים

למה אני כותבת את זה?

קודם כל, כי גם אתם על הקצה.

לא משנה אם המקרה שלכם והזוגיות שלכם היא לא כמו שלנו.

בן זוג שנפצע וכל העומס עובר לבן הזוג השני, זה ממש ממש מאתגר.

גם אם את מנסה כמה שיותר עכשיו

אני בטוחה שהוא עבר / עובר תקופה לא פשוטה

וברגע הזה, זה לא הזמן לוויכוחים עקרוניים.

וגם לא לשאלה מי צודק

כי את האמת?

שניכם צודקים

אבל אתם לא צריכים צדק

אתם צריכים (כל אחד מכם), שהשני יראה אותו ויכיר בקושי שלו.

עזבי ויכוחים עקרוניים

הוא בעצם בא ואומר שכבר קשה לו מידי. הוא לא יכול.

הוא אומר את זה בצורה לא נחמדה אולי, לא נעימה.

אבל זה המסר.

תנסי קודם כל להקשיב למסר.

אחר כך אפשר לחשוב פרקטית מה עושים כדי שגם את תשמרי על עצמך.

אבל אני חושבת שמה שחשוב כאן זה היכולת לראות אחד את הקושי של השני

וכן, ברגעי קצה, זה קשה מאוד

אבל אם לומדים, זו מתמה

רוצים לפתור קונפליקט

זה לא עוזר שכל אחד יציג ויראה את הצד של עצמו

אלא חייבים לראות ולהבין את הצד של האחר

הוא רואה שהלכת ונהגת לראיון

אז הוא מצפה שתעזרי לו עם הפיזורים

הוא רואה שאת שוטפת כלים אחרי לידה (לא רואה שום סיבה בעולם לעשות את זה גם שבוע אחרי לידה)

אז הוא מבין שאת יכולה לתפקד יומיים אחרי לידה

המחשבות שלו די הגיוניות בהתחשב בהתנהלות שלך

אם את רוצה שינוי כדאי לך להתחיל בהתנהלות שונה שלך

או לחילופין להבין שהמחשבה שלו הגיונית וצריך להתחשב גם בה

עזבי עכשיו את המשכב לידה חבל לריב על זה אם לא רלוונטי עכשיו..

בפעם הבאה בע"ה תתני לו לקרוא על משכב לידה, יותר קל להם להבין שמישהו איר מסביר

לגבי הגבס תשבו רגע תדברו מסודר ותחליטו איך לחלק ביניכם... חבל שנשאר ככה תת קרקעי ועושה לכם הרבה מתח...

ומבינה ממש ממש את התסכול שלך!!!!!♡♡♡

חיבוק!!

את אישה השראה!!!!!

איזה מרגשששש לקרוא על הספרון!!!!

מאחלת לך המון טוב גלוי,  בריאות לכולם, שמחה ונחת!!!

אמן ואמן!

מבינה אותך מאוד,

וגם מצטרפת למקום של ההודיה העצומה על השפע שיש.

שתמשיכי לראות נחת והתקדמות וישועות בכל תחום! 

וכיף לשמוע ממך, ועל פוצון המתוק...

(וגם לי היה יומולדת 35 לא מזמן, וגם לנו יש יום הולדת השבוע בי"ב טבת, אבל אצלנו זה יומולדת 3..🙂)

בהצלחה עם הספרון, מחכה לו...

מזל טוב! לך לבן ה3. 

בקרוב ממש הלידה של הספרון, אעדכן בעז"ה. 

יחגגו בת מצווה ובר מצווה באותה שנה