יצא ממש ממש ארוך.. מי שרוצה יכולה לדלג לאמצע ללידה עצמה..


אז ההריון הזה מתחיל עוד בהריונות שהיו לפניו..
הריון כימי אחד שגיליתי לגמרי במקרה בבדיקות דם שגרתיות. בטא נמוכה, בדיקה נוספת להכפלה, עלה קצת ואז ירד, ודימום כבד אחריו, מיד אחרי חנוכה שנה שעברה.
חודש אחרי שטבלתי התחילו כתמים שלא התפתחו למחזור כמה ימים אז עשיתי בדיקת הריון שיצאה חיובית ואחרי יום דימום כבד. שוב הריון כימי. טבלתי כשהייתי חולה בקורונה (סיפור בפני עצמו, מצאתי מקווה גברים בעזרת רב צדיק, וחברה מחלימה באה להיות הבלנית.. )
חודש אחרי שטבלתי המחזור לא מגיע, מחכה קצת עם בדיקה. עושה בדיקת הריון, ויש פס יפה, בדיקת דם ויש בטא טובה.
אחרי שבועיים מגיע התשישות והעייפות והבחילות בגדול. מתחילה לקחת בונג'נסטה.
תחילת שבוע 9 מגיעה לרופא פעם ראשונה לבדיקת דופק. יש עובר, תואם לשבוע, אבל אין דופק.
הפניה למיון. הולכים ביום אחרי, שוב עובר תואם לשבוע ואין דופק. קובעים תור לגרידה לאותו יום אחרי צהריים.
בדרך לגרידה אני עוד עם בחילות.. בשנייה שאחרי כבר אין כלום.
לוקח לי זמן להיטהר וצריך למנוע עד המחזור.
מתחילה בירור עם הרופא שלי, מאשרים לי בדיקות קרישיות שיוצאות תקינות. והרופא מבקש שאעשה אולטרסאונד רחם בתלת מימד. את האולטרסאונד אפשר לקבוע לימים מסוימים במחזור. ובמחזור שקיבלתי אחרי הגרידה לא הספקתי לקבוע. אז צריכה בעצם לחכות למחזור הבא.
שלא מגיע.
לא מאמינה שאולי אני בהריון ומחכה קצת עם הבדיקה . אחרי שבוע איחור עושה בדיקה שיוצאת חיובית.
יומיים אחרי כתמים.
הלב שלי ברצפה.
מגיעה לרופאת משפחה שלי שמתקשרת לרופא נשים והם מחליטים לתת לי דופסטון לתמיכה. ונראה שזה עוזר
אמצע שבוע 6 יש לי תור לרופא נשים, מתלבטת אם ללכת כי יודעת שזה מוקדם ואולי לא יראו דופק.
עושה אולטרסאונד ויש שק הריון שתואם לשבוע 5. הרופא לא מאוד אופטימי. קובע לי תור לשבוע אחרי.
שבוע אחרי עובר קטנצי'ק תואם לשבוע 6 עם דופק. יש!
כמובן שמפניה לעוד בדיקת דופק בשבוע 9 בערך.
בבוקר של הבדיקת דופק יש לי דימום קטן ושוב הלב שלי ברצפה.
מגיעים לבדיקה וברוך ה' יש דופק לעובר תואם לשבוע.
מבינה שזה הולך להיות הריון יותר מאתגר. הוא עם הרבה חרדות וחששות..
הבחילות הגיעו במלוא עוצמתן כמובן ואני לוקחת בונג'נסטה..
לקראת השקיפות אני בחרדות מטורפות שאולי אני סוחבת כבר כמה שבועות עובר מת.. מחזיקה את היד של בעלי בזמן שהרופא מתארגן. והוא מתארגן ל-א-ט.. הצילו.. הלב שלי דופק בטירוף.. וברוך ה' המילים הראשונות של הרופא- יש דופק.. ואז אני נרגעת..
סביב שבוע 17 אחיות שלי מתחילות להתלחשש על זה שאני בהריון.. אז כבר סיפרנו לבנות ולאחים שלי.. שהתרגשו מאוד..
סקירה מאוחרת תקינה ברוך ה'. בה מגלים שיהיה לנו בןמתרגשים ממש!
בשבוע 22 מגיעה למיון בעקבות כאבים חזקים ממש ברום הבטן. לא מצליחים לגלות מה זה ומשערים שצרבת קשה פשוט..
