משחקי מחשב *הרבה* יותר מעניינים ממך, וזאת בכלל לא אשמתך. וגם לא בדיוק אשמתו.

במחשק מחשב המסך כל הזמן זז, יש מתח, יש עלילה, אין רגע אחד של שקט. למעשה, בדיוק כמו תעשיות אחרות שמטרתן לגרום לנו להתמכר, המטרה העיקרית של מפתחי המשחקים האלה היא לגרום לנו להישאב לתוכם ולהישאר שם כמה שיותר זמן. אם מרוב מתח לא נוכל לצאת רגע בשביל לעשות מקלחת לילד - זה אומר שהמפתחים של המשחק הזה הצליחו במשימתם.

אחת ההגדרות של התמכרות היא כאשר שגרת החיים שלנו נפגעת בשל הדבר אליו אנחנו מכורים.

נניח אדם שמעשן קצת חשיש באירועים חברתיים אחת לחודש, זה לא נחשב להתמכרות. אבל אדם שנוטש את אשתו וילדיו על בסיס יומי כי הוא חייב ללכת להשיג *עכשיו* את החומר הירוק - נמצא עמוק בהתמכרות.

מי שלא מטפל בילדיו, לא מבלה איתם, לא נמצא עם אשתו, לא חי את החיים האמיתיים אלא בורח לעולם הפנטזיה שבו אין חובות ואין רגשות ואין מורכבויות - מכור.

הבעיה היא שהשלב הראשון ליציאה מהתמכרות הוא להכיר בזה שאתה מכור. להבין שזה כבר גדול ממך, שהמשפט "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה" כבר מזמן לא נכון, למרות שנדמה לך שאתה בשליטה מלאה.

את לגמרי צודקת עם ההרגשה שהוא עוד ילד בבית. מי שמשחק במחשב כאילו הוא נער מחוצ'קן בן 14 ולא מבין את גודל האחריות של בעל ואבא, הוא באמת עוד ילד שצריך לטפל בו.

עם זאת, אני משוכנע שהוא לא עושה זאת מתוך רוע. צריך לעזור לו לצאת מההתמכרות, להיות מוכנים למקרים של קריז (באמת), לתמוך, להיות שם בשבילו.

אם הוא יצליח בזה - הוא ירוויח את חייו במתנה, ואת תרוויחי את בעלך מחדש.

שהשלב הראשון (יש אומרים שגם הכי קשה) הוא הכרה בכך שאתה מכור.

האמת היא שיש לי כמה פתרונות שאני יכול לחשוב עליהם אבל הם כולם קיצוניים ועלולים לגרום ליותר נזק מתועלת (אם הם יגרמו לו להתבצר בשלו), ולכן לא אכתוב אותם. מקווה שחכמים ממני יבואו לעזור.

מה שבטוח - זה לא מצב נורמלי ואת ממש לא צריכה להשלים איתו.

רק מתקן אותך.

נכון שהחשיש והגראס שניהם מצמח הקנביס, החשיש בצבע חום כי הוא מופק מהגזע והגראס הירוק מהפרחים.

אז הדוגמא טובה אבל לא מושלמת

או בראש השנה שזה יומיים

יצא לכם להיות מחוץ לבית לכמה ימים שאין לו את היכולת?

ואת שוב מדגישה שזה פוגע לו בכל אספקט של החיים גם בעבודה

קודם כל הוא צריך להכיר בזה שהוא מכור ואחר כך תוכלו לטפל.

מציע להתייעץ עם אנשי מקצוע לפני שמבצעים איזשהם פעולות במיוחד עם יציעו פה פעולות קיצוניות כי התעסקות עם התמכרות היא לא חוויה קלה לא למכור ולא לסובבים אותו.

יש המון רגעי שפל בהתמודדות וזה לא עניין של להוריד פלסטר ברגע.

זה עניין של עבודה זוגית מאוד עמוקה ועבודה עצמית עוד יותר עמוקה (ולכן השלב הראשון הוא שהוא חייב להכיר בהתמכרות).

אני מדגיש שוב התייעצות עם אנשי מקצוע שמבינים בהתמכרות כי טעות בהתמודדות פה יכולה לקחת אותך במקום חמש צעדים קדימה עשרים צעדים אחורה.

הוא צריך להבין שהוא מפסיד אותך ואת הילדים.

ויותר מכל מכור מפסיד את עצמו.

ואני מדבר בתור אחד שאוהב משחקי מחשב אוהב לשחק אני לא רואה במשחקים משהו רע אבל כמו כל דבר אחר בחיים הכל עניין של מינון.

לפעמים שלב ההודעה הוא השלב הכי קשה.

התמכרות למשהו שהוא לא אסור יותר קשה להבין שאתה מכור.

