משחקי מחשב *הרבה* יותר מעניינים ממך, וזאת בכלל לא אשמתך. וגם לא בדיוק אשמתו.

במחשק מחשב המסך כל הזמן זז, יש מתח, יש עלילה, אין רגע אחד של שקט. למעשה, בדיוק כמו תעשיות אחרות שמטרתן לגרום לנו להתמכר, המטרה העיקרית של מפתחי המשחקים האלה היא לגרום לנו להישאב לתוכם ולהישאר שם כמה שיותר זמן. אם מרוב מתח לא נוכל לצאת רגע בשביל לעשות מקלחת לילד - זה אומר שהמפתחים של המשחק הזה הצליחו במשימתם.

אחת ההגדרות של התמכרות היא כאשר שגרת החיים שלנו נפגעת בשל הדבר אליו אנחנו מכורים.

נניח אדם שמעשן קצת חשיש באירועים חברתיים אחת לחודש, זה לא נחשב להתמכרות. אבל אדם שנוטש את אשתו וילדיו על בסיס יומי כי הוא חייב ללכת להשיג *עכשיו* את החומר הירוק - נמצא עמוק בהתמכרות.

מי שלא מטפל בילדיו, לא מבלה איתם, לא נמצא עם אשתו, לא חי את החיים האמיתיים אלא בורח לעולם הפנטזיה שבו אין חובות ואין רגשות ואין מורכבויות - מכור.

הבעיה היא שהשלב הראשון ליציאה מהתמכרות הוא להכיר בזה שאתה מכור. להבין שזה כבר גדול ממך, שהמשפט "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה" כבר מזמן לא נכון, למרות שנדמה לך שאתה בשליטה מלאה.

את לגמרי צודקת עם ההרגשה שהוא עוד ילד בבית. מי שמשחק במחשב כאילו הוא נער מחוצ'קן בן 14 ולא מבין את גודל האחריות של בעל ואבא, הוא באמת עוד ילד שצריך לטפל בו.

עם זאת, אני משוכנע שהוא לא עושה זאת מתוך רוע. צריך לעזור לו לצאת מההתמכרות, להיות מוכנים למקרים של קריז (באמת), לתמוך, להיות שם בשבילו.

אם הוא יצליח בזה - הוא ירוויח את חייו במתנה, ואת תרוויחי את בעלך מחדש.

שהשלב הראשון (יש אומרים שגם הכי קשה) הוא הכרה בכך שאתה מכור.

האמת היא שיש לי כמה פתרונות שאני יכול לחשוב עליהם אבל הם כולם קיצוניים ועלולים לגרום ליותר נזק מתועלת (אם הם יגרמו לו להתבצר בשלו), ולכן לא אכתוב אותם. מקווה שחכמים ממני יבואו לעזור.

מה שבטוח - זה לא מצב נורמלי ואת ממש לא צריכה להשלים איתו.

רק מתקן אותך.

נכון שהחשיש והגראס שניהם מצמח הקנביס, החשיש בצבע חום כי הוא מופק מהגזע והגראס הירוק מהפרחים.

אז הדוגמא טובה אבל לא מושלמת

או בראש השנה שזה יומיים

יצא לכם להיות מחוץ לבית לכמה ימים שאין לו את היכולת?

ואת שוב מדגישה שזה פוגע לו בכל אספקט של החיים גם בעבודה

קודם כל הוא צריך להכיר בזה שהוא מכור ואחר כך תוכלו לטפל.

מציע להתייעץ עם אנשי מקצוע לפני שמבצעים איזשהם פעולות במיוחד עם יציעו פה פעולות קיצוניות כי התעסקות עם התמכרות היא לא חוויה קלה לא למכור ולא לסובבים אותו.

יש המון רגעי שפל בהתמודדות וזה לא עניין של להוריד פלסטר ברגע.

זה עניין של עבודה זוגית מאוד עמוקה ועבודה עצמית עוד יותר עמוקה (ולכן השלב הראשון הוא שהוא חייב להכיר בהתמכרות).

אני מדגיש שוב התייעצות עם אנשי מקצוע שמבינים בהתמכרות כי טעות בהתמודדות פה יכולה לקחת אותך במקום חמש צעדים קדימה עשרים צעדים אחורה.

הוא צריך להבין שהוא מפסיד אותך ואת הילדים.

ויותר מכל מכור מפסיד את עצמו.

ואני מדבר בתור אחד שאוהב משחקי מחשב אוהב לשחק אני לא רואה במשחקים משהו רע אבל כמו כל דבר אחר בחיים הכל עניין של מינון.

לפעמים שלב ההודעה הוא השלב הכי קשה.

התמכרות למשהו שהוא לא אסור יותר קשה להבין שאתה מכור.

אדם שמכור לסמים קשים או דתי שמכור לפורנוגרפיה יותר קשה שלב ההודאה מכיוון שהמכור מבין שמה שהוא עושה הוא אסור אפילו בלי קשר להתמכרות או לא. הוא מבין שהוא נמצא בבעיה.

אדם שמכור למשהו שהוא מותר (סרטים, משחקים, לוטו או אפילו אלכוהול) יותר קשה לו להבין שהוא נמצא בבעיה.

בדרך כלל מה שעושים זה לנסות להראות לבן אדם מה הוא מפספס בגלל שהוא מכור או איך הוא פוגע בסביבה שלו בגלל ההתמכרות.

שוב פעם ממליץ לפנות לאיש מקצוע

לא להיסחף, בילוי או הרגל מסוכן?

ויש גם סדרת הרצאות בעניין. לא שמעתי אז אין לי מושג האם הן טובות או לא, אבל לפי הכותרת נשמע שהן רלוונטיות:

הכל בראש: מה קורה במוח כשאנחנו נסחפים?

