לשמור את הקטאן למשחק האמיתי הם ייגדלו בסוף.

בתחושה שלי הוא הורס את ההנאה מקטאן.

המלצות-

קארוססס- קצר יחסית אבל חמוד. מתאים לבנים במיוחד.

רמי ממש אוהבים אצלי.

מנקלה- אבל להקפיד הסוג עם הגולות השטוחות שלא יהיה מסוכן.

גם חתחתול מקסים לטעמי.

מלך הפאלפל אני אישית פחות אוהבת יש בו מידי מזל אני אוהבת שיש מעט היגיון ואיסטרטגיה... 

ואם יש קטנים שלא מתאים תחרות סתם מעתיקים את הצורה.

יש סט, וסושי גו.

גם אמא שלנו נהנתה לשחק אתנו למיטב זכרוני

אני חושבת שהיום אני עדיין יכולה להנות מזה (פשוט לא יצא לשחק הרבה זמן)

לק"י

או שזה לא הכיוון?

שעובד על מיומנויות קריאה וכתיבה.

חברה שלי שעובדת כמורה לא'-ב' המליצה עליו.

לא מיועד דווקא לדתיים אבל לא נתקלתי בתוכן שהיה בעייתי בעיני.

מכיתה ב' והלאה.

אפשר לקנות ספר לימוד, אבל לוודא שהיא לא תלמד איתו.

בדרך כלל יש כמה ספרים מקבילים, אז אפשר ספר שלא לומדים בבית הספר שלה.

זה מעולה לה, מאתגר קצת אבל לא מידי

מה שכן, היה קשה למצוא.. בסוף מצאנו באיזו חנות ליד קטמון.  לא היה במקס סטוקים או בחנן

אפשר לחפש חוברת ללימוד שעון.

או אולי יש חוברות העשרה בכל מיני נושאים.

אפשר לבקש מהמורה שלה, או מנורות אחרות שאת מכירה, אם יש להם חומרים או המלצות לחוברות.

הרבה פעמים יש קבוצות ווטסאפ של מורים, שבהן שולחים הרבה חומרים.

הרבה פעמים יש בחנויות ספרים, חנויות מכשירי כתיבה, או סטוקים.

המורה שלה פחות הכיוון להמלצות כאלה (יש לה טלפון כשר), ואל כל כך מכירה מורות אחרות שאפשר לשאול אותן, לכן שאלתי פה...

נראה לי שבאמת דבר ראשון אחפש בסטוקים דברים מעניינים, ואחר כך אחפש בחנויות ספרים.

(היא מצאה בבית חוברת מדעים של כיתה ג' והתחילה קצת לקרוא אותה, אבל היא הייתה מסובכת מדי בשבילה. אולי חוברות בית ספר של כיתה ב' יהיו טובות לה...)

אולי יעניין אותה גם ספרים שעוסקים בידע, ופחות עלילתיים.

יש כל מיני ספרים על גוף האדם, שאלות ותשובות בנושאים שונים, אנציקלופדיה לילדים.

יש סדרה של ספרים שנקראת "שאלה לעניין", עם שאלות ותשובות בכל מיני נושאים.

תחפשי אולי דברים בסגנון הזה.

והיא אמנם קוראת, אבל עוד לא ממש בשטף, לכן נראה לי שספר שדורש רק קריאה ואין שאלות אחר כך על הנקרא פחות יחזיק אותה.

אבל הסדרה של שאלה לעניין נראית לו מעניינת, אולי באמת נקנה.

הרבה בנות מרגישות שמסתכלים עליהן, ופעמים רבות בצדק. נראה לי יותר נכון שהיא תלמד להתמודד ולהתעלם מאשר שאת תתערבי.

יודעת רק שבחור שמאובחן עם אוטיזם *אמור* לקבל פטור, אבל זה לא כל כך פשוט, מסתבר...

(הבן שלנו אובחן לפני חצי שנה עם אוטיזם, אצל פסיכולוג פרטי. בקופה האבחון התקבל אבל לביטוח לאומי אנחנו לא מצליחים לגשת. בכל אופן, הוא קיבל צו ראשון כמו כולם, וכשניסינו לברר בצבא מה אפשר לעשות, אמרו לנו שיגיע לצו הראשון ושיבקש לדבר עם הקב"ן. כלומר - אם הוא לא ילך לדבר איתו, אף אחד לא ידע על האוטיזם שלו.)

לכן נראה לי שגם אם האבחון הפסיכיאטרי נעשה בקופה, הוא לא יעבור מהר כל כך לצבא...

אבל אם אתם חוששים, אולי תאבחנו אצל פסיכיאטר פרטי? ואז אתם אלה שצריכים להעביר את האבחון הלאה בשביל לקבל הכרה כלשהי, ואתם יכולים לבחור לא לעשות את זה. (המינוס בזה שתצטרכו לשלם מכיסכם על כל הטיפולים בו...)

ממש לא תקין.

תעלו את האבחון לשאלון "צו ברשת"

הוא לא אמור בכלל לעבור צו.

אם יגיע, סביר שימרחו אותו בהמתנה עד שיוחלט לשחרר אותו הביתה, כי אף תחנה לא יכולה להכניס אותו כשיש אבחון לאוטיזם.

*יש מסלול שמשלב אוטיסטים בצבא. שכחתי את שמו. התנדבותי כמובן. אז הם כן עוברים צו, אבל מותאם, הורה יכול לבוא ללוות בצו וכו. 

החלטנו שלא יתייצב לצו הראשון, ונקווה שעד הצו השני נצליח לסדר את העניינים.

(אנחנו מכירים את המסלולים המותאמים לאוטיסטים - בבסיס שבעלי היה בו יש מסלול אחד כזה, למשל. אבל זה לא מותאם לבן שלי, הן מבחינת יכולות שכליות והן מבחינה דתית... אז כרגע מעדיפים שהוא יקבל פטור לגמרי, וגם הוא מעדיף ככה כי רוצה ללמוד תורה. אם בעתיד ירצה להתנדה בצבא, אז נראה אם נצליח להכניס אותו בכל זאת...)

ותודה רבה על הרעיון! מה זה "צו ברשת"?

כשהוא קיבל את הצו הוא היה אמור לקבל גם סיסמה ראשונית לאתר "מתגייסים" של מיטב

שם יש שאלון שנקרא שאלון צו ברשת, שהוא בעצם על כל הנתונים הטכניים.

תמלאו את כולו ותשלחו. שם זה המקום להעלות את האבחונים שלו וכל מה שקשור לזה.

אחרי שאתם שולחים הצבא אמור לעבור שם על הנתונים ולתת פטור בהתאם.

זו הדרך של הצבא לדעת בכלל על האבחנה.

וזה סה"כ שאלון אינטרנטי מהבית, לא דורש ממנו כלום. (זה כן שאלון ארוך, אבל את יכולה למלא את רובו עבורו)

וממש לא צריך להתנצל שלא מתאים לו להתנדב. יש סיבה שמגיע פטור, וזה לא שהוא ישלח נתונים שקריים😊

הצבא לוקח נתונים מביטוח לאומי

(הבן שלי עם נכות לא קיבל צו גיוס)

מה זה אומר לא מצליחים לגשת לביטוח לאומי? מגישים תביעה אונליין

אם לא מקבלים מהם תגובה בזמן סביר אפשר לפנות למבקר המדינה (גם אונליין)

וגם אפשר לפנות אליו בנוגע לצבא עם האבחון

מבקר המדינה אחראי על תהליכים לא תקינים בכל משרדי הממשלה

כשאני פניתי בעניין ביטוח לאומי זה טופל מאד מהר

מגיל צעיר ראינו שיש לו קושי כלשהו, חשבנו שזה קושי רגשי. הגננת בגן חובה שמה לב שקשה לו חברתית, אבל המורים בבית הספר פחות.