העמסת סוכר של 50 לא יוצאת תקינה ואני עושה את ההעמסה של המאה. בדיקה מגעילה ומתישה. (ועוד הבנה ששהקב"ה בהריון הזה מנסה אותנו בכל מיני מצבים לא פשוטים)
בשבוע 29 שוב כאבים מאוד חזקים ברום הבטן ברמה שאני לא מצליחה לתפקד בעבודה, יוצאת מוקדם, מנסה לנוח בבית ולא מצליחה נוסעת למיון. התייבשתי אז מביאים לי נוזלים. ועכשיו אני מתעקשת שיבדקו עוד כיוונים חוץ מההריון ומפנים אותי לרופא שבודק כיס מרה וכדו'. ברוך ה' הכל תקין. ונראה שזה באמת צרבת. נותנים לי טיפול מניעתי לצרבת לתקופה הקרובה.
בשבוע 34 התקשויות בלי סוף. ברמה שאני כבר חוששת שאולי זה משפיע על פתיחה. הולכת למרכז בריאות האישה להיבדק והצוואר ארוך וסגור ואין שום חשש שאלד לפני הזמן..
לקראת אמצע שבוע 37 אני יוצאת לחופשת מחלה ממקום עבודה אחד, ושבוע אחרי ממקום עבודה שני (שעשו לי ממש פרצופים על זה.. כי לא מצאו לי מחליפה)
הגדולה שלי חולה ואיתי בבית, למרות שכל מה שרציתי זה רק לנוח בנחת..
כשיש לי קצת כוח מכינה קינוחים טעימים לברית שאני מקפיאה..
בהערכת משקל יצא שהראש של התינוקי גדול מאוד והרופא שולח אותי לסקירה מכוונת בשבוע 38. הסקירה תקינה ברוך ה'..
בתחילת שבוע 39 עושה רפלקסולוגיה בתקווה שיזרז קצת תהליכים.. משבוע 34 עם צירים והתקשויות.. אולי זה יזרז משהו..
וכלום.
יומיים לפני התאריך עוברת יום ממש קשה בבית. בוכה בלי הפסקה.. קוראת לבעלי שיגיע באמצע תפילה..
הולכת שום לרפלקסולוגיה יום לפני התאריך. בעיקר לתת לעצמי זמן נחת אחרי היום הקשה שהיה לי.
מגיע התאריך וכלום..
כל הזמן משבוע 37 בעלי בתקופת מבחנים אינטסיבית בטירוף. כל היום לומד ולומד. כל כך רוצה ללדת כדי שיהיה לו פטור ממבחנים. יום לפני התאריך יש לו מבחן. ואני בחשש שאלד כשהוא שם..
התאריך מגיע. ואין כלום. רק צירים כרגיל.. בלילה יש כמה צירים משמעותיים יותר ואני לא כל כך מצליחה להירדם.. אבל זה לא מתפתח לכלום..
יום אחרי התאריך- שביתה. הבנות בבית עם בעלי. ואני נוסעת למעקב הריון עודף.
מגיעה, מסיימת די מהר, אבל הרופא לא מרוצה מהמוניטור. אומר לי לחזור אחרי שעתיים.. חוזרת למוניטור תקין והביתה גמורה... לבנות שהיו יום שלם בלי מסגרת.. קשוח..
יום ראשון שוב מעקב הריון עודף.. אבל הערכת משקל קרובה ל4 ויש ריבוי מים. הרופא אומר שזה לא דורש זירוז כרגע אבל במעקב הבא ירצו כבר לזרז.
מפחיד בטירוף.
לא רוצה זירוז, רוצה טבעי ובלי התערבויות..
באותו ערב הולכת לדיקור כדי שאולי יזרז והיא גם מדברת איתי על חסימות ולשחרר... ומבינה שהפחד מזירוז כנראה חוסם אותי מאוד.. אבל לא יודעת איך להשתחרר ממנו..
יום שלישי שבוע 40+6 , מעקב הריון עודף בעין כרם. יש לבעלי מבחן בבוקר במרחק של שעה וחצי נסיעה. מתלבטת מאוד אם לנסוע לבד או לחכות לו בעיקר בגלל החשש שירצו לזרז בגלל גודל העובר.
מחליטה לחכות לו.