מי שולט בחיים שלכם - אתם או המסכים?

גלישה מסוכנת אל הלא נודע

או אפילו סתם טיימר

והכל פשוט נמחק

(הייתי באמצע לפחות ולא סיימתי)

איזה מתסכל זה...

אני אכתוב שוב ב"ה,

אבל רק הייתי צריכה להניח את זה רגע כאן.

פשוט עניין של שנייה אחת והכל ירד לטמיון

הפנים שלי היו כאלה עצובות שהבן המתוק שלנו ראה והתעצב בעצמו אז ב"ה לפחות יש גם מזה לימוד שהסברתי לו שמותר להתאכזב וזה בסדר גמור כי אם עבדנו על משהו והשקענו וככה נמחק זה באמת באמת מאכזב.

אבל אפשר גם לקום ועכשיו אמא תקום ותכתוב מחדש.

והיה עוד לימוד משמח ב"ה אז הכל לטובה. למרות שזה באמת היה מתסכל.

אז מקווה שבשעה הקרובה (כן זה יקח זמן) התגובה החדשה תעלה 🙏

ותודה רבה גם על הטיפ! זה בדיוק מה שבעלי אמר לי וב"ה באמת למדתי מזה להבא...

שוב המון תודה לך על הפירגון המדהים הזה שלך תמיד ❤❤❤

@ששיק יקרה,

קודם כל זו ממש לא שאלה מטומטמת. זו שאלה שטומנת בחובה הרבה מאוד חוויות, מחשבות, רגשות, צרכים, מטענים ועוד אצלך (ואולי גם אצלו).

לכן מעולה ששאלת!

ועוד יותר מעולה שאת רוצה ללמוד איך מתקדמים מכאן.

אני רוצה לכתוב לך הרבה מאוד, אנסה להתייחס לפי סעיפים:

א. לגבי מה שכתבת:

"אחרי שהגדולה נולדה התעקשתי שהוא יהיה אחראי על המקלחת. 

הוא לא הבין, 

אמר שאני מסתדרת. 

אבל אני הרגשתי שהוא חייב לעשות *משהו* איתה, איזה טיפול (אני עשיתי הכל, והנקתי שזה די הכל בגיל הזה) כדי שיהיה ביניהם קשר של הורה ילד ולא דוד אחיין .

ומזל! כי היום זה הדבר היחיד שהוא עושה בבית. 

ולא מרוע, אני לא רוצה שתחשבו שהוא בן אדם לא טוב."

אפשר להתחיל לזהות כאן דפוס שכנראה התקבע בדינמיקה הזוגית ביניכם, בו את יותר לקחת "תפקיד" של לוקחת דברים על עצמך, יותר אחראית, יוזמת, עושה דברים בבית ועם הילדים, 

ובעלך ב"תפקיד" העוזר לך מתי שאת צריכה.

והמצב בו את נמצאית כרגע,

בתסכול, בכעס, באכזבה,

בעצם אומר לך: מה שעבד עד עכשיו כבר לא מתאים לנו.

וזה בסדר גמור!

ואפילו נפלא בעיניי!

כי זו הזדמנות מתנה להתבוננות על כל מציאות חיינו,

ולראות איך אפשר לגדול מתוך כך.

ולא רק בפן הזוגי לגדול,

אלא גם בפן האישי.

הקב"ה בחוכמתו יצר בתוך מערכת הנישואין הזדמנויות נפלאות נפלאות לגדול ולצמוח ולהתפתח.

גם בזוגיות שלנו

אבל גם בבני האדם שאנחנו בפני עצמינו.

הנישואין והעבודה עליהם זהו בעצם חדר הכושר הטוב ביותר להרחבת כוחות הנפש שלנו,

לגדילה, צמיחה והתפתחות שלנו.

וכאן אתם נמצאים עכשיו. ואני  יודעת שזה קשה ומתסכל ורוצים כבר להגיע "לסוף הדרך", אבל הכל בסדר! לאט לאט. 

אתם בדרך

וכעת אתם בעיצומה של הדלת לגדילה מתוך כך ב"ה.

אם נביט רגע במה שכתבת, (כמובן שלא במבט ביקורתי/מאשים אלא רק במבט מתבונן שרוצה לראות רגע את הדברים "מבחוץ"), יכול להיות שנראה כמה דברים מעניינים מהמקום בו כל אחד מכם רואה ומתנהג במציאות הנוכחית:

אצלו - בדיוק כמו שכתבת - הוא לא עשה את הדברים האלה מרוע! הוא אדם טוב כפי שהעדת עליו!

אלא כנראה הוא באמת *לא הבין* אותך כפי שכתבת ,

הוא לא הבין שאשתו לא מסתדרת, הוא לא ראה את זה.

הרי הוא התרגל (וגם את הרגלת אותו. שוב, כותבת ממקום מתבונן ולא ביקורתי ) שאשתי מסתדרת תמיד, מתקתקת תמיד, עושה הכל ביד רמה - אז אני בעצם לא נצרך כאן. אין לי באמת סיבה לעשות משהו.

ורק לאחר שכן הבין זאת, הוא פעל אחרת.

כלומר, לאחר ששמע ממך את הרצון והצורך שלך שיהיה שותף למשל במקלחת של הילדה - הוא שם!

אפשר לראות כאן את *הרצון* שלו, גם בזה וגם בשטיפת כלים שלו ביום שישי, בספונג'ה שלו, בעבודה ובפרנסה שהוא מביא וכן הלאה - שהוא כן רוצה לעשות טוב! הוא פשוט זקוק להכוונה בזה.

אבל הרצון הזה מאוד משמח ומאוד מעיד עליו ועל האדם שהוא, וכמובן גם מעיד שהוא יכול! וכאשר הוא רוצה - הוא גדל, משתנה, מתפתח!