אדם שמכור לסמים קשים או דתי שמכור לפורנוגרפיה יותר קשה שלב ההודאה מכיוון שהמכור מבין שמה שהוא עושה הוא אסור אפילו בלי קשר להתמכרות או לא. הוא מבין שהוא נמצא בבעיה.

אדם שמכור למשהו שהוא מותר (סרטים, משחקים, לוטו או אפילו אלכוהול) יותר קשה לו להבין שהוא נמצא בבעיה.

בדרך כלל מה שעושים זה לנסות להראות לבן אדם מה הוא מפספס בגלל שהוא מכור או איך הוא פוגע בסביבה שלו בגלל ההתמכרות.

שוב פעם ממליץ לפנות לאיש מקצוע

לא להיסחף, בילוי או הרגל מסוכן?

ויש גם סדרת הרצאות בעניין. לא שמעתי אז אין לי מושג האם הן טובות או לא, אבל לפי הכותרת נשמע שהן רלוונטיות:

הכל בראש: מה קורה במוח כשאנחנו נסחפים?

מי שולט בחיים שלכם - אתם או המסכים?

גלישה מסוכנת אל הלא נודע

או אפילו סתם טיימר

והכל פשוט נמחק

(הייתי באמצע לפחות ולא סיימתי)

איזה מתסכל זה...

אני אכתוב שוב ב"ה,

אבל רק הייתי צריכה להניח את זה רגע כאן.

פשוט עניין של שנייה אחת והכל ירד לטמיון

הפנים שלי היו כאלה עצובות שהבן המתוק שלנו ראה והתעצב בעצמו אז ב"ה לפחות יש גם מזה לימוד שהסברתי לו שמותר להתאכזב וזה בסדר גמור כי אם עבדנו על משהו והשקענו וככה נמחק זה באמת באמת מאכזב.

אבל אפשר גם לקום ועכשיו אמא תקום ותכתוב מחדש.

והיה עוד לימוד משמח ב"ה אז הכל לטובה. למרות שזה באמת היה מתסכל.

אז מקווה שבשעה הקרובה (כן זה יקח זמן) התגובה החדשה תעלה 🙏

ותודה רבה גם על הטיפ! זה בדיוק מה שבעלי אמר לי וב"ה באמת למדתי מזה להבא...

שוב המון תודה לך על הפירגון המדהים הזה שלך תמיד ❤❤❤

@ששיק יקרה,

קודם כל זו ממש לא שאלה מטומטמת. זו שאלה שטומנת בחובה הרבה מאוד חוויות, מחשבות, רגשות, צרכים, מטענים ועוד אצלך (ואולי גם אצלו).

לכן מעולה ששאלת!

ועוד יותר מעולה שאת רוצה ללמוד איך מתקדמים מכאן.

אני רוצה לכתוב לך הרבה מאוד, אנסה להתייחס לפי סעיפים:

א. לגבי מה שכתבת:

"אחרי שהגדולה נולדה התעקשתי שהוא יהיה אחראי על המקלחת. 

הוא לא הבין, 

אמר שאני מסתדרת. 

אבל אני הרגשתי שהוא חייב לעשות *משהו* איתה, איזה טיפול (אני עשיתי הכל, והנקתי שזה די הכל בגיל הזה) כדי שיהיה ביניהם קשר של הורה ילד ולא דוד אחיין .

ומזל! כי היום זה הדבר היחיד שהוא עושה בבית. 

ולא מרוע, אני לא רוצה שתחשבו שהוא בן אדם לא טוב."

אפשר להתחיל לזהות כאן דפוס שכנראה התקבע בדינמיקה הזוגית ביניכם, בו את יותר לקחת "תפקיד" של לוקחת דברים על עצמך, יותר אחראית, יוזמת, עושה דברים בבית ועם הילדים, 

ובעלך ב"תפקיד" העוזר לך מתי שאת צריכה.

והמצב בו את נמצאית כרגע,

בתסכול, בכעס, באכזבה,

בעצם אומר לך: מה שעבד עד עכשיו כבר לא מתאים לנו.

וזה בסדר גמור!

ואפילו נפלא בעיניי!

כי זו הזדמנות מתנה להתבוננות על כל מציאות חיינו,

ולראות איך אפשר לגדול מתוך כך.

ולא רק בפן הזוגי לגדול,

אלא גם בפן האישי.

הקב"ה בחוכמתו יצר בתוך מערכת הנישואין הזדמנויות נפלאות נפלאות לגדול ולצמוח ולהתפתח.

גם בזוגיות שלנו

אבל גם בבני האדם שאנחנו בפני עצמינו.

הנישואין והעבודה עליהם זהו בעצם חדר הכושר הטוב ביותר להרחבת כוחות הנפש שלנו,

לגדילה, צמיחה והתפתחות שלנו.

וכאן אתם נמצאים עכשיו. ואני  יודעת שזה קשה ומתסכל ורוצים כבר להגיע "לסוף הדרך", אבל הכל בסדר! לאט לאט. 

