שכבר כמעט ארבעים דקות מתנגנת ברקע ארבע עונות ובדיוק כשהרגשתי שאני מתגעגעת לסבא והתחלתי לבכות נהייתה פרסומת וכל המוד נהרס ועכשיו אני חייבת לחזור לסכם את המאמר ובגדול הוא נחמד אבל למה תמיד כל הוגות הדעות הנשים אחזו בדעות מעצבנות לאללה. למה אתן חייבות להיות כל כך מתנשאות. כאילו. גם אני כזאת. אבל אתן הייתן פורצות דרך, תנו קצת קרדיט. טוב נו זה אמור להיות הפוך אבל זה לא משנהההה אני שונאת שאנשים אליטיסטים ואז מה אם גם אני כזאת, אני עושה את זה בצחוק ובסוף אני תמיד חושבת שאנשים יותר חכמים ממני
כמו כן יש לי מיץ תפוזים וגם אייס קפה, כי אחרת איך אני אמורה להתמודד עם כל כך הרבה מאמרים ועם שייקספיר (שאל תהרגו אותי אבל הוא לא משהו בכלל ככותב והקרדיט היחיד שמגיע לו הוא מאוד זניח בהערכה הלא פרופורציונלית שהוא מקבל במאה שנים האחרונות)
אה וגם כמה שקשה לי, התגעגעתי לאוני ושמחתי לחזור היום ואני שמחה שיש לי חמישה ימי לימודים ומזל ששניים מהם קצרצרים ממש כי זה גורם לי להיות יותר פרודוקטיבית
וגם זה לא הוגן שאין לי כרטיסים לטור של טיילור
וגם אני לא מספיק לראות שום סדרה. בכלל. נאדה. סרט פעם בשבוע, וגם זה לא בטוח, והכול בגלל טיקטוק המטומטם הזה אבל אם לא הוא אז ממה אני אצחק?
והנה אני שוב מורחת זמן במקום לשבת לסכם את המאמר הזה. אם הייתי עובדת לפי התוכנית כבר הייתי מסיימת את כל המטלות שלי והייתי יכולה לשבת לראות בנות גילמור או לצאת לסיבוב או להתקלח או לקרוא או ווטאבר. אעאעאעאע
טוב אולי אני אסיים רק את הדברים שאני צריכה למחר ואז אני אסיים את יריד ההבלים כי זה מגוחך שאני מורחת את ארבעת הפרקים האחרונים כבר יום וחצי ואז אני אתקלח ואז בנות גילמור? זה רעיון מעולה.
אה וחוץ מזה אני כל הזמן מחממת אוכל במיקורגל. ריעות של גיל שש עשרה הייתה זורקת עליי כיסאות. סתם לא. היא הייתה מאושרת מאוד מאוד וגם אני, כי אני חיה בדיוק בדיוק בדיוק מה שתמיד רציתי. רק חסר כמה דברים אבל אני עובדת על זה, אז הכול בסדר וזה ממש בסדר והגיוני להתגעגע לסבא למרות שאפילו לא עבר חודש, אני פשוט לא דיברתי על זה מספיק
טב די. לא לעבור ולקן שגיאות מקלדת. הנה כמע עשיתי את זה. דייי מה יש ל מעצמך. אני ממש צריכה לדבר, אני יודעת. אבל אולי זה יכול דווקא לגרום לי לכתוב. אוקי. נפתח וורד חדש ונראה אם יוצא משהו ולא משנה אם יוצא או לא אני חוזרת לכאן לדווח רק אחרי שאסיים לסכם את המאמר, מסכימה לעצמי לעשות את זה לפני שייקספיר והמטמורפוזות
צ'או בינתיים וכרגיל אני מתגעגעת לחיים שהיו פה, לא כי הם היו מושלמים, אלא כי בסוף כנראה שהיה לי כאן גם הרבה טוב נוסף על הכול והנה אני שוב מורחת זמן כי אני נהנית להקליד מהר מהרמהר והנה עכשיו אני הולכת באמת צ'או צ'או ביי נתראה ודרך אגב ארבעה מטרים ממני נמצא המקום שכל פעם שהסתכלתי עליו, בערך פעם בחודש, עד לפני חצי שנה, צמחקתי על עצמי /שאני חולמת לגור בו. והנה אני גרה כאן. בכיף ובנחת אוקי בייייי
מוזמן