וזה חשוב מאוד.

ואצלך - רואים כאן שהמקום ממנו יצאת הוא בעיקר איך *את* התעקשת שהוא יהיה אחראי על המקלחת,

איך *את* הרגשת שהוא חייב לעשות משהו איתה.

כלומר ניתן לראות כאן את אותו הדפוס שהזכרתי קודם - דפוס בו בעצם את מחזיקה את המושכות, את החבל, ובעלך יותר משחרר.

וככל שזה מתקבע וככל שעוברות השנים, וככל שנוספים עוד ילדים או עומס לחיים - את *יותר* מחזיקה חזק את החבל, ובעלך *יותר* משחרר.

והמקום הזה כאמור דורש ורוצה שינוי כעת. וזה נפלא! (וגם מתסכל כמובן בו זמנית )

גם בעיני בעלך, אני בטוחה שגם הוא רוצה כאן שינוי, כי לאף אחד לא נעים להרגיש בינו לבין עצמו או בינו לבין אשתו היקרה שהוא לא מספיק, שהוא לא שווה, שהוא לא טוב, שהוא לא מוערך, שהוא עצלן וכן הלאה.

לכן צריך לראות איך גדלים מכאן.

איך משנים את הדינמיקה הזו ומגיעים לאיזון.

איך מגיעים למציאות שנותנת ***מקום גם לך וגם לו***, מציאות שמצליחה לענות *על הצרכים של שניכם*.

וזה לגמרי אפשרי ב"ה!

ב. לגבי מה שכתבת:

"הוא עובד, 

מפרנס, 

עדין

 ורגיש. 

אבל מה, הוא קצת עצלן וקצת מכור למשחקי מחשב."

קודם כל לגבי התפיסה שהוא עצלן - אם נחזור רגע לסעיף הקודם, נראה שבעצם הוא כן עובד ומפרנס בכבוד את הבית, הוא כן מקלח, הוא כן שוטף ריצפה וכלים, הוא כן לוקח את הילדים לבית הכנסת, לומד איתם פרשת שבוע וכן הלאה - כלומר הוא לא עצלן.

אלא מה הוא כן - הוא משחק במחשב.

וכאן דרושה לענ"ד התבוננות מעמיקה שרואה ומכירה לעומק את שניכם וכמובן את המציאות השלמה בה אתם חיים. יכולות להיות כאן הרבה מאוד אפשרויות למענה ותשובה, ואף אחת מהן לא דומה לשנייה.

כמה אפשרויות למשל שעולות לי כרגע (יש כמובן עוד):

1. לא דומה מצב של התמכרות, שבו אם בעלך באמת *מכור* - כפי שכתב בחוכמה @פשוט אני.. -

הדגש והעבודה צריכים להיות במישור הזה של ההתמכרות דרך איש מקצוע המוסמך לטיפול בהתמכרויות (כדוגמת רטורנו למשל).

2. אם מדובר בכלל על מצב שמשחקי המחשב והשהות במחשב הם בעצם *בריחה* - כלומר שבעלך בורח לשם בעקבות לחץ / סטרס / קושי / כאב / דיכאון / חרדה / כל דבר אחר שיש אצלו - שאז המיקוד והעבודה תהיה לטפל בלהוריד ולהסיר מהחיים ומעצמו את אותו לחץ / גורם מכאיב וקשה שיש.

גם כאן הכתובת יכולה להיות טיפול אישי אצל איש מקצוע, כמובן שזה מאוד תלוי במה מדובר.

3. יכול להיות שבכלל מדובר במצב של תפיסת עולם ותפיסת חיים שונה - כלומר אם *בעיני בעלך ובתפיסה שלו* הוא עובד קשה ומפרנס את הבית בכבוד ב"ה, וכאשר הוא מגיע הביתה זה בעצם עבורו זמן של איוורור, כיף, מנוחה, שאותה הוא מוצא למשל במחשב ובמשחקי המחשב. וכל עוד הבית מתפקד, יש פרנסה, כולם בריאים ושמחים ב"ה - אז הוא אומר לעצמו בעצם בראש (בתת מודע, כן? ): "יופי הכל בסדר אז כל זמן פנוי שיש לי בעצם אלך לאותו איוורור וכיף במחשב".

אם מדובר באמת על תפיסת עולם שונה, המיקוד והעבודה כאן תהיה קודם כל לראות *אותו*, להבין *אותו*, ואת כל העולם הפנימי שלו, כמובן לבקש לשמוע ממקום מברר וסקרן ולא ממקום "עליון" או "מבקר", וממש לשמוע אותו יותר, להבין *אותו* יותר, איך אתה בעלי היקר רואה את הדברים?

מה זה עבורך להיות במחשב?

מה זה עבורך זמן פנוי?

מה עוד אתה חושב או מרגיש בנושא?

וממש לשמוע אותו. עד הסוף. בנחת. בלי לענות בשלב הזה, אלא רק לשמוע ולהבין עד הסוף.

ולאחר מכן לתקשר ולתווך לו את *הצרכים שלך* בתוך כל זה.

למשל הצורך שלך בזמן משפחתי, הצורך שלך בזמן זוגי, הצורך שלך בשותפות ונוכחות הורית וכן הלאה…

וכאשר את מתווכת לו את זה, את לא סותרת את העמדה שלו, אלא להיפך, את רואה את העמדה שלו ונותנת לו את כל המקום שלו. ויחד נותנת גם *לך* ולצרכים שלך את כל המקום שלהם.