אתם בדרך

וכעת אתם בעיצומה של הדלת לגדילה מתוך כך ב"ה.

אם נביט רגע במה שכתבת, (כמובן שלא במבט ביקורתי/מאשים אלא רק במבט מתבונן שרוצה לראות רגע את הדברים "מבחוץ"), יכול להיות שנראה כמה דברים מעניינים מהמקום בו כל אחד מכם רואה ומתנהג במציאות הנוכחית:

אצלו - בדיוק כמו שכתבת - הוא לא עשה את הדברים האלה מרוע! הוא אדם טוב כפי שהעדת עליו!

אלא כנראה הוא באמת *לא הבין* אותך כפי שכתבת ,

הוא לא הבין שאשתו לא מסתדרת, הוא לא ראה את זה.

הרי הוא התרגל (וגם את הרגלת אותו. שוב, כותבת ממקום מתבונן ולא ביקורתי ) שאשתי מסתדרת תמיד, מתקתקת תמיד, עושה הכל ביד רמה - אז אני בעצם לא נצרך כאן. אין לי באמת סיבה לעשות משהו.

ורק לאחר שכן הבין זאת, הוא פעל אחרת.

כלומר, לאחר ששמע ממך את הרצון והצורך שלך שיהיה שותף למשל במקלחת של הילדה - הוא שם!

אפשר לראות כאן את *הרצון* שלו, גם בזה וגם בשטיפת כלים שלו ביום שישי, בספונג'ה שלו, בעבודה ובפרנסה שהוא מביא וכן הלאה - שהוא כן רוצה לעשות טוב! הוא פשוט זקוק להכוונה בזה.

אבל הרצון הזה מאוד משמח ומאוד מעיד עליו ועל האדם שהוא, וכמובן גם מעיד שהוא יכול! וכאשר הוא רוצה - הוא גדל, משתנה, מתפתח!

וזה חשוב מאוד.

ואצלך - רואים כאן שהמקום ממנו יצאת הוא בעיקר איך *את* התעקשת שהוא יהיה אחראי על המקלחת,

איך *את* הרגשת שהוא חייב לעשות משהו איתה.

כלומר ניתן לראות כאן את אותו הדפוס שהזכרתי קודם - דפוס בו בעצם את מחזיקה את המושכות, את החבל, ובעלך יותר משחרר.

וככל שזה מתקבע וככל שעוברות השנים, וככל שנוספים עוד ילדים או עומס לחיים - את *יותר* מחזיקה חזק את החבל, ובעלך *יותר* משחרר.

והמקום הזה כאמור דורש ורוצה שינוי כעת. וזה נפלא! (וגם מתסכל כמובן בו זמנית )

גם בעיני בעלך, אני בטוחה שגם הוא רוצה כאן שינוי, כי לאף אחד לא נעים להרגיש בינו לבין עצמו או בינו לבין אשתו היקרה שהוא לא מספיק, שהוא לא שווה, שהוא לא טוב, שהוא לא מוערך, שהוא עצלן וכן הלאה.

לכן צריך לראות איך גדלים מכאן.

איך משנים את הדינמיקה הזו ומגיעים לאיזון.

איך מגיעים למציאות שנותנת ***מקום גם לך וגם לו***, מציאות שמצליחה לענות *על הצרכים של שניכם*.

וזה לגמרי אפשרי ב"ה!

ב. לגבי מה שכתבת:

"הוא עובד, 

מפרנס, 

עדין

 ורגיש. 

אבל מה, הוא קצת עצלן וקצת מכור למשחקי מחשב."

קודם כל לגבי התפיסה שהוא עצלן - אם נחזור רגע לסעיף הקודם, נראה שבעצם הוא כן עובד ומפרנס בכבוד את הבית, הוא כן מקלח, הוא כן שוטף ריצפה וכלים, הוא כן לוקח את הילדים לבית הכנסת, לומד איתם פרשת שבוע וכן הלאה - כלומר הוא לא עצלן.

אלא מה הוא כן - הוא משחק במחשב.

וכאן דרושה לענ"ד התבוננות מעמיקה שרואה ומכירה לעומק את שניכם וכמובן את המציאות השלמה בה אתם חיים. יכולות להיות כאן הרבה מאוד אפשרויות למענה ותשובה, ואף אחת מהן לא דומה לשנייה.

כמה אפשרויות למשל שעולות לי כרגע (יש כמובן עוד):

1. לא דומה מצב של התמכרות, שבו אם בעלך באמת *מכור* - כפי שכתב בחוכמה @פשוט אני.. -

הדגש והעבודה צריכים להיות במישור הזה של ההתמכרות דרך איש מקצוע המוסמך לטיפול בהתמכרויות (כדוגמת רטורנו למשל).