לקחנו אותו לטיפול רגשי אצל מטפלים באומנות, והם לא העלו את החשד לאוטיזם.

רק בכיתות הגבוהות של היסודי המורה זיהה שיש קושי חברתי משמעותי, ואז התחלנו תהליך של אבחון, שגם בהתחלה לא עלה על האבחנה של אוטיזם. בסוף הגענו לפסיכולוג פרטי שהוא אבחן...

ומה לגבי שאר הסימנים? בררנות באוכל, מבט בעיניים, קושי הרדמות , אבססיה לסדר מסוים?

למה אני שואלת , יש לי ילד בגיל ההתבגרות עם קשיים רגשיים ולאחרונה מטפל שאל האם בדקנו את הכיוון.

איך מבדילים בין קושי חברתי בגלל קשיים רגשיים לבין קושי בגלל תקשורת?

מצד שני בשכונה של האח שלי כל הילדים שלא מדברים עד גיל שנתיים מאובחנים . נשמע לי קצת מוזר...

כי זה נשמע מוגזם בהחלט.

אבל זו התרשמות שלו. לא מחקר מדעי

מכירה על הצבא, לא מספיק יודעת על שאר הדברים.

בגדול הצבא לא באמת מקבל את כל המידע. כלומר אולי יש גישה, אבל בפועל לא מחטטים בתיק של כל נער.

על אשפוזים פסיכיאטריים לפעמים כן מקבלים מידע ישירות. מכירה גם מקרים שלא.

לפני הצו הראשון (כיתה יא כזה), הוא ידרש למלא שאלון שכולל גם הצהרת בריאות. אפשר לסמן שאין כלום.

בנימה אישית אגיד שלפעמים בשביל הנער עצמו כדאי לספר את האמת בשביל שהשירות שלו יהיה מותאם. ייתכן שבאמת לא יתאים לו (נפשית) קרבי, או שיצטרך בסיס קלב וכו. אבל זה בעיות של עוד כמה שנים אם הוא ביסודי.

תקחי אותו לאבחון. מסל השיקום סביר שירוויח הרבה. וה"מחיר" כנראה מזערי עד לא קיים.

(אגב, ברוב המקרים בכללי במציאות, גם אם יש הסתכלות על מצב נפשי יעשו הערכה מחודשת לפי איך הוא בהווה. כלומר אם זה משהו שהיה ביסודי וכבר לא נוכח לא יתרגשו מזה במיוחד)

אבל אני כן יודעת שטוב וכדאי לבצע אבחון כדי לקבל שם והגדרה לבעיה ובהתאם לטפל בה.

גם אם הצבא ידע, עדיך שהוא ידע ובינתיים הילד יקבל טיפולים מתאימים או קצבה אם צריך.

עם כל האהבה לצה"ל ושירות משמעותי, בסוף זה רק 3 שנים והאבחנה על פי רוב היא לכל החיים.

אגב, לפעמים האבחנה שלנו היא שגויה ולכן חשוב לעשות אבחון טוב ומדויק.

מה שחשבנו שהוא חרדה חברתית הוא בעצם אוטיזים ומה שחשבנו לאוטיזם הוא בעצם ocd.

בהצלחה!

הצבא לא ידע עליו בלי שתספרו לו.

אם האבחון בקופה- בעקרון לפני צו ראשון צריך להביא מכתב מרופא הילדים על מחלות רקע. אז זה תלוי כמה הרופא שלכם יהיה יסודי והאם הוא יחפש את המידע הזה או לא.

אם זה אבחון שמגיע לביטוח לאומי- אז הם כן מעבירים מידע ישירות לצבא.

בכל מקרה, ממליצה ממש שאם יש אבחון משמעותי, לא להסתיר מהצבא. בסוף, את לא רוצה שישבצו את הילד במקום שעלול להזיק לו נפשית.

שאלת על השפעות במהלך החיים, אז רוצה להוסיף שבביטוח בריאות פרטי העלויות יכולות לעלות כשיש רקע של אבחון פסיכיאטרי. חוץ מזה, לא חושבת על השפעה נוספת, ולדעתי זה לגמרי שווה את התועלת שבקבלת סל טיפולים בבית הספר.

הם לא ידעו לבד על האבחון, גם אם הוא נעשה בקופ''ח.

הם ידעו רק מה שתספרי להם (ועל חלק מהאבחונים מקבלים קצבה, כך שאולי שווה לספר להם. תלוי מה האבחון, שווה להתייעץ עם עו''סית רלוונטית).

1. אסור להעביר אבחון לשום גורם ללא חתימת הורים.

2. כשבחור מכיע לצו ראשון הוא מגיע עם טופס שרופא המשפחה ממלא בו המון סעיפים וחותם עליו. אני מניחה שהרופא ממלא לפי התיק הרפואי שלו ואם כתוב משהו נפשי הוא יכתב אותו. אבל לא בטוחה שהוא יתייחס לאבחון מהיסודי. יש גם ראיון בבקום ויכול להיות שהנער יספר על עצמו . ישלי אח שהיתה לו תקופה קשה ביסודי והיה אצל פסיכיאטר וקיבל טיפול תקופה קצרה ובצבא היה בקרבי, וזה לפני יותר מ 10 שנים. עכשיו זה עוד יותר נורמטיבי.

3.  לפעמים הורים חוששים מהאבחון בגלל הצבא, הילד מפסיד טיפול וסיוע וזה גורם למצב להחמיר ובאמת לצערנו כשיגיע לצבא לא יהיה במצב טוב. לעומת ילד שמקבל את הסיוע והטיפול בזמן וככה וכשיגיע לגיל צבא יש סיכויים טובים שיוכל לעשות שרות משמעותי. 

ומבינה את מה שקוראת?

אם תשאלי אותה מה קרה בספר שקראה היא תדע?

כי אם כן נשמע שהיא דווקא קוראת טוב, לא?

הקראה בקול זו באמת מיומנות קצת שונה נראה לי.

בכל מקרה, אולי היא תרצה להקריא סיפור לאחים( או בני דודים, לפעמים זה יותר שווה) קטנים? ככה היא תתאמן על הקראה בלי שזו תהיה משימת תרגול

לק"י

היא בכיתה ב', והקריאה שלה אומנם מדוייקת, אבל עדיין איטית, אז אני מניחה שהיא לא קוראת ברמת הכיתה. אבל אולי היא כן בטווח, לא יודעת.

מבינה מה שקוראת.

התהיה שלי היא באמת על חשיבות הקריאה בקול. נראה לי הגיוני שיש לזה חשיבות לעניין השטף. אבל אם לא, אז אני אוריד את זה מהראש שלי.

(שבוע הבא יש לה אסיפת הורים, אז אני מקווה שהמורה תדע להגיד לי).

תודה על המענה!

אולי יעניין אותה להכין פודקאסט/סיפור מוקלט?

היא יכולה יחד עם אח/אחות גדולה, או בייביסיטר מספיק אפילו בכיתה ה' ו', להקליט יחד סיפור קצר כשהבת שלך קוראת חלק מהתפקידים שם

שזה כן שונה להקריא בקול. זה גם ממקד יותר עבודה על דיוק בקריאה, מלמד להקריא בהתאם לפיסוק, ועוד.

אצלנו הבת שלי לא אהבה לקרוא את הסיפורים שהיו שולחים לה, אז ביקשתי ממנה שתקריא לי את הדף קשר שקיבלה בכיתה בזמן שאני מבשלת לשבת. זה היה יעיל לשני הצדדים...

אז היא לא היתה קוראת את דפי הקריאה של הכיתה?

אני שוקלת לבקש מהמורה שלה לוותר על זה. ושתקרא לי מה שמעניין אותה.

קראה ספרים כבר בתחילת כיתה א'.