בצורה הזו,

על גבי הבסיס של ההבנה ההדדית שכה חשובה ונצרכת כאן -

אפשר לבנות עוד קומה מעל של מציאת פתרונות אפשריים למצב שיתאימו ויהיו טובים ונכונים *לשנינו*, בלי שנרגיש שזה צריך לבוא אחד על חשבון השני,

בלי להרגיש שזה או אני או הוא

אלא שזה *גם וגם* גם לי יש מקום וגם לבעלי יש מקום!

והשלב הזה יכול להגיע כאמור אחרי שמגיעים להבנה הדדית ונותנים מקום וניראות לצרכים של שנינו, ואז פנויים רגשית-נפשית למצוא פתרונות יישימים ומותאמים אלינו (ולא להיות עסוקים בדיבור של "מטען" שלי שמדבר עם "מטען" שלו…)

(אפשרות לדוגמא של פתרון כזה - לתחום זמן שבו בעלך איתך ועם הילדים, להסביר מדוע דווקא הזמן הזה חשוב עבורך. כמובן לשמוע גם אותו ולשמוע אם הזמן הזה מתאים לו, ואחרי שהחלטנו *יחד* על זמן כזה - אנחנו יודעים שזהו זמן משפחתי/זוגי/הורי וכן הלאה.

את - מקבלת את הצרכים שלך כנ"ל

ובעלך - יודע שלאחר אותו הזמן הוא יכול בכיף לשחק במחשב ולקבל גם את הצורך שלו באיוורור ובמנוחה ובכיף.

מדגישה שוב, חשוב שהשיח הזה יתן מקום לשניכם וישמע את שניכם עד הסוף.

אם למשל בעלך יאמר שלאחר העבודה הוא זקוק לזמן להתאפס על עצמו, חשוב לקחת גם את זה בחשבון.

ואם את תאמרי שבזמן ההשכבות את צריכה עוד יד או לראות את הילדים הולכים לישון עם חיבוק ונשיקה של אבא וזה כ"כ ממלא ומשמח אותך ואותם, חשוב גם את זה לקחת בחשבון.

כלומר ממש למפות את הצרכים שלכם

ועל גביהם את הזמנים ביום ובלו"ז המפורט והספציפי שלכם בהם זה מתאפשר.

כמובן שבשאר הזמן שלא החלטתם עליו -

את עובדת על לשחרר  

על לקבל אותו כמו שהוא,

ולקבל את זה שהוא במחשב כי זה מה שהוא בוחר כרגע וזה מה שעושה לו טוב.

והוא עובד על למצוא את האיזון הנכון בין הצורך שלו באיוורור וכיף לבין המאזן המשפחתי, אשתי, הילדים, דברים שגם לי חשובים כמובן כערך משפחתי.

- ושיתוף קטן לגבי הסעיף הזה - אצלנו באמת בעלי נמצא בסעיף 3 וגם מאוד אוהב לשחק במחשב ממקום שזה פשוט משהו שעושה לו טוב וכיף. בתחילת הנישואין לא הצלחתי כ"כ להבין את המקום הזה, ועם הזמן למדתי (וגדלתי גם בתור עצמי ) שזה בסדר גמור שאנחנו שונים וחושבים שונה. אנחנו אנשים נפרדים. והיום כאשר אני רואה אותו משחק במחשב אני מחייכת ושמחה שפשוט כיף לו. כמובן שמצאנו ב"ה את האיזונים שנכונים לנו בכל התחומים, אבל זה היה בהחלט תהליך ובהחלט דרך, לא הכל ביום אחד 🙂

ואגב גם הילדים זכו להיתרם דווקא מהמשחקים הללו ומוצאים שחלק מזמן האיכות עם אבא קשור למשחקים ממש נחמדים ומגניבים שלי אישית עושה כיף לראות אותם משחקים ובונה בהם גם דברים חשובים. כלומר אני מוצאת ומצליחה לראות גם עוד דברים טובים שקרו מהשוני הזה בינינו, ודווקא ממנו.

ואם מגיעים למקום שאנחנו לא מאוימים מהשוני, אלא מתברכים מהשוני, רואים מה הטוב שאפשר ללמוד ולקחת מכל אחד, אנחנו לגמרי גדלים.

ג. לגבי מה שכתבת:

"אני ביקשתי ממנו כמה פעמים לא לשחק לפני המקלחות, שיהיה איתנו בסלון. 

והוא אומר שמשעמם לו. 

זה סופר מעליב! 

משעמם לו להיות עם אשתו והילדים שלו. 

והוא לא מבין למה זה מעליב"

כאן את כבר מתארת זמן ספציפי שנראה שחשובה לך השותפות (בהמשך לסעיפים הקודמים) - זמן המקלחות.

צריך לעשות כאן הפרדה בין הצורך שלך - מתי אני זקוקה לעוד יד ולשותפות הזו,

לבין שאר הדברים.

כשהוא אומר ש"משעמם לו" (אגב, באמת בחירת מילים לא מוצלחת במיוחד, אבל כולנו בני אדם…) - מאוד יכול להיות שהוא מתכוון למשהו מסוים,

אבל את שומעת משעמם לבעלי = אני משעממת אותו. הילדים משעממים אותו. המשפחה שלנו משעממת אותו. הוא בכלל לא אוהב או לא אכפת לו מאיתנו.

והפירוש הזה מאוד מאוד מכאיב, בטח.

רק זה ששוב כתבת שהוא לא מבין מה מעליב - מאוד יכול להיות שעבורו ***הפירוש הזה לא נכון אלא אחר***

עכשיו אינני מכירה אותו ולא יכולה לדעת מהו הפירוש הנכון,

אבל הייתי מציעה לברר.

לשאול.

ככה קצר ככה פשוט.

פשוט לשאול במקום לפרש.

"דני אמרת שמשעמם לך.

אני משעממת אותך?"

-"לא".

"אז מה משמעמם אותך?"