2. אם מדובר בכלל על מצב שמשחקי המחשב והשהות במחשב הם בעצם *בריחה* - כלומר שבעלך בורח לשם בעקבות לחץ / סטרס / קושי / כאב / דיכאון / חרדה / כל דבר אחר שיש אצלו - שאז המיקוד והעבודה תהיה לטפל בלהוריד ולהסיר מהחיים ומעצמו את אותו לחץ / גורם מכאיב וקשה שיש.

גם כאן הכתובת יכולה להיות טיפול אישי אצל איש מקצוע, כמובן שזה מאוד תלוי במה מדובר.

3. יכול להיות שבכלל מדובר במצב של תפיסת עולם ותפיסת חיים שונה - כלומר אם *בעיני בעלך ובתפיסה שלו* הוא עובד קשה ומפרנס את הבית בכבוד ב"ה, וכאשר הוא מגיע הביתה זה בעצם עבורו זמן של איוורור, כיף, מנוחה, שאותה הוא מוצא למשל במחשב ובמשחקי המחשב. וכל עוד הבית מתפקד, יש פרנסה, כולם בריאים ושמחים ב"ה - אז הוא אומר לעצמו בעצם בראש (בתת מודע, כן? ): "יופי הכל בסדר אז כל זמן פנוי שיש לי בעצם אלך לאותו איוורור וכיף במחשב".

אם מדובר באמת על תפיסת עולם שונה, המיקוד והעבודה כאן תהיה קודם כל לראות *אותו*, להבין *אותו*, ואת כל העולם הפנימי שלו, כמובן לבקש לשמוע ממקום מברר וסקרן ולא ממקום "עליון" או "מבקר", וממש לשמוע אותו יותר, להבין *אותו* יותר, איך אתה בעלי היקר רואה את הדברים?

מה זה עבורך להיות במחשב?

מה זה עבורך זמן פנוי?

מה עוד אתה חושב או מרגיש בנושא?

וממש לשמוע אותו. עד הסוף. בנחת. בלי לענות בשלב הזה, אלא רק לשמוע ולהבין עד הסוף.

ולאחר מכן לתקשר ולתווך לו את *הצרכים שלך* בתוך כל זה.

למשל הצורך שלך בזמן משפחתי, הצורך שלך בזמן זוגי, הצורך שלך בשותפות ונוכחות הורית וכן הלאה…

וכאשר את מתווכת לו את זה, את לא סותרת את העמדה שלו, אלא להיפך, את רואה את העמדה שלו ונותנת לו את כל המקום שלו. ויחד נותנת גם *לך* ולצרכים שלך את כל המקום שלהם.

בצורה הזו,

על גבי הבסיס של ההבנה ההדדית שכה חשובה ונצרכת כאן -

אפשר לבנות עוד קומה מעל של מציאת פתרונות אפשריים למצב שיתאימו ויהיו טובים ונכונים *לשנינו*, בלי שנרגיש שזה צריך לבוא אחד על חשבון השני,

בלי להרגיש שזה או אני או הוא

אלא שזה *גם וגם* גם לי יש מקום וגם לבעלי יש מקום!

והשלב הזה יכול להגיע כאמור אחרי שמגיעים להבנה הדדית ונותנים מקום וניראות לצרכים של שנינו, ואז פנויים רגשית-נפשית למצוא פתרונות יישימים ומותאמים אלינו (ולא להיות עסוקים בדיבור של "מטען" שלי שמדבר עם "מטען" שלו…)

(אפשרות לדוגמא של פתרון כזה - לתחום זמן שבו בעלך איתך ועם הילדים, להסביר מדוע דווקא הזמן הזה חשוב עבורך. כמובן לשמוע גם אותו ולשמוע אם הזמן הזה מתאים לו, ואחרי שהחלטנו *יחד* על זמן כזה - אנחנו יודעים שזהו זמן משפחתי/זוגי/הורי וכן הלאה.

את - מקבלת את הצרכים שלך כנ"ל

ובעלך - יודע שלאחר אותו הזמן הוא יכול בכיף לשחק במחשב ולקבל גם את הצורך שלו באיוורור ובמנוחה ובכיף.

מדגישה שוב, חשוב שהשיח הזה יתן מקום לשניכם וישמע את שניכם עד הסוף.

אם למשל בעלך יאמר שלאחר העבודה הוא זקוק לזמן להתאפס על עצמו, חשוב לקחת גם את זה בחשבון.

ואם את תאמרי שבזמן ההשכבות את צריכה עוד יד או לראות את הילדים הולכים לישון עם חיבוק ונשיקה של אבא וזה כ"כ ממלא ומשמח אותך ואותם, חשוב גם את זה לקחת בחשבון.

כלומר ממש למפות את הצרכים שלכם

ועל גביהם את הזמנים ביום ובלו"ז המפורט והספציפי שלכם בהם זה מתאפשר.