באמת אני לא בטוחה כמה היתה צריכה את התרגול הזה. אבל המורה אמרה שחשוב שתקריא בקול, אז מצאנו משהו שהיא הסכימה להקריא...

דווקא עם הבן שמתחתיה אני כן רואה למה זה חשוב שיתרגל הקראה בקול. הוא כבר בכיתה ד', אבל כן יש לו מה להתאמן על זה. כי הוא מקריא מדויק אבל בקול שקט ולא תמיד מתייחס לפיסוק,  אז יותר קשה להבין אותו.

אצלו התרגול עכשיו הוא בהקראת דבר תורה על הפרשה בשולחן שבת (המורה שלו שולח בדף קשר). 

ותודה על ההסברים!

ויש לו ספר קריאה שלו שגם קוראים יחד לעמיתים רחוקות

לק"י

אין לי כח להזכיר לה 1000 פעם שתבוא לקרוא.

חייבת לעשות לנו סדר בשעות אחה"צ....

לקרוא יחד ספר, כשחלק אני מקריאה, ומדי פעם נותנת לילד לקרוא (למשל, הוא קורא רק מה שהדמות הראשית אומרת).

ככה הקריאה שלהם ממוקדת, ופחות פוגעת ברצף של הסיפור.

(יש גם ספרים המיועדים לזה, שנקראים 'שורה אני שורה אתה'. אצלנו פחות התחברו).

בעזהי"ת

קריאה קולית מקדמת יותר מקריאה דמומה

ואחד ה'טריקים' לשיפור קריאה זה לתת להם להקליט את עצמם מקריאים בקול- ואח"כ לשמוע את הקריאה.

כשהם שומעים את עצמם זה מקדם שטף קריאה..

אצלנו שמנו דגש על הארגונים הרעיוניים - לימוד על קבלת עול מצוות, על משמעות השם...

האירוע עצמו היה מחולק אצלנו לשניים - למשפחה ולחברות (כי הכלל בבית הספר שלה שעושים אירוע נךרד לחברות במסגרת בית הספר).

לחברות היא חגגה עם עוד שתי חברות - התחלקנו באוכל, הבאנו סדנת יצירה והיו ריקודים ומעין חידון במצגת.

למשפחה חגגנו באולם קטן (סגרנו איתו כחודשיים לפני, נדמה לי) כי יש לנו משפחה קטנה. אחי (נגן מקצועי) ניגן קצת (אבל לא היה ממש ריקודים, כי לא היו חברות), צלם לא הבאנו (בני משפחה צילמו קצת), היה אוכל מקייטרינג שהגשנו בבופה, והיה שיר שהאחים שרו לבת המצווה בליווי מצגת.

אחרי האוכל ודברי התורה של הגברים, התחלקנו לגברים ונשים - הגברים הלכו לחדר אחר ושמעו שיעור מבעלי (שקשור לבת המצווה) והנשים נשארו באולם ועשינו יצירה קטנה, ובת המצווה נשאה דרשה ורקדה ריקוד מיוחד שחיברה.

אצל הבנים היה קצת אחרת, כי אצלם החברים כן הגיעו. היה אוכל מקייטרינג בבופה והיו ריקודים אמיתיים (אחי ניגן) והיו דרשות וגם שיר שהאחים שרו (בלי מצגת).

בעריכת האולם נעזרנו בשכנים (בבת מצווה ובבר מצווה הראשונה) שנידבו את עצמם לכך ובבר מצווה השנייה חברות של הבת שלי באו לערוך ושילמנו להן בהתאם.

גם לנו יש בת מצווה בעוד קצת פחות משנה

הנערונת הנוכחית קצת שונה מאחותה, ויכול להיות שהיא תרצה קצת יותר "הפקות". אבל עוד לא העמקנו בזה יותר מדי... (יש לנו יותר מדי על הראש🙈)

בעז"ה.

הספקתי לסגור רק מעט מאוד דברים...

מבחינת עלויות משתנה מאוד בהתאם לאופי האירוע. אצלנו במשפחה חובה שהאירוע יהיה ברמה, עם אוכל איכותי, מעוצב ובאולם.

עשיתי חישוב גס שיעלה 40-50 אש"ח, עבור אירוע של משפחה וחברות. כ130 איש

לא שאני מבינה בזה יותר מדי, אבל זה מרגיש לי מחירים של חתונה🙈

מקווה שתעמדו בזה ובעיקר שתהיה שמחה בלב שלם!❤️

40 אלף שח?

יאללה, שתכנס לנועם עול מצוות מתוך בריאות ואושר.

מקווה שהיא יודעת להעריך...

הכנסת אותי ללחץ עם הסכום הזה

לערוך אירועים מפוארים...

אנחנו שילמנו על הבת מצווה של הבת שלי לא יותר מ-3000 ש"ח, אם אני לא טועה. (לא מחשבת את המזכרת שהכנתי, שהייתה יקרה יחסית, אבל היא סתם שיגעון שלי אישית. אפשר לעשות משהו הרבה יותר פשוט)

הבר מצוות עלו יותר, כי יש גם תפילין וגם קידוש וארוחות בשבת, אבל הגיעו אולי ל-10000, לא נראה לי שיותר... (המחירים המדויקים נמצאים אצל בעלי, אז אני לא בטוחה עד הסוף)

אירועי בר מצווה בסכום באיזור 20 אלף כולל הכל (משפחה/ חברים/ עליה לתורה)

אירועים ברמה יחסית גבוהה

40 זה אכן גבוה לאירועים כאלה

אבל מורידים דברים.
רמת האוכל
כניסה מפוארת
אולם זול ופשוט יותר
דיג'יי מתחילה (או סתם מוזיקה במערכת הגברה שאת מארגנת)

בלי בוק בת מצווה
צלמת מגנטים זולה באירוע.

ב"ה יש חיסכון לאירוע, ואנחנו בתקופה מאוד עמוסה, אז מעדיפים לשלם ולהוריד דברים שאולי היינו יכולים לעשות לבד.

אבל זה מאוד תלוי משפחה. האירועים חייבים להיות ברמה גבוהה, זה מעליב את ההורים להזמין לאירוע שהם מרגישים שמבייש אותם- מצד השני- המתנות בהתאם. מגיעים לסכום מאוד גבוה ממתנות, האירועים מכסים את עצמם בד"כ (וב"ה לא מסתמכים על זה)

אם זה היה תלוי רק בנו הסכום כנראה היה נחתך בחצי, אבל זה מגוון רחב של שיקולים.

בעז"ה שנצליח גם להעביר את התוכן והאווירה ברמה גבוהה ומכוונת מטרה, להצליח להכניס אותה לעול מצוות באורות גבוהים.

ערכתי שתי בת מצוות, עלה לנו בין 6 ל- 8 אש''ח.

לא הייתי מגדירה כ'רמה גבוהה' (נגיד, באחת מהם לא הבאתי די ג'יי, ורק שמנו שירים ברמקול, ובשתיהן הבאתי קייטרינג רק לחלק מהאוכל וחלק הכנתי לבד),

אבל כן היה כיף, נעים, טעים ומכובד בהחלט.

אומרת לה' תודה שזו החברה שבה אני חיה...

זה מן הסתם גם קשור לחברה שנמצאים בה.

אבל גם לבת שלי היו סגנונות שונים של בת מצוות לחברות שלה. כאלו שעשו באולם יישובי, וכאלו שעשו באולם אירועים רציני יותר. כאלו שעשו עם סדנה, וכאלו שלא. כאלו שהזמינו דיגיי'ית, כאלו שהזמינו נגנים, וכאלו ששמו רצועת מוסיקה עם הגברה. יש מי שמוציאים כסף על עיצוב האולם, ויש מי שמעצבים לבד. יש מי שלוקחים צלם שיעשה גם סרט, יש מי שלוקחים צלם למגנטים, יש מי שמצטלמים במיוחד 'בוק תמונות', ויש מי שרק לוקחים צלם שיצלם קצת באירוע עצמו בלי תוספות. יש מי שמזמינים גם חברים של ההורים, משפחה מורחבת (כולל בני דודים של ההורים), ויש מי שמזמינים רק משפחה קרובה וחברות. וכו'...