-"אה התכוונתי שאני אוהב לעשות כמה דברים במקביל ואין לי בעיה להיות מרוכז גם וגם וגם אז אני פשוט רוצה תוך כדי לנצל את הזמן כמה שיותר לעוד דברים כולל המחשב"

"רגע אז אני לא משעממת אותך?"

-"לא ממש לא. את הכי מעניינת אותי!"

(סתם דוגמא של דו-שיח כן? הכוונה היא להראות שכדאי *לשאול* את בן/בת הזוג מה שאנחנו לא מבינים במקום לפרש במוח שלנו, כי פעמים רבות הפרשנות שלנו איננה תואמת כלל את המציאות ואת מה שהשני התכוון.

לכן מעניין לשמוע אותו ולמה התכוון.

ולשאול עד שתביני.

לזכור לא להיגרר לפרשנות מחודשת, אלא כל עוד לא הבנת - לשאול לשאול עד שתביני. ממש לשים סימני שאלה שמופנים אליו בסוף (במקום סימני קריאה בסוף שאנו שמים אצלנו בראש כאשר אנחנו מפרשים…)

אגב, זה בדיוק אותו דבר גם במציאות של האוזניות ושמיעת הפודקסט תוך כדי ביצוע המטלות בבית.

כלומר יכול להיות שניהול הזמן וחלוקת הקשב של בעלך יכולה להיות מותאמת לו או אפילו יותר יעילה עבורו כאשר הוא עושה כמה דברים במקביל

(גם אצלך זה לפעמים בא לידי ביטוי, כמו שלמשל כתבת שאפשר להיות גם בטלפון וגם עם הילדים בו זמנית כאשר ציינת שענית לו שזה שאת עם הטלפון זה לא סותר את זה שאת יכולה גם להיות עם הילדים…)

אבל גם כאן כדאי מאוד לבצע שיח טוב ומברר ומפרה בין שניכם למציאת האיזונים על גבי ההבנה השלמה והעמוקה של כל אחד ואחת מכם.

- ועוד משהו לגבי ה"משעמם לו" שיכול להיות אפשרי - אולי אחרי שמנסים לראות מה בדיוק משעמם אותו אפשר לראות גם מה יכול לעניין אותו בתוך זה. אם למשל רק מקלחת משעממת אותו, אולי קריאת סיפור לא תשעמם אותו?

אולי משהו אחר שעושה עם הילדה?

כמו שלומד איתה פרשת שבוע בשבת למשל, או כל דבר אחר *שהוא מתעניין בו*

ואז ממילא כאשר הוא עושה זאת עם הילדים הוא לא ישתעמם.

כי באמת לא את כולנו מעניין אותו הדבר, ויש כאלה שיותר חזקים במשהו מסוים, וכאלה שיותר חזקים ומתעניינים דווקא במשהו אחר, לכן כדאי למצוא מהם הדברים ומהם המקומות בהם הוא יכול גם להיות עם הילדים וגם בדברים שמעניינים אותו.

ואם אחרי כל זה עדיין נשאר ש*הכל* משעמם - אז אין מה לעשות, לפעמים עושים גם כשמשעמם

וגם כאן הדרך הנכונה תהיה איך לתווך לו את זה בצורת צורך שלך ושל הבית או הילדים, עם התמקדות בתקשורת מקדמת שתאפשר זאת.

ד. לגבי מה שכתבת:

"הוא גם אומר שגם אני בטלפון. נכון, אבל לא באותה רמה שהוא במחשב, ולפחות עם טלפון אפשר לטפל בילדים תוך כדי!"

כאן מעניין לראות איך בעלך חווה ותופס את זמן השהות שלך בטלפון.

עבורו זה כנראה מאוד דומה.

כלומר זמן להתאווררות, מנוחה, כיף.

אלא שכאן הוספת את עניין הטיפול בילדים. ואת *זה* צריך לתווך לו.

כלומר - אני מבינה שאתה זקוק לזמן התאווררות ולגמרי לגמרי מקבלת ומאפשרת את זה, ברור. גם אני זקוקה לזה ובטלפון. רק בוא נמצא יחד את האיזונים שנכונים לשנינו גם בשגרת הטיפול בילדים".

שיח כזה יכול לברר ולקדם אתכם ב"ה הרבה יותר מאשר שיח מאשים של מי יותר או פחות בטלפון או מי יותר או פחות בסדר… 

ממש לנסות לתת אחד לשני את ההרגשה שמקבלים אותו כמו שהוא. זה נורא חשוב וזה בעיני בסיס להרבה מאוד פתרונות שיכולים לקרות אצלכם בעקבות כך ב"ה.

ה. לגבי מה שכתבת:

"האם מה שמפריע לך זה עצם המשחק שלו?

לא. אחרי שהם הולכים לישון, אין שום בעיה שישחק. אגב הוא משחק עד מאוחר מאוד ומתלונן שהוא עייף בעבודה. בעיה שלו, אני לא מתערבת.

או שלא עוזר לך מספיק בבית?

כן, אבל כמו שאמרתי, עם זה עוד אני יכולה להסתדר. הכי קשה זה שישי.

או שאת מרגישה שהיית רוצה חוויות משפחתיות משותפות בתדירות גבוהה יותר?

בהחלט

או שאין לכם זמן זוגי?

זו שאלה מעניינת כי נגיד אני מתכננת זמן זוגי, ביום שישי אמרתי לו אנחנו הולכים לטייל וטיילנו איזה חצי שעה. אבל זה מאמץ שלי בלבד. זה גם מעליב"

כאשר ענית על השאלות הללו בעצם מיפית וזיהית חלק חשוב מהצרכים שלך, וזה נפלא.