מגיעים למעקב, לוקח זמן עד שכל דבר קורה..
מוניטור תקין.. אולטרסאונד תקין. כמות מים תקינה.
הרופאה מציעה זירוז כי הם תמיד מציעים למי שמגיע לשבוע כזה. אני בודקת רק שמבחינה רפואית אין צורך בזירוז ולכן מסרבת. הרופאה מציעה סטריפינג ואני מסרבת כי לא רוצה להיאסר. אז היא אומרת נפגש ביום חמישי למעקב היריון עודף.. אני עונה לה- מקווה מאוד שלפני..
(כנראה שפה בעצם שיחררתי. הבנתי שכרגע אין זירוז ויש אפשרות לטבעי, וזה עזר ללידה להתפתח. אז זה הבנתי בדיעבד)
משם בעלי ואני הולכים לקניות לקראת פורים.. יוצא קנייה ענקית כי הבית היה ריק.. מלא ירקות, מוצרי חלב וכו'..
תוך כדי הקניות מרגישה שהצירים (שהרגשתי כבר חודשיים) מתחילים להיות יותר כואבים. לקראת סוף הקניות אני גם צריכה לנשום ולהתרכז בציר..
נוסעים הביתה.. אומרת לבעלי שיש סיכוי שאנחנו חוזרים לבית חולים בהמשך הערב..
מגיעים הביתה בשעה שבע בערב. נכנסת להורים שלי כי הבנות היו אצלם ואומרת לאמא שלי שנראה לי מתחיל משהו.. אחרי 2 דק' יש לי ציר. ואמא שלי אומרת- לא נראלך, מתחיל. הבנות ישנות כאן. לכי להתארגן..
נותנת נשיקה וחיבוק לבנות.
חוזרת הביתה, מארגנת בגדים בשבילן ונכנסת להתקלח..
עשר דקות אחרי זה מבינה שאם לא נצא לבית חולים אני כבר לא יהיה מסוגלת לנסוע עם הצירים.
בזמן שאני במקלחת בעלי מסדר את הקניות ולוקח משהו קטן לאכול..
יוצאים לבית חולים בעשרה לשמונה..
בנסיעה יושבת מאחורה, עם מוזיקה כייפית, כל ציר לוחצת על המושב שלפני ועושה ששששש כדי להוציא אויר.
שמונה וחצי מגיעים לבית חולים. בעלי מוריד אותי בכניסה והולך לחנות. בדרך יש לי 3 צירים כואבים. אחד מהם ממש לפני שנכנסתי למיון יולדות. מחכה שהציר יגמר ונכנסת מחוייכת למיון. מזהה את האחיות והמזכירה שהיו שם כשסיימתי את המעקב הריון עודף בבוקר. הן לא מאמינות לי שאני בלידה, אבל אחרי רגע יש לי ציר ואז הן מבינות.. במחשב אחרי זה הן רואות שהייתי שם לפני כמה שעות ומופתעות שחזרנו..
נגמר הציר היא בודקת אותי- פתיחה 3-4.
חיבוק אחרון לבעלי שמגיע בנתיים
מחברים למוניטור בעמידה, מכניסים עירוי..
מבקשת לידת מים והם ישר מאשרים שאפשר! יש!
נכנסת לחדר לידה.
אורות מעומעמים, אור כחול כייפי במים.. לאמבטיה נכנסים רק מפתיעה 6 אז בנתיים נכנסת למקלחת.. אחרי כמה דקות מרגישה שיש התקדמות בעוצמה של הצירים והפתיחה אז יוצאת..
עוברת כמה צירים עם השיר ''אמת כי אתה יוצרם" כשבעלי לידי שר איתי..
ואז אומרת למיילדת שנראלי אני פתיחה מתקדמת יותר.. היא בודקת פתיחה שמונה וחצי.. אפשר להכנס למים..
נכנסת לאמבטיה.. איזה נחת.. יושבת על הברכיים ונענת קדימה על הדופן של האמבטיה. מגיעה מישהי ככוח עזר שעושה לי עיסוי בכתפיים בין הצירים ועיסוי בגב תחתון בצירים.. אחרי 3-4 צירים פורעים לי המים. ואחרי עוד ציר מרגישה צורך ללחוץ..
לוחצת בערך 5-6 לחיצות. כואבות בטירוף.. תוך כדי שואגת לתוך המגבת..