כמובן שבשאר הזמן שלא החלטתם עליו -

את עובדת על לשחרר  

על לקבל אותו כמו שהוא,

ולקבל את זה שהוא במחשב כי זה מה שהוא בוחר כרגע וזה מה שעושה לו טוב.

והוא עובד על למצוא את האיזון הנכון בין הצורך שלו באיוורור וכיף לבין המאזן המשפחתי, אשתי, הילדים, דברים שגם לי חשובים כמובן כערך משפחתי.

- ושיתוף קטן לגבי הסעיף הזה - אצלנו באמת בעלי נמצא בסעיף 3 וגם מאוד אוהב לשחק במחשב ממקום שזה פשוט משהו שעושה לו טוב וכיף. בתחילת הנישואין לא הצלחתי כ"כ להבין את המקום הזה, ועם הזמן למדתי (וגדלתי גם בתור עצמי ) שזה בסדר גמור שאנחנו שונים וחושבים שונה. אנחנו אנשים נפרדים. והיום כאשר אני רואה אותו משחק במחשב אני מחייכת ושמחה שפשוט כיף לו. כמובן שמצאנו ב"ה את האיזונים שנכונים לנו בכל התחומים, אבל זה היה בהחלט תהליך ובהחלט דרך, לא הכל ביום אחד 🙂

ואגב גם הילדים זכו להיתרם דווקא מהמשחקים הללו ומוצאים שחלק מזמן האיכות עם אבא קשור למשחקים ממש נחמדים ומגניבים שלי אישית עושה כיף לראות אותם משחקים ובונה בהם גם דברים חשובים. כלומר אני מוצאת ומצליחה לראות גם עוד דברים טובים שקרו מהשוני הזה בינינו, ודווקא ממנו.

ואם מגיעים למקום שאנחנו לא מאוימים מהשוני, אלא מתברכים מהשוני, רואים מה הטוב שאפשר ללמוד ולקחת מכל אחד, אנחנו לגמרי גדלים.

ג. לגבי מה שכתבת:

"אני ביקשתי ממנו כמה פעמים לא לשחק לפני המקלחות, שיהיה איתנו בסלון. 

והוא אומר שמשעמם לו. 

זה סופר מעליב! 

משעמם לו להיות עם אשתו והילדים שלו. 

והוא לא מבין למה זה מעליב"

כאן את כבר מתארת זמן ספציפי שנראה שחשובה לך השותפות (בהמשך לסעיפים הקודמים) - זמן המקלחות.

צריך לעשות כאן הפרדה בין הצורך שלך - מתי אני זקוקה לעוד יד ולשותפות הזו,

לבין שאר הדברים.

כשהוא אומר ש"משעמם לו" (אגב, באמת בחירת מילים לא מוצלחת במיוחד, אבל כולנו בני אדם…) - מאוד יכול להיות שהוא מתכוון למשהו מסוים,

אבל את שומעת משעמם לבעלי = אני משעממת אותו. הילדים משעממים אותו. המשפחה שלנו משעממת אותו. הוא בכלל לא אוהב או לא אכפת לו מאיתנו.

והפירוש הזה מאוד מאוד מכאיב, בטח.

רק זה ששוב כתבת שהוא לא מבין מה מעליב - מאוד יכול להיות שעבורו ***הפירוש הזה לא נכון אלא אחר***

עכשיו אינני מכירה אותו ולא יכולה לדעת מהו הפירוש הנכון,

אבל הייתי מציעה לברר.

לשאול.

ככה קצר ככה פשוט.

פשוט לשאול במקום לפרש.

"דני אמרת שמשעמם לך.

אני משעממת אותך?"

-"לא".

"אז מה משמעמם אותך?"

-"אה התכוונתי שאני אוהב לעשות כמה דברים במקביל ואין לי בעיה להיות מרוכז גם וגם וגם אז אני פשוט רוצה תוך כדי לנצל את הזמן כמה שיותר לעוד דברים כולל המחשב"

"רגע אז אני לא משעממת אותך?"

-"לא ממש לא. את הכי מעניינת אותי!"

(סתם דוגמא של דו-שיח כן? הכוונה היא להראות שכדאי *לשאול* את בן/בת הזוג מה שאנחנו לא מבינים במקום לפרש במוח שלנו, כי פעמים רבות הפרשנות שלנו איננה תואמת כלל את המציאות ואת מה שהשני התכוון.

לכן מעניין לשמוע אותו ולמה התכוון.

ולשאול עד שתביני.

לזכור לא להיגרר לפרשנות מחודשת, אלא כל עוד לא הבנת - לשאול לשאול עד שתביני. ממש לשים סימני שאלה שמופנים אליו בסוף (במקום סימני קריאה בסוף שאנו שמים אצלנו בראש כאשר אנחנו מפרשים…)

אגב, זה בדיוק אותו דבר גם במציאות של האוזניות ושמיעת הפודקסט תוך כדי ביצוע המטלות בבית.