הבנת שאת בעיקר צריכה אותו בזמן הערות של הילדים (וכאשר הם ישנים אין לך כל בעיה עם המחשב),

הבנת שאת בעיקר זקוקה לעזרה של בעלך ביום שישי,

הבנת שחשובים לך החוויות המשפחתיות, ולראות איפה זה משתלב בחיים,

הבנת שמעליב אותך שאת יוזמת את הזמן הזוגי שחשוב לך. (אגב כאן, מאוד מובן למה זה מעליב אותך, אבל אולי גם כאן אפשר לשנות את ההסתכלות והמיקוד ולראות שחלק מהחוזקות שלך הן יוזמה, ליזום דברים, ואולי יוזמה היא לא הצד החזק אצל בעלך, אבל בטוח יש לו חוזקות אחרות. ובטוח יש לו חוזקות אחרות גם בדברים שדווקא את פחות חזקה בהם. נסי לחשוב על דוגמאות כאלה, זה יכול מאוד לעזור, כי כאשר אנחנו מבינים שזה לא שלא אכפת לו ממני והזוגיות = לכן הוא לא יוזם, לא! זו משוואה לא נכונה

אלא הוא לא חזק ביוזמה = לכן הוא לא יוזם. אבל בדברים אחרים הוא חזק ודווקא הם מראים לי שאכפת לו ממני ושאני והזוגיות חשובים לו!

וגם בעצם זה שבא איתך לטיול, כלומר חוזקה ביישום של הדברים בשטח שיש לו כאן - גם זה כן מראה שאכפת לו ממך!

יש פשוט אנשים שפחות חזקים בצד הזה של ליזום דברים. וזה בסדר. אם נבין שיש להם חוזקות אחרות, ודרכם נראה את האהבה והאכפתיות כלפינו ולאו דווקא במה שהם חלשים בו, כי זה באמת באמת לא אומר שלא אכפת לו, אלא שפשוט זה לא הצד החזק שלו…

ו. לגבי מה שכתבת:

"לגבי מה שאני חושבת לנכון, יש דברים שאני יודעת שהם נכונים, פשוט כי מה לעשות שיש לי יותר ידע בניהול בית וילדים? הרי אני עושה את זה! למשל משהו שחוזר הרבה פעמים זה שאני רואה שהילדה יותר עייפה מהרגיל. אני אומרת לו שצריך לקלח אותה ב17 ולא ב18 כי היא לא תרדם ב19 כרגיל אלא ב18. ושאם הוא יחכה, יהיה קשה לקלח אותה היא תבכה בהיסטריה.

הוא מזלזל בניסיון שלי. הוא אומר לא זה בסדר היא יכולה עוד. ובסוף מקלח אותה תוך כדי צרחות ומתוסכל."

מאוד הגיוני שבעקבות כך שאת שוהה יותר זמן עם הילדים, הבית והניהול השוטף - את יותר תדעי דברים. נכון מאוד. אבל זו לגמרי עצם הבעיה שאת מציגה כאן.

כלומר את *רוצה לשנות את זה*

את רוצה שהוא יהיה יותר מעורב

לכן הוא לאט לאט צריך יותר ויותר לתפוס נפח בשהות בבית ועם הילדים וכו'.

והוא יוכל לעשות זאת בעיקר ככל שאת תשחררי בדברים שנוגעים לו.

כלומר המקלחת עליו? את יכולה לומר לו פעם אחת את שעות השינה ומה את חושבת שנכון, זה בסדר גמור.

אבל אם הוא בוחר אחרת - אולי דווקא לשחרר לו את זה. לתת לו להתנסות. גם אם הוא יקלח אותה בוכה - שיבין בעצמו על בשרו את זה.

הוא צריך ממש מהתחלה להתחיל להכיר את השטח.

להתנסות.

בעצמו.

אם כל פעם אשתו תבוא ותגיד לו מה ואיך בדיוק לעשות - הוא לעולם לא יוכל *באמת* לקחת את זה לבד על עצמו.

הוא לא יוכל ללמוד כך.

הוא לא יוכל לגדול כך.

הוא ימשיך להיות ב"אין כניסה" או "אין מוצא" שמצד אחד אשתי מבקשת שאהיה נוכח ואני נוכח אבל מצד שני היא אומרת לי מה לעשות בדיוק כך וכך אז בעצם כל מה שאני עושה לא טוב…

לכן יקרה דרושה כאן גם עבודה שלך (בדומה לסעיף א) על לשחרר לו את החבל.

לראות מה חשוב לך שזה יעשה רק על ידך ובדיוק בדיוק כמו שאת רוצה (ושם לקחת את זה על עצמך באמת, לפחות כרגע),

ומה אפשרי לך לשחרר לו - ושם לתת לו את כל האוטונומיה והעצמאות שיש!

ממש לשחרר.

אם קשה לך, הייתי מציעה אפילו ללכת לחדר לקרוא ספר או משהו או לצאת לסיבוב קליל בחוץ לשמוע שיר שאת אוהבת.

אבל הדפוס ישתנה רק אם *שניכם* תתנו לו להשתנות.

ולא לקבע אותו עוד ועוד בכל מיני וריאציות אחרות בהן את בעצם מנהלת אותו ומחזיקה חזק חזק את החבל…

אלא לפתח את הדפוס לאיזון, 

ואת תראי שככל שבעלך יקח יותר על עצמו,

ככל שזה יבוא ממנו,

ככל שזו תהיה האחריות שלו *באמת* - כך זה יתקבע יותר.

כך יטב לשניכם יותר.

גם לך וגם לו.

את תרגישי את השותפות הזו

הוא ירגיש את הנוכחות ההורית שלו שבטוח חשובה לו ואת המשמעות שלו בתור אבא.

זה ערך עצום  להשיג!

אני יודעת שזה קשה, מאוד, גם לו וגם לך,

כי צריך לשנות דפוסים והרגלים שמכירים

אבל זה כ"כ משתלם ומתגמל ב"ה!

זה יקח זמן

זה יקח גם מפחי נפש

זה יקח תקופת הסתגלות

הסתגלות שלך לשחרר ולא להעיר ולתת לו לעשות דברים בקצב שלו ובצורה שהוא רואה את הדברים לנכון,

והסתגלות שלו לקחת את החבל יותר ויותר, להיות נוכח יותר ויותר, ללמוד את השטח יותר ויותר ולהתאים את עצמו לשטח יותר ויותר.

זה יקח כאבים שיהיו כאבי גדילה

אבל בסוף אתם תגדלו!

תגיעו לאיזון שמתאים לכם!

ז. לגבי מה שכתבת:

"בשבת הוא קורא ספרים הוא מאוד אינטיליגנט, קורא בעיקר מחשבת ישראל וספרי עיון. הוא איתנו יותר.

זה אחד הדברים המתסכלים כי בשבת הוא קסם של בן אדם. כיף להיות בחברתו, כיף לדבר איתו. פתאום הוא נהיה אבא מעורב, לוקח את הילדה לבית הכנסת, מספר לה פרשת שבוע... ואז ברגע שמוצש מגיע... נגמר."

כאן את באמת רואה שכאשר אין את המסכים (שמסיחים לנו את הדעת ) הוא גם איתכם יותר, גם כיף להיות בחברתו, גם מתגלה הקסם של האדם שהוא באמת, הוא גם אבא מעורב, גם נוכח עם הילדים בעוד ועוד דברים - ואת *זה* בעיניי שווה לשקף לו. ממקום מעריך, ממקום שרואה את כל הטוב הזה בו גם בעינייך ועבורך וגם בעיני ועבור הילדים.

כלומר לבוא לזה דווקא מתוך המה כן, דווקא מתוך ההכרה וההערכה למאמץ שהוא כן עושה ועשה!

ופחות מהמקום שרואה רק את המה לא, מהמקום של הביקורת או האשמה או המה לא בסדר.

בצורה כזו זה יכול יותר לגייס אותו להיות פנוי לבירור המעמיק הזה ולהקשבה ההדדית ולראות איך מצליחים להגיע לכך שכל הצרכים של שנינו ימולאו ב"ה.

טוב מרגישה שיכולה עוד לכתוב ולהאריך עוד ועוד אז אעצור כאן

ב"הצלחה רבה שתהיה יקרה!

שתזכו לגדול יחד ולחוד מהמקום הזה ובכלל בחיים ולראות את הפירות המתוקים של כל ההשקעה שלכם

(אגב ערכתי עכשיו והוספתי עוד כמה דברים קטנים

אם זה לא היה מספיק ארוך... 😅)

ולגבי מה שכתבת כאן - כתבתי בסעיף ו' בתגובה שלי (מרוב אורך זה בטח הלך לאיבוד ):

"צריך לראות מה חשוב לך שזה יעשה רק על ידך ובדיוק בדיוק כמו שאת רוצה (ושם לקחת את זה על עצמך באמת, לפחות כרגע),

ומה אפשרי לך לשחרר לו - ושם לתת לו את כל האוטונומיה והעצמאות שיש!"

כלומר, כמובן שאם עשייה של בעלך בדרך מסוימת עלולה לפגוע בילדים / בך / במשהו אחר - אין כאן עניין לאפשר פגיעה. ודאי שלא.

אלא העניין לראות מה כן ניתן לשחרר - ואת זה לשחרר לו לגמרי.

מה לא ניתן לשחרר וחשוב לך שיעשה על ידך בלבד - ושם תמשיכי לעשות

ומה אפשר לשחרר אבל רק ע"י דרך ותהליך הדרגתי שתעברו שניכם לראות מה ואיך בדיוק זה קורה.

ועל גבי זה,

המציאות בה בעלך לאט לאט יקח יותר ויותר תחומי אחריות בהדרגתיות תוכל להתרחש.

כמובן שבלתי אפשרי להעביר הכל בכתיבה ודרוש כאן תהליך משמעותי, כתבתי רק בקווים כלליים

אתה לא מכיר זוגות שנשואים עשורים וטוב להם?

וודאי שיש קשיים. גם כרווקים וגם כנשואים.

אבל בסך הכולל- לא סתם הרבה אנשים מתחתנים.

יש בזה הרבה מאוד טוב.

ובזוגיות טובה ונורמלית זה באמת כיף וטוב וממלא, היחד.

גם לא נכון עובדתית.

90 אחוז חיים גרועים יותר?

חצי מתגרשים? לא נכון עובדתית

גם לא נכון שאי אפשר לעשות ילדים לבד מבחינה ביולוגית זה עדיין בלתי אפשרי.

גם לא נכון כי יש מחיר לחופש, יש מיעוט של "חופשיים" אחרי גיל 40 שהם היו מתים שתהיה להם משפחה או קריירה אבל הם התמכרו לחופש והם משלמים את המחיר החברתי של להיות "חופשיים" הרוב המוחלט חוזר לתלם אחרי גיל 20 ומשהו, מקימים משפחות, פוצחים בקריירה ומשמחים את אמא, זה האושר האמיתי, החופש שהוא מתאר בגיל 40 זה מקור לאומללות.

זה שיקוף של עולם ערכי מערבי מנותק משורשים, של אכול ושתה כי מחר נמות. כשאין מוכנות להשקיע, להתאמץ, ליגעת ומצאת - תאמין, באמת זוגיות נראת סוחטת.