אנחנו שכרנו את האולם בישוב (1000 ש"ח)

לקחנו צלם עם מגנטים (היה חשוב לבת שלי)

עיצבנו לבד את המקום (עם פריטים לעיצוב שהזמינו בשיין, בתוספת דברים שיש פה בגמ"חים בישוב - מפות קטיפה, קשת בלונים), ושילמנו תוספת לקייטרינג של כמה מאות שקלים שכללה גם עיצוב של השולחנות (שהם עשו ממש מהמם) וגם שירותי עריכה לפינוי וכו' (גם גם ארזו לנו את האוכל שנשאר כדי לקחת אחר כך הביתה).

שמלה קנינו יד 2 (יש גם גמ"חים)

מוסיקה - לקחנו רצועת השמעה של שירים לריקודים שאחת החברות שלי עשתה לבת מצווה שלהם, והשמענו עם הגברה (שלקחנו מהגמ"ח בישוב).

עוד כמה הוצאות קטנות יחסית - ברכונים עם הטבעה למזכרת (לא חובה, אנחנו רצינו), מישהי שעשתה את התסרוקת, בגדים לי ולאחים.

לא יודעת כמה בדיוק יצא לנו. מעריכה שלא יותר מ10,000 ש"ח (רוב התשלום היה על הקייטרינג לדעתי).

עשינו גם סרט עם שיר בשבילה. אבל זה אני עשיתי לבד (עם קצת עזרה מהמשפחה) אז לא עלה כסף. וגם סרט עם תמונות שלה מהילדות, שהיא ערכה ואני קצת עזרתי.

מה אני אמורה לאהוב ? את המראה החיצוני? או קשר גנטי?

ותודה על התגובה

בשר מבשרך

גם אם הוא טועה

הוא ראוי לאהבה חמלה וקבלה כילד

הוא לא ברמה שלך

הוא ילד ואת המבוגר

וגם כשהוא יהיה מבוגר

את תהי עם ניסיון הרבה יותר משלו

זו ההתחלה

להבין לקבל את הילד ללא שיפוטיות ובחמלה

אם את לא מצליחה אין מה לעבור הלאה

אין כ"כ במה לטפל

כי את מהווה בעיה בעצם אי הקבלה שלך

קראתי קצת תגובות שלך בנושא עישון . אז מה זה אהבה מבחינתך? לתת לעשות מה שבא לו כל עוד לא מפריע לך ישירות ? וגם אם מפריע עדיין להגיד שלא מפריע והכל בסדר ופשוט לברוח לאיזה עיסוק .

את לא חושבת שזו סתם הכרזה חסרת תוכן? כאילו אין לך כוח להתעסק עם הסיפור , עדיף לדמיין שהכל בסדר ומושלם, וגם אם לא אז חוזרים למשפט קודם.

זה לתת לו לחיות בלי שיפוטיות

אני נותנת לילדים חופש פעולה מגיל קטן

בגלל ההבנה שהם ישות נפרדת ממני וההתפתחות האישית שלהם בילדות

מעצבת אותם כמבוגרים בעתיד

ההתערבות שלי היא רק בדברים נצרכים ביותר

וגם אז אני לא שופטת אותם

אלא ממליצה/ מבקשת ומנסה להוביל אותם לדבר הנכון

לא תמיד אני מצליחה להוביל אותם

אבל תמיד מצליחה לשמור על תקשורת נטולת ביקורת ואשמה

לא בגלל שנוח לי

אלא בגלל שאני יודעת מה שיפוטיות עושה לילד

היא הורסת את הבטחון/ חמלה/ אהבה עצמית

והדבר הכי חשוב לי שהם יגדלו אהובים עם חמלה ובטחון עצמי

בין אם הם טובים ובין אם הם רעים.

לעשות הפרדה בין המעשים לבין אהבה.

גם במקרה של ילד טוב שעושה פעולות טובות לא נכון לאהוב אותו בגלל המעשים - זה מתכון לילד מרצה.

אהבה הורית (וגם עצמית) אמורה להיות ללא תנאים, יש רגעים שיותר קל לעורר אותה במיוחד כשהם תינוקים חסרי ישע, כשהם גדולים צריך הרבה חמלה ועין טובה ולזכור שהם עדיין ילדים בגוף של מבוגרים, לזכור שהם עוברים תקופה קשה עם העולם, ההורמונים והלחץ החברתי.

לעורר את אותה עין טובה כשלא כעסת עליו כשנפל שוב ושוב כשלמד ללכת, או כשהוא פיזר אוכל על הרצפה כשלמד לאכול.

זה קשה יותר כי הם נראים מבוגרים, אבל הם לא.

ואיך את עם עצמך כשאת טועה?

אולי את מעתיקה את ההתנהגות הזאת אליו.

אני רגשות מחשבות תחושות רצונות שאיפות ועוד ועוד, וגם מעשים.

אבל לפעמים המעשים הם לא כ''כ מוצלחים למרות שיש רצון וכוונה טובה

גיל ההתבגרות היא גיל מורכב ומאתגר עם הרבה בלבול של הילד, הוא בעצמו לא יודע מי הוא, מה הוא חושב, מה הוא רוצה. הגיל הזה כ''כ מבלבל, הכל משתנה לו בחיים- הגוף, החוויות הרגשיות, פתאום יש עוררות מינית, המקום החברתי מתערער, הכל משתנה.

דווקא בזמן הזה הוא צריך שמישהו יקבל אותו כמו שהוא, יגיד לו שהוא רואה את הטוב שבו ומאמין בו גם אם לא הכל הולך כשורה.

זה תהליך לא קל ללוות אותו כהורה ולהיות בעמדה מקבלת ולא שיפוטית אבל בדיוק בשביל זה יש טיפול, מקווה שהמטפלת תעזור לכם

לא מכירה לעומק את המקרה אבל אתייחס ל2 נקודות:

1. לפעמים יש איזה חוויה או טראומה של ילד כבר מגיל מאד מאד צעיר, שבה לא מקבלים אותו, או שהוא לא אהוב ורצוי. במצב כזה ילד גדל קצת תלוש מעצמו, הוא כל הזמן בצורך לאישור, ובעיקר הוא לא מחובר בנפש שלו לעצמו, כי אתם והקבלה והאהבה שלכם זה השורש שלו. ואם הוא לא מרגיש שהוא טוב ואהוב ורצוי כפי שהוא זה משפיע עליו בעוד תחומים, והוא גם ישחזר את החוייה הזאת של הדחיה והנטישה בעוד מעגלים בחיים. וכן יש צורך לפעמים ליצור איזשהו אתחול מחדש של המערכת, קצת כמו תינוק שנולד. שמקבל אהבה ומענה והכלה ויכול ליצור מחדש מקום של אמון ובטחון בהורים שלו שיאפשרו לו להיות ילד בריא. וכן, זה לפעמים לא תואם לגיל ולציפיות ממתבגר, כי הוא באיזשהו מקום נשאר כמו תינוק עזוב, והוא זקוק לחזור להתחבר לעצמו ואליכם.

2. את לא אמורה להיות עבד או כספומט. את אמורה לאהוב את הילד שלך בכל מצב. כמו שה' אוהב אותנו בכל מצב. מותר להתאכזב, או להצטער, כדאי לעבד בינך לבין עצמך ולא להשליך עליו. מציעה לכם לקבל הדרכה איך מצד אחד לתת אהבה וקבלה, וללמוד להציב גבולות מתוך המקום הזה.

זה נכון שגוזל אמור לפרוח מן הקן, הוא עושה את זה כשהוא מרגיש חזק ובטוח כדי לעוף ולהתמודד עם העולם שבחוץ. נשמע שזה לא המצב אצלכם. לדחוף או להדוף ילד החוצה זה דבר שמערער בטחון, לא נותן אותו. תבינו שיש עכשיו מצב לא סטנדרטי עם הילד, והתרופה שלו זה אהבה, קבלה ובטחון. כגל שהוא ירגיש יותר אהוב ובטוח, הוא יוכל להתחזק לגדול ולפרוס כנף.

וזה בטוח לא פשוט❤️ 

אנחנו כן קיבלנו אותו. הוא תמיד היה עם קטעים , שם רגיש , פה עדין . לפיצוץ הגענו אחרי שזרמנו עם החלטה שלו אבל הוא בעצם התחרט ורמז לנו שהוא התחרט , אבל לא היה לו אומץ להגיד שהוא התחרט. גם לא ברור לי למה , זה לא היה נושא קריטי בשבילנו . אז אם הוא היה בא אומר שיש קושי , היינו משתדלים לעזור.

העניין הוא שהוא ציפה שאנחנו נבין מרמזים וחצי משפטים ולא יודעת מה. ואז נפתור את הבעייה. ועוד לא נעיז להגיד לו אפילו בחצי משפט שזה היה רצון שלו.

אחר כך הוא כבר עשה כמה דברים ממש לא בסדר.

2. אני לא אמורה לאהוב אף אחד. לאהוב מישהו למרות הכל זה לא נורמלי. אחר כך אמהות האלו לא מבינות למה הן נתנו לבן שלהן את הלב שלהן והוא לא מעריך. כי אהבה אמורה להיות הדדית. אי-אפשר להכריח לאהוב.

אי-אפשר להציב גבולות בגיל 16. בגדול גם לפני זה. למה מורות בוכות על חוסר משמעת ? כי אין לנו שום יכולת להציב גבולות לילדים. לא פיסי , לא למנוע שום הנאה חוץ ממתק וגם זה לא תמיד. וגם במילים אסור להגיד שום דבר. כי הם ייפגעו.

ועוד מצפים שהורים אמורים לפחד שהם יברחו... למה בעצם ? זה מתבגר צריך לפחד שהורים יפסיקו לקפוץ סביבו . בגדול הוא צריך הורים , הורים יכולים להתקיים גם בלעדיו והוא לא.

לגבי זה שקשה לך לאהוב אותו, זה נשמע שיש לך בלב משקעים כלפיו. וכשזה קורה באמת קשה לנו להרגיש את האהבה, ויותר את הריחוק או התסכול.  בעיני המחוייבות שלנו כהורים היא לנקות את הלב מהמשקעים האלה.

כעבודה שהיא בכלל שלנו מול עצמנו, עוד לפני הילד. עבודת הנפש והמידות שלנו.

הגבולות שאת מציבה זה מה מקובל עלייך ומה לא. כמובן שזה שונה מאד מגבולות מול ילד קטן.

ילד מתבגר זה דורש שדרוג של הקשר. פיתוח יכולת של שיח גם על מה שמאכזב וגם על מה שאוהבים וגם על גבולות הגזרה שלך כאמא.

מאחלת לכם שבע"ה תמצאו מענה והדרכה בגישה חינוכית שתתיישב על ליבכם ותעזור לכם לעזור לבן שלכם, שזקוק לכם מאד.

אבל מה זה בפועל להציב גבולות בגיל הזה?

אני בגיל 17 כבר לא הייתי בבית וברור שברגע שלא הייתי תלויה בהורים, החלטתי בעצמי. לפני זה כן הקשבתי להם כי הייתי תלויה בהם.

אם הצבת גבול זו השמעת דעה אז זה לא גבול 

משהו בגישה ובניסוח שלך מאד לא בריא

ויכול להיות שזה הטריגגר להתנהגות שלו

לא יודעת אבל מרגיש לי משהו שצריך לבדוק לעומק

הילד שלי יכול לפעמים מאד להכעיס אותי גם בגיל הרבה יותר בוגר

אבל זה יותר יכאב לי כי אני אוהבת אותו

ולא יגרום לי לאהוב אותו אפילו קצת פחות

מה הנקודה פה, אבל הגבול יכול להיות כללים של הבית, או מה אתם ממנים ומה לא, או באמת להביע את דעתכם בצורה מסויימת על דברים מסויימים. כמובן שעדיין יש וטוב שכך, לילד יכולת בחירה בחיים שלו, והוא יבחר את דרכו.

אבל ככל שילד גדל הקשר הופך לשונה, וכן הגבולות מצטמצמים יחסית (הגבול העיקרי הוא גבול שלך- מה לך לא נכון לתת, מה לכם לא נכוח שיקרה בבית שלכם) ואם תשכילי להחליף אותם באהבה, בקשר, בחיבור, סביר להניח שיהיה יותר כבוד אליכם מעצם הקשר והחיבור גם בדברים אחרים, ובעיקר, הקשר ישאר, וזו כמובן רפואה לנפש של הבן שלכם שנשמע שהוא זקוק לה.

האם מה שאת עברת כשעזבת את בית ההורים, וכשלא הקשבת להם מרגע שלא היית תלויה בהם, זה אידאלי בעינייך?

האם זה הגיע ממקום בריא? מקום של אהבה ובטחון או ממקום חסר שחווה שלא רואים אותו?

אולי שווה לעבד מה שאת עברת כילדה ונערה, כדי להבין מה היה חסר לך, ואולי לדייק מה את רוצה לתת לילדים שלך בע"ה. 

לק"י

גם אם הם מרגיזים/ מכעיסים וכו'.

בסוף אנחנו לא נרצה להתנתק מהם, כמו שנתנתק מאדם זר שמעצבן אותנו.

אני מבינה שבמצבים מסויימים אין לנו כוח לילדים, אבל זה לא סותר את זה שאנחנו אוהבים אותם.

קשה לקרוא את המשפט "אני לא אמורה לאהוב אותו". זה לא עניין של חובה, זה עניין של צורך שלו, שבאופן טבעי בדרך כלל מתקיים. בהרבה הקשרים תרבותיים אהבה של הורה לילדים היא סמל לאהבה נצחית שלא תלויה בדבר - זה לא סתם. נראה שכאן יש משהו חסום. יכול להיות שאת לא מתחברת לדברים, שהם מעוררים בך אפילו סלידה. סליחה, זה לא מקומי ואני לא באמת מכירה אותך. כמובן אני כותבת רק מכיוון שאת התייעצת כאן בפורום. אם תצליחי לקרוא את זה בכל זאת בלב פתוח, מציעה לך להתבונן בזה. איך היה הקשר שלך מול ההורים? הלוואי שתמצאו דרך טובה לכולכם, בע"ה!

את מאד מאד קושרת בין המילה 'אהבה' למעשים, תוצאות, גבולות. לא יודעת זה פשוט לא אותו הדבר.

אהבה זה שאכפת לך ממישהו, שאת דואגת לו, שאת חושבת עליו. שברגע קשה תהיי שם בשבילו.

שאת מעריכה את התכונות הפנימיות שלו, אלו שהיו שם עוד לפני שהמעשים כיסו עליהם.

זה ממש לא אומר שאת צריכה לתת לילד כל מה שיבקש או ידרוש.

או לחשוב שכל החלטה שלו היתה נכונה.

או לפחד שיברח.
 

מצד שני אצל אנשים בוגרים ביקורת לא ככ מועילה בד''כ.

כשאני עושה החלטה לא נכונה אני מכינה זאת מצויין.  אם יגידו לי תראי מה עשית, אמרנו לך וכו' זה לא ירגיע אותי. זה רק יגרום לי לעצבים.

זה לא יגרום לקשר להיות הדדי ומועיל.

סליחה שלא לכל אחת ואחת. קודם כל אני מודה להתייחסות.

שנית , אם הולכים לפי מעשים , אני עושה כל מה שצריך.

שלישית, אני הולכת לטיפול . מטפלת אמרה לי שזה נורמלי להרגיש גם דברים שליליים ולהכיר בזה.

כולם כל הזמן מדברים על שיח רגשי. אז שיח רגשי זה גם רגשות שליליים.

אני לא רוצה לכתוב מה בן שלי עשה , אבל זה באמת חמור מאוד. אם זה היה בעל או בן אדם בוגר , באמת הייתי מנתקת כל קשר.

אין פה קשר לבית הוריי. הם אהבו אותי בכל מצב. מצד שני אני אף פעם לא עשיתי בעיות. מצד שני הם כן היו מאוד ביקורתיים אבל כבר בגיל קטן הבנתי שזה האופי שלהם ולא אני.

בן שלי חושב שהוא תמיד צודק אבל אף פעם לא לוקח אחריות כי הוא לא יכול. יש לי בן עשר בגוף של בן 16 עם הורמונים של בן 16. ואם זה לא מספיק הוא גם דיכאוני ומחונן. אגב, מחוננות הזאת היא גם סוג של קללה. כי הוא לא יכול ללמוד נורמלי בכיתה רגילה. במסגרת למחוננים הוא גם לא יכול מכמה סיבות שלא רוצה לפרט.

לגבי אהבה . לדעתי הרבה הורים לא באמת אוהבים את הילדים שלהם , רק שהם מפחדים להודות בזה.

נגיד, מה שקרה אתמול. לא צריך להיות נביא כדי להבין שלנער בן 14 מסוכן ללכת להפגנה אלימה ,מחאה של גברים אלימים , גם שוטרים הרבה פעמים אלימים ( חלקם גדול מגיע מרקע ארס כזה) .

אבל הורים כן מרשים. או מחוסר אונים , או מהעובדה שלא באמת אכפת להם. נגיד , אמא שלי במקרה כזה הייתה נשכבת על הדלת ולא הייתה נותנת לצאת.

או שכנה שלי , היא מביאה הביתה אוכל הכי לא בריא ומבלה זמנה בכל מיני תביעות נגד עירייה בזמן שהבת שלה כבר בקושי הולכת מרב משקל.

אז במילים כולם מצהירים אהבה , נותנים חיבוק וצורחים חיים שלי בגינה אבל האם הם באמת אוהבים ?

מקווה שאכן הטיפול עוזר לך❤️

שאלה על הבן שלך: האם הוא עבר אבחון מקיף? יכול להיות שעלה פעם החשד של קשיי תקשורת?

לק"י

לא נראה לי שזה הזמן לדון בהאם את אוהבת את הבן שלך או לא.

אבל עצם זה שאת דואגת לו ולא מנתקת איתו קשר או זורקת אותו מהבית, מראה על אכפתיות ממנו.

ובעיני אהבה לילדים זה משהו מולד. זה שונה מאהבה לשאר העולם. גם אם לא מרגישים אהבה מתפרצת, היא קיימת (לפחות לרוב).

אז לדעתי כדאי לדבר איתה כמה שיותר מוקדם ולא רק על מחזור יש מצב שבנות בכיתה שלה כבר מדברות על מעבר.

אני דיברתי איתה בערבים בעלי הרדים את הקטנים ואני ישבתי איתה עם ספר שקניתי לה.

ואסביר

כל פעם שאת איתה להעלות משהו קטן על הנושא ולא להציף במלא מידע אלא משפט פה, מילה שם ככה על הדרך ואחרי כמה נגיעות לתת לה את הספר

ובעיני להתחיל זה לגמרי הזמן

כשמטפטפים זה מעלה שאלות שהיא יכולה לשאול את האנשים הלא נכונים

מאמינה בלתת לה את כל המיידע ממני

( אני עם 3 בנות ועוד 4 אחיות שאני הייתי אחראית ליידע...אמא שלי לא מדברת על כלום ...וזה גרוע)

להתחבר אליהם ריגשית.

לשפוך ים מידע בבת אחת זה עמוס ואולי חצי ישכח או יהיה פתאומי מדי...

זה לא סותר שיחה יותר מעמיקה

פשוט קודם צריך להטביע את הבסיס

אבל כן כדאי בעיני על כל דבר לדבר בבת אחת ולא להשאיר את הילדה עם סימני שאלה ודברים פתוחים

אפשר אולי לחלק לפי נושאים וכל פעם להעלות משהו אחר, אבל שיהיה לילדה ברור על מה את מדברת ולמה את מתכוונת

אבל לא לתת נאום ארוך, זה בחוויה שלי כילדה ארוך מתיש ומבלבל. עם הבנות שלי נתתי כל פעם פיסות מידע ושוחחנו כל פעם על משהו, פעם על שינוי פיזי כזה, פעם על מה זה וסת, פעם על שינויים רגשיים, לא להציף במידע

כנושא שיש בו עוד שאלות לא פתוחות, לפחות בעיני.

הכוונה היא לא רק לומר לה מדי פעם 'את יודעת, כשתגדלי תצטרכי דאודורנט/גוזיה/תחבושות לווסת/נושא אחר כלשהו' ואז ללכת לענייניך.

הכוונה היא, כשהבת בכיתה ב', למשל, רואה שאני שמה דאודורנט ומבקשת גם, אז לפתח שיחה על ריח גוף, על למה אנחנו רוצים להריח טוב, על כך שלילדות ונשים יש גוף שונה ולכן נשים צריכות כך וכך וילדות עדיין לא אבל כשיגדלו יצטרכו גם, וכו' וכו'.

מסיימים את השיחה כשהיא מסתיימת מעצמה בנחת ואין כרגע עוד שאלות, ופותחים אותה שוב כשהילדה מעוניינת בכך או כששוב יש הזדמנות מתאימה.

דווקא בדרך הזו בעיני יש הרבה יותר סיכוי שאם יש עוד שאלות הילדים ישאלו את ההורים. כי זה נושא שהוא פתוח ולא מביך ונמצא בשיח. אם לא מדברים על זה יש יותר סיכוי שהילדים יחפשו מידע חסר במקומות אחרים.

כמובן שאת כאחות גדולה לא יכולת 'לגדל' כך את אחיותייך ויפה שלקחת על עצמך את התפקיד, אבל כשאמא מגדלת את הבת שלה ורוצה שהנושאים האלה יהיו מדוברים, בעיני עדיף להתחיל בטבעיות בגיל קטן, כמובן לפי מה שמתאים לרמת הילדה באותו רגע.

אבל אני קיבלתי וסת כבר בערך בסביבות הגיל שלה, ולא הייתי ממש נדירה בין החברות שלי, אז לא הייתי מחכה הרבה ליתר ביטחון, שתספיקי להסביר לה את זה לפני שתקבל

היא גדולה ויש סיכוי שהחברות, לפחות חלקן, מדברות על זה כבר הרבה  זמן....

אבל אל תעשי את זה דרמטי.

תתחילי לדבר פה ושם.

לאט לאט פה ושם תתחלי לדבר איתה על זה שהיא כבר גדולה. שעוד מעט תהיה נערה ולא ילדה ואחכ תהיה אשה.

מה היא חושבת על זה? האם היא מתרגשת או מתביישת?

מה ההבדל לדעתה במראה של ילדה ואשה? סימנים גופניים וכו'...

האם בנות בכיתה כבר לובשות גוזיות? אולי גם היא רוצה כבר לנסות?

כשגדלים יש ריח גוף חזק יותר, אז כדאי להשתמש בדאו'.