הראש יוצא והמיילדת אומרת לי להסתובב ולא לשבת לגמרי. עוד לחיצה אחת והוא בחוץ. אני מושיטה ידיים וביחד עם המיילדת מוציאה אותו מהמים. שעה ורבע מאז שהגענו לבית חולים. בשעה רבע לעשר.
בעלי אומר שהוא לא קלט שהוא בחוץ. הוא לא הסתכל ישירות ואמר תהילים בצד.. רק כשקראתי לו הוא שם לב..
התינוקי בכה קצת ומהר מאוד נרגע. המים חמימים ונעימים והוא מתכרבל עלי..

המיילדת אומרת שהיד שלו הייתה על הפנים ולכן הגיוני שכאב יותר מהרגיל. (אבל אם זה לא היה במים היה כואב פי כמה וגם הייתי נקרעת הרבה יותר)
יוצאים מהמים בשביל ללדת את השלייה. זה לוקח קצת זמן וזה כואב. אבל השלייה יוצאת שלמה ברוך ה'.
יש קרע קטן😔 שומעת את זה והגוף שלי מתחיל לרעוד. טראומה מלידות קודמות. התפירה הייתה החלק הכואב והסיוטי ביותר. יש בעלי אומר את זה למיילדת. והיא אומרת שלא משנה מה היא תעשה הכל כדי שלא ארגיש. שמה שארגיש זה רק הזריקות הרדמה. ושהיא תביא לי גם גז צחוק.
באמת הזריקות עצמן כאבו מאוד. אבל אחרי כמה דק' יחד עם הגז צחוק הרגשתי רק התעסקות. לא כאב.
מביאים לי את התינוקי להנקה והוא יונק יפה מאוד והרבה זמן..
בנתיים מודיעים למשפחה וחברים..
אחרי שעתיים בערך באים להגיד לי שהגיע הזמן לעלות למחלקה לבדיקות לתינוק.. הוא עדיין רוצה לינוק🤭 אחרי עוד רבע שעה מסיים.. עובר לבעלי ואני נכנסת להתקלח עוד בחדר לידה.
עולים למחלקה. שואלים אותי אם אני רוצה לעלות למיטה או להיות עם התינוק בבדיקות. עצם השאלה מהממת בעיני. מכבדת בטירוף. (לעומת בית חולים קודם שילדתי בו שיר לקחו את התינוק לתינוקיה, למרות שהייתי בביות מלא ובעלי היה צריך להתעקש איתם שהוא יהיה נוכח בבדיקות ובחיסונים)
אני מורעבת אז בעלי הולך לקנות לי אוכל שאני אוכל באחת בלילה..

האשפוז היה נחמד, הלילה השני היה סיוט, גם כי התינוק בכה המון וגם כי הבעל של השכנה לחדר נחר בטירוף..
מהאשפוז הלכתי למלונית של הדסה שזה היה פינוק ממש. החלטתי גם לשים את התינוק קצת בתינוקיה ופעם אחת לתת לו מטרנה כדי שאוכל לישון טוב ורצוף לפני שאני חוזרת הביתה לבנות..
בשבת אירחנו את חמי וחמותי כדי שיוכלו להיות בשלום זכר שההורים שלי אירגנו. זה היה מתיש אבל גם נהננו איתם מאוד.
ברית בשושן פורים. מיוחד מאוד. עמוס, כיף, מתיש, מרגש.. הכל ביחד.
וזהו, מקווים עכשיו לנוח ביחד.. להכיר אחד את השני.
ולקוות שהתקופה הקרובה תהיה מלאה בשמחות ועם הרבה נחת.

תודה לקב"ה על פלא של תינוק, על לידה מופלאה, על שליחים טובים ויקרים.
תודה לבעלי על כל הליווי והתמיכה הפיזית והרגשית לאורך כל ההריון והלידה..
תודה למיילדת המהממת בת שבע שזרמה איתי, שנתנה לי את המקום שלי להחליט איך אני רוצה ללדת, שהאמינה בי שאני מכירה את הגוף שלי ושאני יודעת ללדת.
תודה לכן, שקראתן, ושתמיד הייתן פה לתמיכה ולמענה על כל שאלה..

אבל בצורה חיובית ולא בדרך של לחפש מה רע אצלו/לו