כשחיים נכון, כשמבינים שאדם - לעמל יולד, כשבאמת דואגים אחד לשני ומתאמצים לראות אחד את השני - אין דבר שיותר משלים וממלא ונותן שייכות מזוגיות שמתפתחת למשפחה.

גם בתרבות המערבית, רובם המוחלט של האנשים מתחתנים...

לא כל דעה מוזרה היא תרבות מערבית

העלאת על נס דגל החירות.

הרווקות המאוחרת.

הפרוגרסיביות שרואה במשפחה אויב.

אחוזי הגירושים.

עשיית ילד "לבד".

מה זה כל החרא הזה אם לא תרבות המערב על סטרואידים?

וכמה אנשים מנסים באופן אקטיבי להטיף לזה שחתונה זה דבר רע?

מיעוט שבמיעוט.

הפרוגרסיביזם לגמרי תומך בהשמדת המשפחה.

מעצימים את האינדיבידואליזם.

הרבה מאוד באירופה ובארהב בוחרים שלא להתחתן אני לא יודע איפה אתה חי.

לא מיעוט שבמיעוט בכלל.

מרמור והתקרבנות

ויש גם דברים נכונים:

כ50% מתגרשים

אנשים נשארים לעיתים גם כשגרוע להם

ידע מגיע רק מניסיון (ולפעמים ניסיון גם הוא לא מספיק בשביל ידע)

מערכת יחסים יכולה להיות משהו רע (וגם אם היא בינונית היא יכולה להיות דבר מאד רחוק מזוגיות תקינה)

שקר גס.

השקר הכי ברור בכל הפוסט.

מבט מסוים על הסטטיסטיקה

גירושין סטטיסטיקה

זה מספר הזוגות שמתגרשים מתוך אלה שמתחתנים? מה פתאום? אפילו לא קרוב.

האחוזים פחותים

ומי שלא מוכן להסתכן להיפגע לא מוכן להסכים לחיות.

זוגיות היא לא סטטית

כל זוג עובר רגעים שחורים ורגעים מאושרים.

מי שמוכן ללמוד ולעבוד על עצמו ישיג יחס גבוה של רגעים מאושרים לעומת רגעים קשים

עובר רגעים מאושרים

כדי להשיג אותם לא די בעבודה ותהליך עצמי

צריך פרטנר מתאים

לפעמים הוא פשוט לא

מהסיבה שחווה רגע מאושר אחד עם השני

לידה, רגע שקט ונחת עם הילדים

זה רגע של אושר ביחד

אפילו תקווה ביום החתונה שהחיים יהיו מאושרים ביחד

מי שלא חווה שום רגע כזה בשום שלב של הדרך אני בספק אם יש עם מה לעבוד

רגע או חודש או כמה חודשים

של איזשהו אושר

לא יכול להיכנס למשוואה על חיים שלמים

עם מספיק נכונות אפשר להגדיל אותה

קטנות של אושר

זה לא בהכרח פוטנציאל

במיוחד בזוגיות ארוכת שנים

אנשים משתנים

ככל שאדם עושה יותר עבודה עם עצמו

הסטנדרטים שלו עולים

ואז הרגעים של האושר זה פירורים

מול חיים שלמים

אם יש נכונות משני הצדדים

וגם מודעות ויכולת לשניהם

אז אולי

אם זה רק מצד אחד

זה רק עוד פער לרשימת הפערים

אמר רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים שמחים וטובים לישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים, משום שבימים אלו היו בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים שאולים כדי לא לבייש איש, רוקדות בכרמים ומוצאות את בני זוגן.

אולי הבן אדם לא גר בירושלים?

וגם אם נכון.

אין עצה ותבונה נגד ה'

שגילה דעתו שזה טוב להתחתן.

ואמר "לא טוב היות האדם לבדו"

ומכלל לאו אתה שומע הן.

ומתפרש כאיסור הלכתי.

"שלא לישב בלא אשה".

אנחנו לא יכולים לחלוק על ה'

גם אם הוא שלח אותנו לשדה מוקשים

של סיכויי הפסד של 90%

שנקרא "זוגיות"

הוא באמת לא ראה בחייו שום מודל זוגיות מתפקד? אפילו אחד?

ההורים שלו? חברים? הוא עצמו?

זה בעיקר נראה כמו דיבור מתוך כאב רגשי, ולא איזו התעמקות פילוסופית בטבע האדם.

ברור מאליו שמי שיש לו את התפיסה הזו לגבי זוגיות, לא יכול בהגדרה להיות בזוגיות מאושרת. זה למה אני ממש לא אוהבת את הבדיחות "נישואים זה כלא" וכל השטויות האלו. שפה ותפיסה משליכות על ההתנהגות בפועל. מי שבא מתוך נקודת הנחה שנישואים זה דבר אפשרי ודורש כבוד ההדי ועבודה על הקשר, יהיה הרבה יותר מאושר לא רק בזוגיות אלא גם בכל החיים שלו. זה דורש עבודת המידות שאנשים מהסוג הזה לא ששים לעשות.

ולא סתם מבחינה תורנית "קשר קליל ולא מחייב" זו זנות לכל דבר. להפריד את האינטימיות ממחויבות והתיחסות מכבדת לכל הרבדים באדם שמולי ולא רק הגוף, זה דבר מבזה לכל המעורבים בעניין.

זה הגיג של אדם מתוסכל, פסימיסט, לא-מדעי בעליל, שחי במעגל חברתי אומלל.

מה הסקרים אמרו על זוגיות מוצלחת לפני 30 שנה? מסקנות אחרות לגמרי.

מה החרטה הכי גדולה של אנשים עריריים לפי הסקרים? מסקנות אחרות לגמרי.

לרב חיים נבון יש המון מה לומר על זה.

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

גבר ואישה לא אמורים להיות דומים

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.