כלומר יכול להיות שניהול הזמן וחלוקת הקשב של בעלך יכולה להיות מותאמת לו או אפילו יותר יעילה עבורו כאשר הוא עושה כמה דברים במקביל

(גם אצלך זה לפעמים בא לידי ביטוי, כמו שלמשל כתבת שאפשר להיות גם בטלפון וגם עם הילדים בו זמנית כאשר ציינת שענית לו שזה שאת עם הטלפון זה לא סותר את זה שאת יכולה גם להיות עם הילדים…)

אבל גם כאן כדאי מאוד לבצע שיח טוב ומברר ומפרה בין שניכם למציאת האיזונים על גבי ההבנה השלמה והעמוקה של כל אחד ואחת מכם.

- ועוד משהו לגבי ה"משעמם לו" שיכול להיות אפשרי - אולי אחרי שמנסים לראות מה בדיוק משעמם אותו אפשר לראות גם מה יכול לעניין אותו בתוך זה. אם למשל רק מקלחת משעממת אותו, אולי קריאת סיפור לא תשעמם אותו?

אולי משהו אחר שעושה עם הילדה?

כמו שלומד איתה פרשת שבוע בשבת למשל, או כל דבר אחר *שהוא מתעניין בו*

ואז ממילא כאשר הוא עושה זאת עם הילדים הוא לא ישתעמם.

כי באמת לא את כולנו מעניין אותו הדבר, ויש כאלה שיותר חזקים במשהו מסוים, וכאלה שיותר חזקים ומתעניינים דווקא במשהו אחר, לכן כדאי למצוא מהם הדברים ומהם המקומות בהם הוא יכול גם להיות עם הילדים וגם בדברים שמעניינים אותו.

ואם אחרי כל זה עדיין נשאר ש*הכל* משעמם - אז אין מה לעשות, לפעמים עושים גם כשמשעמם

וגם כאן הדרך הנכונה תהיה איך לתווך לו את זה בצורת צורך שלך ושל הבית או הילדים, עם התמקדות בתקשורת מקדמת שתאפשר זאת.

ד. לגבי מה שכתבת:

"הוא גם אומר שגם אני בטלפון. נכון, אבל לא באותה רמה שהוא במחשב, ולפחות עם טלפון אפשר לטפל בילדים תוך כדי!"

כאן מעניין לראות איך בעלך חווה ותופס את זמן השהות שלך בטלפון.

עבורו זה כנראה מאוד דומה.

כלומר זמן להתאווררות, מנוחה, כיף.

אלא שכאן הוספת את עניין הטיפול בילדים. ואת *זה* צריך לתווך לו.

כלומר - אני מבינה שאתה זקוק לזמן התאווררות ולגמרי לגמרי מקבלת ומאפשרת את זה, ברור. גם אני זקוקה לזה ובטלפון. רק בוא נמצא יחד את האיזונים שנכונים לשנינו גם בשגרת הטיפול בילדים".

שיח כזה יכול לברר ולקדם אתכם ב"ה הרבה יותר מאשר שיח מאשים של מי יותר או פחות בטלפון או מי יותר או פחות בסדר… 

ממש לנסות לתת אחד לשני את ההרגשה שמקבלים אותו כמו שהוא. זה נורא חשוב וזה בעיני בסיס להרבה מאוד פתרונות שיכולים לקרות אצלכם בעקבות כך ב"ה.

ה. לגבי מה שכתבת:

"האם מה שמפריע לך זה עצם המשחק שלו?

לא. אחרי שהם הולכים לישון, אין שום בעיה שישחק. אגב הוא משחק עד מאוחר מאוד ומתלונן שהוא עייף בעבודה. בעיה שלו, אני לא מתערבת.

או שלא עוזר לך מספיק בבית?

כן, אבל כמו שאמרתי, עם זה עוד אני יכולה להסתדר. הכי קשה זה שישי.

או שאת מרגישה שהיית רוצה חוויות משפחתיות משותפות בתדירות גבוהה יותר?

בהחלט

או שאין לכם זמן זוגי?

זו שאלה מעניינת כי נגיד אני מתכננת זמן זוגי, ביום שישי אמרתי לו אנחנו הולכים לטייל וטיילנו איזה חצי שעה. אבל זה מאמץ שלי בלבד. זה גם מעליב"

כאשר ענית על השאלות הללו בעצם מיפית וזיהית חלק חשוב מהצרכים שלך, וזה נפלא.