אחכ תספרי פה ושם על זה שלבנות יש רחם שבבוא הזמן זה יהיה מקום לתינוק. וכו'

ואח''כ איזה ערב, כשהקטנים הולכים לישון תגידי לה שקנית לה ספר כזה בגלל שהיא גדולה ומדי פעם תקראו בו יחד. כל פעם פרק. אפשר גם אולי בשבתות בצהריים לתפוס איזה רבע שעה כל פעם

יש מצב שהיא כבר יודעת

אצלי הבת 12 כל כך הסתירה מאחותה בת ה8 כשהיא קיבלה מחזור ומסתבר שחברות מהכיתה כבר סיפרו לה וזה עבר לידה מבחינה רגשית..נכנס כמיידע שהיא אפילו לא חשבה לשתף אותי והיא סופר ילדה משתפת

אולי הפחד שלי,

נובע מעצם החשש של איך לגשת לזה...

לא יודעת

......

אם אף פעם עוד לא דיברתן על שום חלק מזה, הייתי מתחילה בלשאול אותה כשאתן לבד האם בכיתה כבר מדברים על גוזייה, האם היא יודעת מה זה, האם יש בנות שכבר יש להן, ומכאן מפתחת שיחה ומגששת על מה היא כבר יודעת והאם שמעה על מחזור.

אם את ממש לא רואה את עצמך עושה את זה, אולי באמת לקבוע דייט ולהראות לה ספר מתאים, יש כל מיני ספרים כאלה, ומציעה לה שמכיוון שהיא כבר גדולה תקראו בספר יחד, כל פעם קצת

אני גם בגישת הלטפטף סביב החיים עצמם (נגיד הריון של שכנה זו הזדמנות נהדרת. או כשלקחתי תרופה שכתוב עליה שאסור בהריון, ושאלו איך אמא יודעת שהיא בהריון).

ואתןן הבת שלי בכיתה ו', לטענתה, מעל עשר בנות כבר קיבלו מחזור. ושיער גוף בוודאי שהתחיל לצמוח.

אז ממש כדאי לך להזדרז.

איתה מהנושא הזה...

לא יודעת למה..

אולי רק אני ככה??

אולי כי איתי אף אחד לא דיבר בנושא הזה?

כן עשו לנו הכנה בזמנו בבית הספר הממלכתי דתי שלמדתי בו וקיבלנו ערכה כזו עם כל מיני דברים...

זה היה בכיתה ו'...

הבת של ילומדת בחרדי, שם לא מדברים על הנושא הזה בצורה מסודרת נראה לי...

לא מדברים על זה בכלל

אני למדתי בחרדי

כל המידע שלי הגיע מחברות

אמא שלי רק אמרה לי שזה יעזור לי ללדת כשיגיע הזמן

ושאני אספר לה כשזה קורה

אני חושבת שהילדה צריכה לשמוע יותר מזה

זה מסקרן מה קורה בתוך הגוף שלי

זה לא באמת כזה מביך אם תחשבי על זה

ככל שתתיחסי לזה יותר בטבעיות ופחות במבוכה ככה היא תקבל את זה

כמו למערכת העיכול.

לא מתאים עכשיו לדבר בשולחן שבת על האם יש לי שלשול או עצירות, אבל זה לגמרי נושא שמדברים עליו כשצריך.

זה פשוט חלק טבעי לגמרי מהשיח.

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

1. איך הכי נכון להגיב כשהיא מתעקשת כל הזמן להעיר לאחים שלה על דברים שהם עושים (או יותר נכון - לא עושים. שלא עוזרים מספיק וכדו') - דברים שבעיקרון לא משפיעים ישירות עליה, אבל נורא חשוב לה להגיד כמה זמן מעצבן (וכמובן לגרום להם להיעלב ועוד יותר לא לעזור...)?

כמה שאני מנסה להסביר לה שהדיבורים האלו לא מועילים ורק מפריעים יותר (ואם זה ממש דחוף לה להגיד - אז שתגיד לי באופן אישי ולא כשהם שומעים) - היא פשוט לא מקבלת וממשיכה, וזה ממש מעצבן אותי כל פעם מחדש.

2. כשאני עצבנית וכועסת בגלל משהו שהיה מולה, לפעמים אני מבקשת ממנה עכשיו לא לדבר איתי. אני אומרת לה שאני עכשיו כועסת מידי וזה לא זמן טוב לדבר איתי, ואני צריכה כמה דקות להירגע ואז נוכל לדבר שוב.

והיא ממש לא יודעת לכבד את הבקשה שלי. ומנסה שוב ושוב לדבר איתי, ואני מתעצבנת מזה שהיא לא מוכנה לתת לי כמה דקות של שקט, וצועקת עליה, וזה מסלים ונהיה גרוע מאוד.

ואני באמת לא יודעת איך להתנהל. אני באמת צריכה כמה דקות של שקט כדי להצליח לאסוף את עצמי. זו לא בקשה לגיטימית? מה אני יכולה לעשות כדי שהיא תבין שזה לטובתה ושהיא יכולה ללמוד לכבד את זה? או שבאמת אין לה את היכולת לחכות כמה דקות ואני צריכה לוותר על הבקשה הזו?

3. כמה פעמים כשניסיתי לשאול אותה שאלה פשוטה, או להעיר משהו קטן - התגובה שלה היתה ממש עצבנית כאילו אני אמא מעצבנת שרודה בה כל היום. וזה באמת היה דברים קטנים שאף פעם לא גרמו לה לתגובה כזו.

זה אומר שאני צריכה לשנות משהו בפניות שלי אליה? או שאני פשוט צריכה להתרגל שהתגובות שלה יכולות להיות ממש מעצבנות בלי קשר לכמה שאני אשתדל להיות בסדר איתה?

אולי פיספסתי בת כמה היא בדיוק.

לדעתי בגילאים הגדולים 16 ואילך כן אמורה להיות יכולת פחות או יותר של דחיית סיפוקים, מתחת לזה קצת פחות אבל כן צריך לתת כלים לניהול שיח תקין.

בכל מקרה,

במקרים כאלו אני לא רק אומרת שאני לא יכולה לדבר כרגע, אלא נוקבת בזמן שכן יהיה ניתן.

למשל: אחרי ארוחת ערב, בשעה 17:00 וכן הלאה.

היא יכולה בינתיים לכתוב לה את הדברים כדי שלא תשכח, זה גם עוזר לפריקה ועיבוד.

אני אמרתי לה בצורה ברורה שאני צריכה 5 דקות של שקט. זה לא לדחות בלי הגבלה. ואפילו לא לכזה הרבה זמן.

מו הסתם היה מועיל לי יותר זמן, אבל הרגשתי שבלי הפסקה של רגע אני באמת לא מסוגלת להתאפס על עצמי. והיא לא נתנה לי אפילו את זה...

(להציע לכתוב זה משהו שהייתי עושה פעם, כשהיא היתה קטנה יותר. ואז לפעמים היא הסכימה. אבל כבר מזמן היא דוחה את ההצעה הזו על הסף).

רק עם 2 בנות 11,12

אבל אני חושבת שבסיתואציה כמו שתארת שהיא לא נותנת לך שקט

הייתי חוזרת כמו מנטרה

אני לא יכולה לדבר עכשיו

אדבר איתך עוד 5 דקות

ככה כמה פעמים

זה מעצבן ומתיש אבל זה יחלחל בסוף והיא תלמד

לכבד,

בכללי הבעיה של מתבגרים/ות

אני חושבת זה שהם.לא.תופסים

את ההורים בתור אנשים כמוהם

כביכול אנחנו הרבה יותר

אנחנו לא אמורים להעלב מהם

אנחנו אמורים לדעת לדחות סיפוקים

ואנחנו אמורים להצליח לשמור על קור רוח

בגלל זה הם לא חושבים שזה נורא להגיב כמו שהם מגיבים וכו...

אבל יכולה להגיד שאני ממש ממש מבינה את הצורך בחמש דקות של שקט ואני עצמי זקוקה גם ליותר מחמש דקות.

לפעמים אני נועלת את עצמי בחדר ולא עונה ולא יוצאת  (אחרי שהתרעתי, כמובן),

אבל לא יודעת אם זו עצה טובה.

אם יש קטנים בבית אולי זה מסוכן,

אבל אני באופן אישי מרגישה שאני מסוכנת בלי זה ....

בהצלחה 

לי אישית נשמע ששיחה רגועה בזמן רגוע בגובה העינים יכולה לעשות פלאים,

יש לי כמה מתבגרים וזה התנהגות קלאסית שלהם.

אחד בן 18 זרק הערה אתמול לאח שלו שפשוט הוציאה לי את השד מהבקבוק והגבתי בחריפות ממש.

הוא הרגיש כל כך רע.

ושיחה בגובה העיניים לא חייבת לבוא עם ביקורת אלא דיון מעמיק למה כל אדם מגיב כמו שהוא מגיב מה הוא מרגיש מה מעורר בו להגיב כמו שהוא מגיב...

האמת שזה ששיחות כאלה ממש עשו פלאים בהבנה שלהם,

אני גם לפעמים אומרת להם מפורש שגם אני לא תמיד מבינה למה אני מגיבה בצורה מסוימת ולמה זה מעורר אותי לחשוב מאיפה התגובה מגיעה לי.

ושגם אני בסך הכל לא מושלמת ויש לי עוד עבודה....בדרך כלל ההבנה מחלחלת ומרגיעה את המפלס.

וכן זה עבודה שלי ואתגר שלי בדיוק כמו שהוא שלהם.

אז נשמע לי שעדיין צריך לדבר אליה קצת בתקיפות, כמו שמדברים לילד צעיר יותר:

"את לא אמא של האחים שלך, ואני מבקשת ממך לא לדבר אליהם ככה."

"אני אדבר איתך בעוד חמש דקות, ועכשיו בבקשה תעזבי אותי." (ואולי להתרחק ממנה פיזית בעצמך)

"בסך הכול שאלתי שאלה פשוטה, אני מבקשת ממך שתעני לי בצורה מנומסת."

וזהו, לא לחפור יותר מדי בזמן אמת, כשההורמונים משתוללים בתוכה והיא עוד לא למדה איך לווסת אותם...

אפשר בזמן רגוע לדבר באופן כללי על השינויים שיש בגיל ההתבגרות (בהנחה שעל השינויים הפיזיים כבר דיברת איתה), ועל כך שהיא הופכת אט אט לאדם בוגר. זה קשה בהתחלה, ויש הרבה עצבים שמתרוצצים בפנים וקשה לנהל אותם, אבל זו עבודת המידות שלה עכשיו, ובזכות העבודה שתעשה עכשיו היא תגדל להיות בוגרת שנעים להיות איתה.

בעיקר תשדרי לה אמון שהיא מסוגלת להגיע לזה, ומצד שני - גם תמיכה, שאת שם בשבילה, לעזור לה בהתמודדות.

אם היא בעניין, את יכולה לסכם איתה על סימנים סודיים שאת תעשי לה כשהיא צריכה להרגיע את העצבים שבתוכה או שהיא תעשה לך כשהיא מרגישה ש"השד המתבגר" משתלט עליה. ככה זה יהפוך למעין משחק ולשותפות סוד ביניכן, שמן הסתם תחזק גם את הקשר ביניכן... (אבל כנראה שזה לא מתאים לכל מתבגרת...)

השניה פשוט כעסה ממש הרגישה שזה חדירה לפרטיות שלה,

אני מההתחלה מדברת את השינויים ההורמונליים שגורמים לנו לסערה,

אני שואלת ומבררת מה כן יכול לעזור,

אני מצפה שעם שיח פתוח הרעיון יבוא מהן,

1. בזמן אמת אפשר לתווך; להגיד זה באמת מתסכל מאד להרגיש שאת עובדת לבד או מה שרלוונטי לעניין. ולהוסיף גבול- את האחים אנחנו מחנכים, את יכולה לנסות לדבר איתם בשיחה בוגרת או לפנות אלינו ואנחנו נטפל במידת הצורך.

אם זה אישיו קבוע, כדאי להקדים רפואה למכה, לדבר איתה בזמן נינוח של שתיכן, ולהגיד אני רואה שהנושא של האחים הקטנים ממש מתסכל אותך, לתת לה לפרוק דבר ראשון, כבר היא תהיה פחות טעונה וגם תרגיש שמישהו רואה אותה, שזה גם מקל. ואפשר להגיד שזה באמת לא פשוט, ולשאול אותה אם היא זוכרת איך היא הייתה בגיל הזה, ומה היה יכול לעזור לה ולתת לה מוטיבציה. ככה זה גם יתח לה משמעות וגם יכולת הסתכלות והבנה שהם במקום אחר משהיא היום וכו.

2. בעיני זו בקשה ממש לגיטימית וגם נכונה, שמאפשרת לך להיות בעיבוד ובשליטה ולא להגיד דברים שאת עלולה להתחרט עליהם.

מה עם להגיד אני צריכה ללכת לכמה דקות לחדר/לחצר/מקום אחר שלא יהיה לידה, ושם באמת להרגע ואז לצאת?

אם זה לא מספיק, אולי שווה לדבר על זה גם...

3. עולה מכל ההודעות וזו השיא, שהיא פשוט מאד טעונה. זה ממש טבעי, והרבה נשים ובטח שנערות לא יודעות לנהל את זה נכון.

מה עוזר במצב כזה?

א. הכרה- להגיד בזמן אמת- אני רואה שזה ממש קשה/לא זמן שמתאים לך עכשיו/לשאול אם הכל בסדר

ב. להקדים רפואה למכה- חום,אהבה, דאגה, חיבה, לראות אותה, להשתדל לתת לה תחושה טובה

ג. להקדים רפואה למכה 2- לדבר איתה, אפילו לצאת לאנשהו, לשאול מה קורה איתה, איך הולך, להגיד שאת מרגישה שהיא קצת מתוסכלת בזמן האחרון, ולנסות להבין מה מפריע לה. להציע אוזן קשבת, פינוק, לתת אפילו עצה- להגיד לה שכשאת רואה שאת מדי כעוסה או מתוסכלת, את מבקשת ללכת לחדר, להרגע, להאסף כדי שלא תגידי דברים שתתחרטי עליהם, אולי זה יעזור גם לכבד יותר בסעיף הקודם..

זה כן גיל טעון מהרגיל, אבל גם בו אפשר ליצור נינוחות שיח ושלווה לפחות בדרך כלל בהתנהלות נכונה.. בהצלחה❣️ 

מתבגרים לומדים התנהגות מעוד מקומות, לא רק מהבית... ולפעמים אלה באמת תסמינים נטו של גיל ההתבגרות, ואין מה להאשים את ההורים.

(פעם קראתי איפשהו שאם יש לילדים לקויות כלשהן זה מכיוון שההורים לא בקשר טוב או לא שמרו על ההלכה הזוגית כמו שצריך. בתור אמא לילדים עם לקויות זה היה פוגע מאוד, וגם לגמרי לא נכון... אז צריך להיזהר מאוד לפני שאומרים דברים כאלה)

לפחות אצלינו זה ככה

מתפללת לצלוח את הגיל הזה בצורה טובה.

בהחלט עוזר לקבל פרופורציות מאמהות מנוסות...

מקווה ליישם את הדברים שכתבו פה.

שהעלת את נושא המתבגרת

עזרת גם לי🙏