הבנת שאת בעיקר צריכה אותו בזמן הערות של הילדים (וכאשר הם ישנים אין לך כל בעיה עם המחשב),

הבנת שאת בעיקר זקוקה לעזרה של בעלך ביום שישי,

הבנת שחשובים לך החוויות המשפחתיות, ולראות איפה זה משתלב בחיים,

הבנת שמעליב אותך שאת יוזמת את הזמן הזוגי שחשוב לך. (אגב כאן, מאוד מובן למה זה מעליב אותך, אבל אולי גם כאן אפשר לשנות את ההסתכלות והמיקוד ולראות שחלק מהחוזקות שלך הן יוזמה, ליזום דברים, ואולי יוזמה היא לא הצד החזק אצל בעלך, אבל בטוח יש לו חוזקות אחרות. ובטוח יש לו חוזקות אחרות גם בדברים שדווקא את פחות חזקה בהם. נסי לחשוב על דוגמאות כאלה, זה יכול מאוד לעזור, כי כאשר אנחנו מבינים שזה לא שלא אכפת לו ממני והזוגיות = לכן הוא לא יוזם, לא! זו משוואה לא נכונה

אלא הוא לא חזק ביוזמה = לכן הוא לא יוזם. אבל בדברים אחרים הוא חזק ודווקא הם מראים לי שאכפת לו ממני ושאני והזוגיות חשובים לו!

וגם בעצם זה שבא איתך לטיול, כלומר חוזקה ביישום של הדברים בשטח שיש לו כאן - גם זה כן מראה שאכפת לו ממך!

יש פשוט אנשים שפחות חזקים בצד הזה של ליזום דברים. וזה בסדר. אם נבין שיש להם חוזקות אחרות, ודרכם נראה את האהבה והאכפתיות כלפינו ולאו דווקא במה שהם חלשים בו, כי זה באמת באמת לא אומר שלא אכפת לו, אלא שפשוט זה לא הצד החזק שלו…

ו. לגבי מה שכתבת:

"לגבי מה שאני חושבת לנכון, יש דברים שאני יודעת שהם נכונים, פשוט כי מה לעשות שיש לי יותר ידע בניהול בית וילדים? הרי אני עושה את זה! למשל משהו שחוזר הרבה פעמים זה שאני רואה שהילדה יותר עייפה מהרגיל. אני אומרת לו שצריך לקלח אותה ב17 ולא ב18 כי היא לא תרדם ב19 כרגיל אלא ב18. ושאם הוא יחכה, יהיה קשה לקלח אותה היא תבכה בהיסטריה.

הוא מזלזל בניסיון שלי. הוא אומר לא זה בסדר היא יכולה עוד. ובסוף מקלח אותה תוך כדי צרחות ומתוסכל."

מאוד הגיוני שבעקבות כך שאת שוהה יותר זמן עם הילדים, הבית והניהול השוטף - את יותר תדעי דברים. נכון מאוד. אבל זו לגמרי עצם הבעיה שאת מציגה כאן.

כלומר את *רוצה לשנות את זה*

את רוצה שהוא יהיה יותר מעורב

לכן הוא לאט לאט צריך יותר ויותר לתפוס נפח בשהות בבית ועם הילדים וכו'.

והוא יוכל לעשות זאת בעיקר ככל שאת תשחררי בדברים שנוגעים לו.

כלומר המקלחת עליו? את יכולה לומר לו פעם אחת את שעות השינה ומה את חושבת שנכון, זה בסדר גמור.

אבל אם הוא בוחר אחרת - אולי דווקא לשחרר לו את זה. לתת לו להתנסות. גם אם הוא יקלח אותה בוכה - שיבין בעצמו על בשרו את זה.

הוא צריך ממש מהתחלה להתחיל להכיר את השטח.

להתנסות.

בעצמו.

אם כל פעם אשתו תבוא ותגיד לו מה ואיך בדיוק לעשות - הוא לעולם לא יוכל *באמת* לקחת את זה לבד על עצמו.

הוא לא יוכל ללמוד כך.

הוא לא יוכל לגדול כך.

הוא ימשיך להיות ב"אין כניסה" או "אין מוצא" שמצד אחד אשתי מבקשת שאהיה נוכח ואני נוכח אבל מצד שני היא אומרת לי מה לעשות בדיוק כך וכך אז בעצם כל מה שאני עושה לא טוב…

לכן יקרה דרושה כאן גם עבודה שלך (בדומה לסעיף א) על לשחרר לו את החבל.

לראות מה חשוב לך שזה יעשה רק על ידך ובדיוק בדיוק כמו שאת רוצה (ושם לקחת את זה על עצמך באמת, לפחות כרגע),

ומה אפשרי לך לשחרר לו - ושם לתת לו את כל האוטונומיה והעצמאות שיש!

ממש לשחרר.

אם קשה לך, הייתי מציעה אפילו ללכת לחדר לקרוא ספר או משהו או לצאת לסיבוב קליל בחוץ לשמוע שיר שאת אוהבת.

אבל הדפוס ישתנה רק אם *שניכם* תתנו לו להשתנות.

ולא לקבע אותו עוד ועוד בכל מיני וריאציות אחרות בהן את בעצם מנהלת אותו ומחזיקה חזק חזק את החבל…

אלא לפתח את הדפוס לאיזון, 

ואת תראי שככל שבעלך יקח יותר על עצמו,

ככל שזה יבוא ממנו,

ככל שזו תהיה האחריות שלו *באמת* - כך זה יתקבע יותר.

כך יטב לשניכם יותר.

גם לך וגם לו.

את תרגישי את השותפות הזו

הוא ירגיש את הנוכחות ההורית שלו שבטוח חשובה לו ואת המשמעות שלו בתור אבא.

זה ערך עצום  להשיג!

אני יודעת שזה קשה, מאוד, גם לו וגם לך,

כי צריך לשנות דפוסים והרגלים שמכירים

אבל זה כ"כ משתלם ומתגמל ב"ה!

זה יקח זמן

זה יקח גם מפחי נפש

זה יקח תקופת הסתגלות

הסתגלות שלך לשחרר ולא להעיר ולתת לו לעשות דברים בקצב שלו ובצורה שהוא רואה את הדברים לנכון,

והסתגלות שלו לקחת את החבל יותר ויותר, להיות נוכח יותר ויותר, ללמוד את השטח יותר ויותר ולהתאים את עצמו לשטח יותר ויותר.

זה יקח כאבים שיהיו כאבי גדילה

אבל בסוף אתם תגדלו!

תגיעו לאיזון שמתאים לכם!

ז. לגבי מה שכתבת:

"בשבת הוא קורא ספרים הוא מאוד אינטיליגנט, קורא בעיקר מחשבת ישראל וספרי עיון. הוא איתנו יותר.

זה אחד הדברים המתסכלים כי בשבת הוא קסם של בן אדם. כיף להיות בחברתו, כיף לדבר איתו. פתאום הוא נהיה אבא מעורב, לוקח את הילדה לבית הכנסת, מספר לה פרשת שבוע... ואז ברגע שמוצש מגיע... נגמר."

כאן את באמת רואה שכאשר אין את המסכים (שמסיחים לנו את הדעת ) הוא גם איתכם יותר, גם כיף להיות בחברתו, גם מתגלה הקסם של האדם שהוא באמת, הוא גם אבא מעורב, גם נוכח עם הילדים בעוד ועוד דברים - ואת *זה* בעיניי שווה לשקף לו. ממקום מעריך, ממקום שרואה את כל הטוב הזה בו גם בעינייך ועבורך וגם בעיני ועבור הילדים.

כלומר לבוא לזה דווקא מתוך המה כן, דווקא מתוך ההכרה וההערכה למאמץ שהוא כן עושה ועשה!

ופחות מהמקום שרואה רק את המה לא, מהמקום של הביקורת או האשמה או המה לא בסדר.

בצורה כזו זה יכול יותר לגייס אותו להיות פנוי לבירור המעמיק הזה ולהקשבה ההדדית ולראות איך מצליחים להגיע לכך שכל הצרכים של שנינו ימולאו ב"ה.

טוב מרגישה שיכולה עוד לכתוב ולהאריך עוד ועוד אז אעצור כאן

ב"הצלחה רבה שתהיה יקרה!

שתזכו לגדול יחד ולחוד מהמקום הזה ובכלל בחיים ולראות את הפירות המתוקים של כל ההשקעה שלכם

(אגב ערכתי עכשיו והוספתי עוד כמה דברים קטנים

אם זה לא היה מספיק ארוך... 😅)

ולגבי מה שכתבת כאן - כתבתי בסעיף ו' בתגובה שלי (מרוב אורך זה בטח הלך לאיבוד ):

"צריך לראות מה חשוב לך שזה יעשה רק על ידך ובדיוק בדיוק כמו שאת רוצה (ושם לקחת את זה על עצמך באמת, לפחות כרגע),

ומה אפשרי לך לשחרר לו - ושם לתת לו את כל האוטונומיה והעצמאות שיש!"

כלומר, כמובן שאם עשייה של בעלך בדרך מסוימת עלולה לפגוע בילדים / בך / במשהו אחר - אין כאן עניין לאפשר פגיעה. ודאי שלא.

אלא העניין לראות מה כן ניתן לשחרר - ואת זה לשחרר לו לגמרי.

מה לא ניתן לשחרר וחשוב לך שיעשה על ידך בלבד - ושם תמשיכי לעשות

ומה אפשר לשחרר אבל רק ע"י דרך ותהליך הדרגתי שתעברו שניכם לראות מה ואיך בדיוק זה קורה.

ועל גבי זה,

המציאות בה בעלך לאט לאט יקח יותר ויותר תחומי אחריות בהדרגתיות תוכל להתרחש.

כמובן שבלתי אפשרי להעביר הכל בכתיבה ודרוש כאן תהליך משמעותי, כתבתי רק בקווים כלליים

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי