כשהכל מציף.

מה שאת מתארת זה שלב שני של האסטרטגיה הזו. אחרי שלומדים להתמודד עם  העולם. אבל לפני שלב שני יש שלב ראשון.

__

חלק מקשיי התקשורת הם "מכוונים" והם שיטה של המערכת לעזור לנו. אם אנחנו לא בתקשורת אז אנחנו יכולים לא להתמודד עם המידע הרגשי שעובר בה.

רק שיהיה באמת ביקורת מה אני צריך לתקן ואיך

ברגע הביקורת

זה לא תמיד נעים

אבל אם זו ביקורת עניינית ולא שיפוטית

זה תמיד טוב ומקדם

(אם כי גם שיפוטיות יכולה להכיל בסוף משהו טוב אם מפרקים אותה)

אני לא צריכה שישקפו לי

גם כי אני מסוגלת להבין ביקורת

וגם כי אנשים לא ממש טובים בהעברת מסר בשיקוף

אז עדיף לשמוע ישירות

גם אם זה לפעמים לא נוח

תלוי כמובן בכמות

אם יש יותר מדי ביקורת

זה כבר לא רלוונטי

זה חייב לבוא במינון

על הדברים שבאמת חשובים

ותלוי סיטואציה ותלוי מדיום ותלוי הרבה מאוד דברים.

לא יודעת אם זה קשור לזה שרגישה, בטח כן קשור.. כי הם לא מתכוונים לפגוע, ואתה נפגע

אבל

בפעמים שכן קיבלתי ביקורת זה נתן לי כאפה

וככה התקדמתי

בלי ביקורת קשה להתקדם..

אגב גם ביקורת עצמית

אבל היא גם מעוררת אצלנו גם הרבה פעמים קולות שליליים על עצמינו. לעומת זאת שיקוף לא מעורר את הקולות האלה כל כך. (לפחות מהיכרות שלי עם הנושא)

היא דבר הכרחי להתקדמות.

שיקוף לפעמים נעשה בצורה לא נכונה,

עדיף ביקורת מקדמת, ללא שיפוטיות.

בעיקר ביקורת עצמית היא הדבר ההכרחי קודם לכל.

צריך להרגיש בטוח ב100% עם הצד השני, בטוח שאכפת לו, שהוא אוהב, שהוא מכיר אותי, ובתדירות נמוכה. כשזה לעיתים מאוד נדירות והיחס של ביטוי האהבה גדול פי כמה מהיחס של הביקורת.

צריך להכיר מאוד לעומק את הצד השני ולדעת בטוח שהוא מוכן ורוצה לשמוע.

לכן בגדול לא מאמינה בביקורת.

היא עושה יותר נזק מתועלת והיא מנסה לשפר אותך ביחס למה שהאחר חושב שנכון לך ולא ביחס להתקדמות הפנימית שלך.

אני כן מאמינה ביעוץ ולשמוע חוות דעת של אחרים באופן יזום.

וכבר שנים בטיפול פסיכולוגי שעוזר לי לנתח את ההתקדמות שלי מנקודת מבט נוספת, מעבר לזה מנפנפת ביקורות.

ושיקוף נשמע כמו מילה יותר יפה לביקורת. אין הבדל בינהם.

שזה מתמקד יותר בבנאדם עצמו

ככל שאדם בטוח יותר בעצמו

במה שהוא עושה חושב ורוצה

ככה קל לו לקבל ביקורות

כמובן כאלה רלוונטיות ובתדירות סבירה

(אני מוכנה לקבל ביקורות גם מאנשים שלא מספיק מכירים/ יודעים

אם הם אמרו משהו שיכול להיות נכון/ מעניין)

אני לא מחזיקה מביקורת.

אנשים מנתחים את העולם מנקודת המבט שלהם, מהחוויות שלהם, כולנו, גם אני.

אני בהיכרות מתמדת ומאוד מאוד עמוקה עם עצמי, מנתחת מאוד מה מניע אותי לעשות דברים, דווקא בגלל הסנטר הזה אני מסננת ולא מחזיקה מביקורות. מתייעצת כשצריך.

גם לא מרשה לעצמי להגיד ביקורת.

מי אני מנקודת מבטי המאוד שיטחית על חוויה פנימית שאדם אחר חווה שאגיד לו מה נכון לו.

אלא אם כן הוא ישאל.

אם הוא לא שאל, הוא כנראה בכלל לא מוכן לקבל לכן זה יעשה יותר נזק מתועלת .

חוץ מזה שיש מחקרים חותכים שמראים שביקורת חיובית ומחמאות משפרות ביצועים בפער משמעותי לעומת ההשפעה השלילית של ביקרות שלילית.

איך מסתכלים על ביקורת

כמה משמעות נותנים לה

אני מסתכלת עליה כמידע כמו כל מידע אחר

הוא יכול להיות נכון/ לא נכון/ נכון חלקי

גם כשאני מקבלת וגם כשאני נותנת

כי כולנו יכולים לשגות

אני פחות מתחברת לזהירות ולפחד מביקורת

כי היא חלק מצמיחה

אישית/ מקצועית

מי שמספיק חזק ובטוח בעצמו

לא מתנהל מתוך פחד

ויודע לשמוע ולסנן מה שמתאים לו

גם ביקורות

יש לי כלל אצבע

בכל מקום שצריך יותר מדי להיזהר לא לומר/ לחשוב/ לעשות

זה מקום פחות טוב

זה ממקום של ענווה.

התמונה שמוצגת לי היא חלקית ביותר.

הסיטואציות והמורכבות בחיים לא צריכות מענה טכני, הן צריכות מענה רגשי.

גם בעיות שנראות הכי טכניות כמו כסף, התקדמות בעבודה, חיסכון, ירידה במשקל.

דברים שלכאורה נפתרים בשכל קל ומחשבון פשוט - המעכב הוא רגשי ולא טכני.

לכן ביקורת קרה לא רק שלא תעזור, תרחיק ותגרום לאדם להרגיש פחות טוב.

הכלה לעומת זאת, מחמאה, תתרום הרבה גם אם לא מבינים לגמרי את כל התמונה.

וגם הניתוח שאת תתני, הוא לא אמת מוחלטת. הוא אמת סובייקטיבית מהחוויה שלך, היא לא בהכרח נכונה בסיטואציה של אדם אחר, אדם שנוטה לומר ביקורת וחושב שהוא אומר אמת, שיבדוק למה האמת שלו כל כך שלילית כל הזמן, זה מגיע מהסתכלות שלילית וניתוח שלילי על החיים.

צריך מענה רגשי ולפעמים טכני ולפעמים גם וגם

אין סתירה בין ביקורת הכלה ומחמאות

כולם יכולים לחיות זה לצד זה

מה זה אמת מוחלטת?

יש הבטים לכל דבר ודעות שונות

אפשר היום לחשוב x ומחר לחשוב y

לא טוב לחשוב רק שלילי

אבל גם לא טוב רק חיובי

צריך באלנס

ואני סומכת על מי שזקוק למענה טכני ממני שידע לבקש.

כמובן שאני ערה למישהו במצוקה, אבל מצוקה לרוב לא צריכה עצות היא צריכה הכלה.

מענה רגשי זה נדיר, הוא תמיד צריך להיות מחבק ותומך, לתת למישהו על הראש אולי יראה התקדמות מיידית מתוך פחד (כמו עם ילדים) אבל נזק לטווח הארוך.

ביקורת היא הסתכלות חיצונית על אדם שעשה משהו. ושיקוף זו הסתכלות קצת יותר פנימית. לומר לחבר "הפריע לי שקרה ככה וככה והרגשתי שמה שקרה לא היה מותאם לאירוע" זה הרבה יותר נחמד זה גם לא מעביר ביקורת זה משקף מה חוו ממני וגם נותן יכולת בריאה יותר לברר מה קרה ואיך להשתפר

זה נראה יותר כמו תקשורת הגיונית.

זה אחלה אבל גם שם צריך לשים לב לתדירות ולנושא.

האם הצפייה הגיונית, אם זה קורה כל כמה ימים אולי הבעיה היא בציפיות לא ריאליות.

כמו כל דבר גם ביקורת או שיקוף הם לא כלי שצריך כל יום להשתמש בו

בנטרול רגשי כמו שאת מציגה

לכן גם לא יתקבלו בנטרול רגשי.

וזה לא מצביע על חולשה פנימית או חוזק פנימי, מצביע על אנושיות וקריאת סיטואציות רגשיות מעבר למילים, כמו טון, יחס כולל, אכפתיות, הכרה של המצב.

אז אם יודעים לעשות הפרדה רגשית בין המכלול לבין התוכן שיכול להיות נכון

אפשר לצאת נשכרים

וגם כשנותנים ביקורת

אפשר ללמוד לעשות אותה נכון

בלי שיפוטיות וכעס

בשונה מביקורת שבה אתה אומר לבן אדם מה הוא עשה לא בסדר. שיקוף הוא אמירה אישית סוג של בירור משותף של מה שקרה והיכולת להסביר בצורה נעימה ששלא היה פה משהו תקין או ראוי (וגם ההיפך שיקוף ניתן גם על דברים טובים)

במקום לבקר / לכעוס

לומר תיאור סיטואציה/ רגשות בצורה נטולת שיפוטיות/ כעס

חוץ מזה ביקורת זה לא דבר יעיל לא משנה איך תכבס את המילה

שיקוף או מה שבא לך.

חוץ מזה זה עניין של יחסים בין אנשים מה אומרים למי אומרים איך אומרים ומה בכלל ביקשו לשמוע ממך

לצערי. רובו לא מתאים לפרסום פה בפורום בגלל שהוא מיועד למטרות אחרות מאשר המטרה שלך (פרק ב' נשוי).

זה לא רק שמצופה מגבר להיות מתחיל. זה שאתה גם אדם רגיש (אני משער, לפי זה שאתה כותב פה) ואדם רגיש יש לו עוד מורכבויות חוץ מפרק ב' רגיל.

זה נראה לא קל עם מה שקורה בחוץ.

בחורות איכותיות יעריכו כנות ויוזמה.

רק שים לב שזה מקובל בקהל יעד שלך ולא חריג.

ושאתה לא מצטט קלישאות, לא צריך משפט מחץ, צריך כנות ופשטות.

ולדעת לעמוד בסירוב, זה לא נעים אבל יכול להיות נסבל.

מה שנהיה מכל ההיכרויות היום זה מלחיץ.

מצריך ממך הבנה באימוג'ים ועוד כל מיני צרות וניואנסים ב-DM ואפליקציות ורשתות שעוד לפני שמתחילים מתייאשים.

אני מהדור הישן שיצא או פשוט התחיל שיחה על סתם תחומי ענין ואם יצא וזרם ויש כימיה אז טוב ואם לא חיוך ושלום.

בהצלחה

ויותר חשוב מאיך להתחיל זה עם מי יהיה לך מה. גם זה נפגע בדור הזה והפרוגרס שחט אותנו אבל היתה עליה מברית המועצות שאיזנה קצת.

שמור על חיוך וראש למעלה.

תן לברירה הטבעית לנפות, מי שתפנה אליה והיא תייבש או תזלזל אז מה לך ולה.

תכבד את עצמך יכבדו אותך

תפעיל אינטואיציה

משה, אפנה אליך באישי ברשותך בנושא החומרים שהמלצת.

מתוך השברים אנחנו צומחים, והם אלה שבונים אותנו.

להגיע למקום שלם או בדרך לשם

צריך לעבור דרך כאב ושבר

כי הלמידה מתרחשת מתוך ניסוי וטעייה

שוב ושוב

הכאב הוא המחיר שמשלמים

או הטריגר ממנו צומחים

ביום יום, אנחנו עוטים עלינו מסכות, שיריונות ומגינים. כדי להגן על הנפש שלנו מפני ריסוק, ולכן כשהיא מתרסקת והלב כולו מתנפץ לרסיסים, נזעקת הזעקה האמיתית "אייכה א-לוהים???" "אייכה לעזאזל???" ואז, הנפש היא באמת אתה. אז הנפש שלך באמת שלמה, כי היא לא מתחפשת... אתה-אתה, וכל הגוף והנפש מתחברים לשלמות אחת גדולה...

ולכן, אין דבר שלם, יותר מלב שבור...

ולא תורה מסיני.

הפירוש הוא כמו שאמרו למעלה.

מהשבר אפשר להגיע למקום שלם יותר.

אבל כשהשבר קורה, נשברים, לא מרגישים שלמים.

ורק כשמעבדים ועובדים נכון עם השבר אפשר לעלות למעלה, לא מעצם השבירה.

שכל אחד יכול ליצוק לתוכו את המשמעות שנוחה לו

פתח להרבה קלישאות

1. כשיש נושא שמפעיל, שווה לבדוק האם האתגר הזה רלוונטי. לפעמים הוא כן, לפעמים הוא לא. קטונתי מלאבחן מישהו.

2. גם אדם רגיל יכול להחזיק תועלת מניהול רגשי. כלים לניהול חרדה (או הצפה) נכונים תמיד. גם אצל אדם שבדרך כלל אין אצלו הצפה אבל משהו מסויים מפעיל אותו.

איפה ראית שדוחפים את זה למישהו?

אגב אני מסכימה עם זה לענ"ד הלא מקצועית בעליל, ומנסיוני, שהרגישות היא ברובה תולדה של חרדה

זה דווקא אופטימי בעיניי, יש דרך לטפל בזה

מה זה משנה מה השם של זה ? אגב, אין אבחון היום להפרעה של "רגישות גבוהה"

ולהערכתי גם חלק מההפרעות של "קשב וריכוז" אצל חלק מהאנשים הם תולדות של דברים בסגנון חרדה. אם אני חרד ממשהו אני מנתק את עצמי ממנו או מוצף.

יש בזה קשר לחרדה וגם קראתי על זה האמת

על עצמי בעיקר אבל לא רק. כשעושים עבודה להפחתת החרדה בנושא מסויים, היכולת לפעול בו גדלה דרמטית והתסמינים של הצפה וניתוק יורדים.

יש דרך לטפל בבעיה שיודעים מה היא, אבל אם אדם מוסלל למקום אחר ולא הולך לטיפול שבאמת רלוונטי לו אז אין פה אופטימיות אלא תקיעה של האדם במקום לא שלו.

ל"רגישות גבוהה" אין טיפול. לחרדה כן.

ניהול רגשות זה טוב ובריא, וגם לא מספיק למי שהבעיה שלו היא אחרת.

כשאדם לומד שהוא אר"מ ואז מחפש קצת ללמוד על זה ומבין שזה פשוט איך שהוא בנוי אז אין לו איך לצאת מהמצב האמיתי שלו. והוא בכלל לא אר"מ.

כאן באמת על כל מורכבות רגשית מפנים לפורום הזה.

כי הוא נהיה פורום דיבור רגשות, לא בהכרח אנשים רגישים מאוד.

הצעתי לבדוק. להתעניין. שתדע שיש דבר כזה.

ויש טיפול ל"רגישות גבוהה". בטח שיש. גם אם הוא לא קסם. עובדים עם המערכת ומכבדים אותה. אם יש חרדה אז אפשר לטפל בחרדה. ואם אני רגיש למשהו אז זה בסדר להפחית את המינון שלו בחיים שלי.

אז אני כותב כאן.

זו אבחנה רשמית או חוסה תחת אבחנה אחרת?

דבר ראשון לצאת מנקודת הנחה שלכל אדם יש עולם פנימי, רגשות, התמודדויות, דפוסים, וטראומות (גם קטנות) מילדות.

לכולם.

אולי יוצאים מנקודת הנחה שלשאר העולם החיים זורמים ומושלמים אולי אפילו בהשפעת הרשתות החברתיות וחוסר דיבור עמוק על רגשות מביאות אותנו להסקת מסקנה של מי שמרגיש רגשות הוא אדם רגיש מאוד.

אדם הוא דבר שמרגיש רגשות, בעוצמות גבוהות, זה הקונספט. אם זה מביא לחוסר תפקוד אפשר לטפל בזה, אבל יש המון סיבות יותר נפוצות מרגישות גבוה.

בשאלון גם יצאתי אדם רגיש מאוד אבל אני סקפטית, כמעט כולם יצאו מעצם היותם אנשים עם רגשות.

לא סתם זה לא משמש כמונח קליני.

הוא קצת כוללני מדי ואם נסתכל לעומק בניתוח פסיכולוגי, אני מניחה שימצאו אצל הרבה מהמוגדרים גורמים אחרים וטראומות ילדות ולא רק רגישות מולדת.

ואבל אם זה עוזר למישהו, למה לא?

אני מתמודדת עם ריצוי מילדות, יש לי חוש לדקויות ואומנות, רעש גבוה ואורות חזקים לא נעימים לי ומטרידים אותי (יש מישהו מעל 30 שלא?)

והנה כבר יצאתי רגישה מאוד בשאלון.

אני יודעת טוב מאוד אחרי טיפול פסיכולוגי מה גרם לדפוס הריצוי שלי.

התנאים בבית, אמא שלי שמרצה בעצמה, בקיצור אם הייתי נולדת למשפחה אחרת יתכן שלא הייתי מרצה, זה לא מולד.

הבעיה היחידה בהגדרה שהיא עלולה לתת מענה שטחי למשהו מורכב יותר.

כשגורמים לאדם בריא ורגיל לתהות אם הוא בכלל איש רגיש מאוד או אישה רגישה מאוד אז לא עושים איתם חסד, להיפך.

וכשגורמים לאדם שיש לו בעיה אמיתית, עם שם קליני מוגדר, לחשוב שהוא בסך הכל איש רגיש מאוד או אישה רגישה מאוד אז גורמים להם בפועל לא לחפש את הטיפול שהם צריכים.

יש מקרים שזה עוזר בעיקר לאנשים רגישים מאוד בצורה מולדת ללא סיבה סביבתית בהכרח (מכירה ילדה כזאת במציאות)

ויש מקרים שזה נותן הגדרה שיטחית ולא נכונה ובכך מונע מענה נכון.

יש מקרים של שילוב.

מה יותר? כנראה המקרה השני.

הרבה יותר נדיר להיוולד כזה מאשר לחטוף שריטה רצינית מההורים.

בהרבה מקרים הטיפול דומה, אבל המודעות לגורם חשובה והיא חלק חשוב מהטיפול.

זה בסדר שיש בעיה קלינית וצריך לחפש אותה. אבל גם אם נתנו לבן אדם מענה לזה שהוא מוצף עכשיו ושלא יהיה חסר אונים מול הצפה, הרווחנו.

הייתי אומר אפילו יותר מזה - אם מנקזים את ההצפות, אפשר ללכת לאיש מקצוע ולקבל מענה לשורש.

אין שום מענה בלהגיד/להסליל/לדחוף לאדם שהוא אר"מ כאשר הוא לא. זה מצמצם את מרחב האפשרויות ולא מגדיל אותו.

זה כמו להגיד לאדם שסובל מביטחון עצמי נמוך שהוא פשוט אדם מופנם. לא הועלת לו. תקעת אותו.

בין פיתרון לבעיה הספציפית, לבין החותמת הכוללת. אני לא חושב שרצים פה להחתים אנשים על אר"מ.

טיפולים בשנים האחרונות קשה לי להאמין שאנשים לא ידעו לחפש מענה לבעיה

ואני מקווה שרוב האנשים לא נסמכים על אבחנת פורומים, וגם - שרוב האנשים רוצים חיים טובים מאושרים ובריאים

ומי שלא מתאים לו להתמודד עם מה שכרוך בלהגיע לשם - כנראה יסתפק בהגדרה ובקבלה עצמית, לא משנה ץחת איזו כותרת ומי שנחוש לעזור לעצמו (ואני ביניהם) - ייצא מגבולות ההגדרה ויתקדם עם זה הלאה

אני מוצא את עצמי מזדהה עם כל מיני קשיים שעולים כאן בפורום (ועם חלק ממש לא) אז אני קורא וכותב.

אני אר"מ? אולי, לי זה לא כל כך משנה

כדי ללמוד את מה שיש לנו להציע, בעוד שאנחנו תופסים את זה כקושי ואתגר?

תחשוב איזה קשה זה לחיות תחושות שחווית כל הזמן

בחרדה זה מאוד מורגש וזה קשה ממש, מנסיון.

אני חושבת שזה המצב התקין. חווים רגש, והוא הופך לזכרון. נעים יותר או פחות אבל זכרון.

בחוויות חיוביות זה אחרת וזה אפילו מיטיב עם החיים שלנו. תחשוב שנגיד עסקת בנתינה שמילאה אותך ברגש חיובי. אם הרגש הזה לא יהםוך לזיכרון, אולי לא נרצה לממש אותו שוב כי אנחנו חווים אותו כל הזמן גם בלי לעשות כלום

בזוגיות לדעתי זה הכרחי שרגש יהפוך לזכרון במובן הטוב. כי צריך להשקיע בה כל הזמן כדי לחוות אותה כדבר טוב וזה מצמיח

בקטע הפחות חיובי - אם נחווה כל הזמן רגש מתקופה קשה שהייתה, לא נצליח לחיות בשלום לעולם

דווקא נראה לי שאתה בסדר

מחפש קצת מים במדבר.

תן דוגמה מוחשית כי לא בטוחה שהבנתי

זה משהו שאין לי מספיק כדי לתאר אותו.

אבל שהדברים יעברו אצלי ולא לידי.

ולדעתי זה דבר שונה

לנכוח בסיטואציה ולא להיות מנותק ממנה רגשית.

בשביל זה צריך להבין מה מטרגר אותך, אם בכלל. לפעמים זה נובע מהרגלים לקויים שלנו כמו גלילה אינסופית בטלפון, שנח לברוח אליה.. לפעמים זה גולש לנו גם לדברים אחרים, מרוב שאנחנו רגילים "למקבל" (אגב, אני שמתי לב על עצמי שלפעמים רק הנוכחות של הטלפון מפריעה לי לנכוח. לפעמים צריך להעיף אותו רגע הצידה ולנוח ממנו. גם רבע שעה בתור התחלה - עושה פלאים)

אם זה הכיוון, מציעה לתרגל ולקרוא על מיינדפולס, לעשות דברים לאט, להתחיל מלהחליט שאתה מתרכז במשו במשך 5 דקות ואז לעלות כדי להתרגל. לתרגל הקשבה - לשמוע שיר כשאתה מרוכז רק בו. ידיים פנויות. קריאת ספר.

אם המוקד הוא חרדה אז יכול לעזור לעשות פעולות רפטטיביות (שחוזרות על עצמן) שדורשות ריכוז- הרכבה של פאזל, כתיבה של אותו משפט מס פעמים, אם אתה בעניין אז הכנת עוגיות למשל, אוריגמי, הרכבה של לגו/ וואטבר שמדבר אליך, הכמות וההכנה שהיא מדויקת וחוזרת על עצמה דורשות ריכוז, אפשר וכדאי גם פעילות גופנית שתורמת רבות לעניין ומרגיעה את המערכת, וכמובן - אם מתאים- נבירה עצמית. אפשר גם דרך טיפול - מחשבה על - ממה אתה בורח. מה כואב שם שאתה מתורגל כבר להסיח את דעתך במשו אחר כדי לא להרגיש

הכל כיוונים שאני עושה ועשיתי בעבר כדי להגביר נוכחות

אחשוב

היית ככה כילד?

מה סגר אותך? רגשות היה אסור? מעיד על חולשה? סביבה גברית מאוד? נתקלת בחוסר הכלה של רגשות? חוויה מסוימת שהבנת שעדיף לך להדחיק רגשות?

יכולות להיות המון סיבות.

נסה למצוא חוויה/ות מהילדות שגרמו לך לבחור בהדחקה.

ונסה גם לעצור.

אם החיים שלך במרוצה, תמיד ליד מישהו או בעבודה כדי לא להישאר עם עצמך,

נסה ליזום יותר רגעים כאלה עם עצמך, גם אם לא יהיה שם איזו תבונה עמוקה, פשוט להפסיק לברוח.

זה נשמע שאת בחוויה ממש מטלטלת ומציפה.

כשכולם מסביב אומרים משהו אחד והלב שלך מרגיש משהו אחר, זה מייצר תסכול עצום ורגשות אשם.

הרגש שלך והחיבור שאת מרגישה הם אמיתיים לגמרי, ומותר לך לכאוב ולרצות את זה. אבל חשוב לעצור רגע ולהפריד בין שני דברים:

• מה שאת מרגישה כלפיו. החיבור והאהבה שאת חווה.

• מה שקורה במציאות. כשהוא בעצמו אומר שזה לא יעבוד, זה הסימן הכי משמעותי. זוגיות וחתונה דורשות שני אנשים שנלחמים על זה ביחד באותה עוצמה.

לפעמים הסביבה רואה דברים שקשה לנו לראות מתוך סערת הרגשות, כשאת מאוהבת עד השמים. אבל החלק הכי חשוב הוא מה שהוא מרגיש ומחליט. אם הוא לא שם, הזוגיות הזו בספק גדול. מגיע לך מישהו שילחם להיות איתך וירצה אותך באותה מידה, בלי שום ספקות.

קחי לך קצת שקט מכולם, בלי העצות של הסביבה, ותשאלי את עצמך: אם הוא אומר שזה לא יעבוד, האם את מוכנה להיות במקום שבו בן הזוג בספקות וחוסר בטחון עם עצמו בקשר איתך?

אפשר להתמודד עם התנגדות של הורים, חברות או הסביבה – אבל אי אפשר לבנות זוגיות כשהצד השני אומר שזה לא יעבוד.

אם הוא וההורים שלו אומרים לך שלא תתחתנו - מה עוד את צריכה ? לעבד את האבדן של החלום

אני מציעה גם לא להחכנס לחדבונות של נשמתי/ חיבור משמים וכד. את סוג של מכניס. את עצמך מראש למקום שבו את סוגרת לך עוד אופציות כי הוא היחיד

את צריכה מישהי ניטרלית שתעשה לך סדר רציונלי ביחס שלך למע היחסים הזו /למע הציפיות שלך מול הבחור הזה, ותעזור לך לעבד את זה בצורה נכונה ולעבור נכון את הפרידה מהחלום כנראה..

את יכולה להיות מאוד מאושרת גם עם בחור אחר, ואני בטוחה בזה, כי אם הבחור הנוכחי לא רואה עתיד איתך ולא רואה אותך בתור אשתו - כנראה שהוא לא בשבילך.. לא כנראה, בטוח אפילו

את ראויה ליותר.

תאמיני בזה♥️

זה לא עוד אחד. ואני לא מאוהבת, אני פשוט יודעת ומרגישה שזה הוא...

ואני מרגישה אליו חיבור ואהבה ומשיכה וקירבה רוחנית. ואני מכירה אותו כבר 3 שנים בערך ההצעה לשידוך עלתה רק לפני שבוע וחצי

נשמע שיש כאן חיבור עמוק ומשמעותי, במיוחד כשאת מכירה אותו כבר שלוש שנים ומרגישה גם אהבה, משיכה וקרבה רוחנית. ❤️ יחד עם זאת, כדאי לתת להצעה זמן להתפתח ולבדוק אם יש גם התאמה בערכים, בציפיות ובדרך שבה אתם רואים את החיים. לא חייבים למהר להחליט, אבל גם לא צריך לבטל רגש אמיתי רק כי ההצעה עלתה רשמית רק לפני שבוע וחצי.

אני לא ארחיב יותר מדי, כי כתבו לך פה תגובות שיש בהן מספיק חומר למחשבה ובירור.

כן אגיד לך גם מניסיון, של לא מעט קשרים כאלו שכל אחד הרגיש הדבר האמיתי:

לא כל מי שנרגיש אליו אהבה וחיבור רוחניים ועמוקים ומופלאים ככל שיהיו, הוא בהכרח האדם איתו נתחתן ונבנה בית ומשפחה.

לפעמים יש חיבורים שנעשים בפלא כזה כדי לעורר אותנו לתיקון מסויים מול נשמה מסויימת, וזה לא אומר בהכרח שזה החתן. אלא שיעור שלי מול הסיטואציה.

כדי לבנות בית עם מישהו צריך ששני הצדדים ירצו בכך. מספיק שצד אחד לא מעוניין, אין מה להתעקש על זה. זה סתם יגרום לך עוגמת נפש וכאב לב.

בין אם מצד התעקשות שלא תישא פרי, ובין אם מצד התעקשות תתחתנו ותגלי שזה הדבר האחרון שהיית רוצה בשביל עצמך.

לא סתם אומרים לבקש על העניין הכללי ולא על אדם מסויים בתפילה.

גם אם נדמה שזה הדבר האמיתי, חשוב לשמוע גם מה קורה מסביב. ובמיוחד אם מי שמסרב זה מי שאמור להיות הצד השני בזוגיות.

להסכים לשחרר חלום של שנים זה לא פשוט, אבל להחזיק בו כשהוא מנותק מהמציאות, לא יקדם אותך לבית שלך בשום צורה.

מקווה שתמצאי עצה טובה אצל מי שסובבים אותך, וכוחות ואומץ בתוכך להסכים לשחרר מה שלא שייך ולהיפתח למה שכן.

הוא סרב להצעה לשידוך?

היה לי ככה כלפי מישהי אחת 7 שנםי עד שיצאתי מזה... היקשרות יתר. על אחת אחרי זה עוד בערך שנה.. ורק אז השתחרר לי.. לדעתי לצאת לדייטים או לשביל ישראל\הודו ולפגוש עוד אנשים...

ממקום אישי.

חוויתי סיטואציה דומה, אבל קיצונית הרבה יותר בעקבות איזשהו סיפור שהיה שם מהצד של הבחור.

במשך כמה שנים אמרתי לעצמי "זה בעלי", המשפחה שלי התנגדה בתוקף. הוא עצמו לא הבין איך אנחנו יכולים להתחתן.. אבל לא היה לו מה להפסיד.

ובא לא המשכנו את הקשר ואני הסתובבתי בעולם בתחושה שזהו, פספסתי את השידוך שלי.. עד שהזדמן לנו לעשות סגירת מעגל שבה ראיתי את הנקודה הכי גדולה-

לא הערכתי את עצמי מספיק.

אם כל הסביבה אומרת לך 'לא' ואם הוא בעצמו אומר לך שלא.. אז תתבונני פנימה:

• למה אני מרגישה ככה?

• מה אני מרגישה שאני בקשר איתו? איזה מענה הוא נותן לי?

• האם אני מאמינה שאני מספיק טובה וראויה להיות בקשר שגם הבחור רוצה אותי? שכולם שמחים מזה שאנחנו מתחתנים?

מנסיון אישי, קשר כזה לא מוביל למקומות בריאים בנפש. הוא יוצר תלות רגשית, ירידה בערך ובביטחון העצמי.

אני יכולה להגיד לך שהבחור הזה התחתן לא מזמן ועד עכשיו אין לי הבנה איך הוא התחתן ואני עדיין לא-

גם אחרי שסגרנו את הסיפור בנינו, בהבנה אמיתית שלי מגיע הכי טוב. והטוב הזה לא יהיה ממנו במובנים שאני צריכה.

אבל אני יודעת שאני אתחתן ואני אהיה כ"כ מאושרת עם בעלי ולא עם מישהו שאני חושבת שהוא בעלי כי.. כל אחת והסיבות שלה.

אני לא מאשימה אותך ח"ו, רק מזמינה אותך להתבונן למה את מרגישה את זה כ"כ חזק.

ואם אין הסבר, הייתי מרימה גבה.

בסוך את רוצה להתחתן עם מישהו שרוצה שיהיה לך הכי טוב. באמת הכי טוב.

ולפעמים הצד השני, מאהבתו אלייך יודע שאין לו את היכולת והכלים לספק את האהבה הזאת כפי שאת צריכה.

חיבוק. ובהצלחה.

ה' איתך.

הבאת את הדברים בצורה פשוטה ממוקדת מכוונת ובהירה, ושמחה שחיכיתי ולא כתבתי אתמול מה שרציתי. אמנם חלק יכול להיות רלוונטי, אבל נקודת המוצא וההבנה של את המצב היתה לא מדויקת לכותבת.

ולמדתי ממך דבר חשוב, אז שוב תודה.

מה הסיפור שם?

יתכן שהם צודקים. יש מצב שהם רואים מה שאת לא רואה. באותה מידה יתכן שהם טועים. יכול להיות שיעוץ מקצועי יעזור. בהצלחה.

זה הרבה עניין של בטחון עצמי, דימוי עצמי ומציעה לך ממש מכל ה❤️ ללכת להשקיע בזה, לטפל בזה.

צריך עוד פרטים... לא ככ הבנתי את הסיטואציה. וגם - זה קשור לרגישים מאוד?

ולמה שלא תתחתני איתו בעינהם? כי לא כדאי לך? או מסיבה אחרת?

טיפול זה רעיון טוב.

צריך לעשות עבודה תוך כדי... הזמן יהיה פקטור רק אם תהיה בו התקדמות שנכונה לך..

הייתי מאורסת לגבר שאהבתי מאוד ולא משנה למה, אבל ביטלנו את החתונה ונפרדנו ונכנסתי מזה לדכאון ממש והאמת שלא הלכתי לשום טיפול.. נתתי לכאב לעבור דרכי ולפלח את הנשמה. הרגשתי אותו גם בעצמות. פיזית כל הגוף שלי כאב.. אבל לא ניסיתי להדחיק אותו או לברוח ממנו ומתוך הצער התפללתי וביקשתי מהשם - אתה יודע מה הכי טוב לי. אני לא נותנת לך רעיונות אבל תוציא אותי מזה. איך שלא יהיה תוציא אותי מזה. רק אתה יכול. ממילא אתה הרופא הכי מומחה לנפש. איך כתוב בשירת האזינו? אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיִּדִּי מַצִּיל".

אתה גזרת שכך יהיה, אתה היחיד שתרפא. השלכתי על השם והאמנתי לו שגם אם אני לא מבינה זה כנראה לטובתי, איכשהו.. ועשיתי השתדלות. מילאתי את היום בדברים, הכרתי אנשים חדשים, דיברתי על זה עם חברות קרובות שידעתי שיבינו ואיווררתי רגשות, התרחקתי מהסביבה הקודמת שהייתה משותפת ובניתי חיים חדשים והיום אני נשואה באושר לגבר מדהים

חלק מהכאב זה אידאליזציה. חלק זה געגוע אמיתי לאדם שאהבתי. חלק זה תחושת פספוס על מה יכול היה להיות או געגוע למה שהרגשתי איתו. אבל אפשר להירפא מזה

מקווה שזה נותן לך תקווה

והתפילה הכנה לקב"ה.

רוב אושר!

התגובה שלך מדהימה.

באתי לכתוב וקוראת והתחברתי לכל מילה שלך, וזה כל כך נותן תקווה לשמוע שהגם שהזמן לא מרפא, יש רפואה ממקום אחר.

יש רפואה.

עברה יותר מחצי שנה מאז הפרידה שאני חוויתי, אבל הלב שלי בכה ובוכה עליה גם היום.

על מה שהיה ואיננו. על הפוטנציאל ועל הפער שלא אפשר לזה לקרות בפועל ...

על ההבנה שהמסע הזה ארוך מדי עבורי ועבור הלב שלי...

ארוך מדי ומאוד.

ואני עדיין מתגעגעת למשהו שם שלא היה בשום מקום אחר.

והלב לא מוכן למשהו חדש עדיין, ונרדמה שזה הכאב הכי צורב שאפשר לחוות בפער הזה בין מה שאיננו למה שנפקד מקומו.

וכמו מילות התפילה שלך, גם בי יש תפילה...

שיתרפא הלב.

מאחלת לך ריפוי אמיתי ושמחה ושתזכי לעמוד תחת החופה עוד השנה עם בחיר ליבך ותקימו בית שמח ואוהב ובטוח

🤍

כי בסוף מתים כשעובר מספיק זמן

אי אפשר לגמרי להשתחרר מזה אבל אפשר לנהל את זה

ולא כל מה שמבינים בין השורות קורה באמת,

זו תכונה של רגישות יתר, לחשוב שיש בין השורות...אז לא תמיד מחמאות=השוואות, אני בטוח שאת יודעת את זה.

וגם אם לא תצליחי להרגיש את זה, ותרגישי קנאה, איפה שהוא תזכרי שזה רק אצלך, והבעל שלך מושלם

מעניין שאתה אומר שלחשוב שיש בין השורות זה של רגישים, זה מסביר לי הרבה דברים

ניואנסים, שלא באמת התכוון להם המשורר, או הבן זוג/חבר/פלוני אלמוני

והרבה התייחסות ותשומת לב, מחמאות והתרגשות - אם וכאשר ההיכרות תהיה מוצלחת ותביא להחלטה לאירוסין וחתונה.

כמו, להבדיל, כשנולד תינוק חדש במשפחה ויש ילדים קודמים. יש התלהבות רבה ועניין רב ותשומת לב מיוחדת סביב התינוק החדש (ובאופן טבעי והילדים האחרים, הגדולים יותר, מרגישים הרבה פעמים קנאה ורגשות שליליים כשנכנס תינוק חדש למשפחה).

התלהבות של התחלות היא כמו זיקוק דינור – היא רועשת, נוצצת וגונבת את ההצגה - אבל זה לזמן קצר. לעומת זאת, הזוגיות שלך עם בעלך היא כמו מדורה יציבה, עמוקה וחמימה שכולם נהנים להתחמם לידה ביומיום.

לוקחת לי.

ככל שתביני שבעלך והחתן החדש לא יושבים על אותה משבצת וכל אחד מביא דברים אחרים ככה תוכלי להירגע. במשפחה יש מקום לכולם.

תשאירי את ההשוואות למי קיבל מההורים יותר, כי המשאבים מוגבלים. אבל מי מוצלח יותר? שניהם! המשפחה מתרחבת ותאמיני שיש מקום בלב לכולם

נראה לי שהמפתח הוא להבין שהצורך שלך לצאת "בטופ" לא סותר את האהבה שלך לאחותך או את הביטחון שלך בבעלך. לפעמים גם כשאנחנו שלמים לגמרי עם הבחירות שלנו, עדיין יש בנו חלק שרוצה את האישור של ההורים ולהרגיש שהם רואים את הזכייה שלנו. תזכירי לעצמך שהזוגיות שלך היא לא תחרות, ושגם אם יתלהבו מהבחור שלה יותר, זה לא מוריד במילימטר מהערך של בעלך או מהאושר שלך איתו. ❤️

הראשון זה לקנא, איך לה יש את מה שאני רוצה ואין לי

והשני זה - איזה כיף, יש דבר כזה בעולם. אני רוצה גם. איך אני מגיעה לשם?

ולא לקנא בה. לשמוח שיש לה ולרצות להתקדם לשם גם.

בעצם אם אין לנו במי "לקנא", אז אנחנו חיים בעולם ולא חסר לנו שום דבר ואין לנו מושג שהטוב הזה קיים בכלל. עכשיו כשאנחנו יודעים שהטוב הזה קיים אפשר לחפש אותו ולנסות להשיג אותו.

במקרה הזה - זה סתם התלהבות שתעבור. אבל מכיוון שזה מפעיל אותך שווה להתבונן בזה בנפש.

אבל פה ספציפית אין לי איך להשיג את זה כי זה כאילו תלוי במישהו אחר.

בכוונה לוקחת משהו רדוד וחיצוני כדי להקצין, אבל נגיד והוא יהיה יותר חתיך מבעלי, זהו אין לי איך לשנות את המציאות ואני גם לא רוצה להשיג מישהו אחר ב"ה

או שאתה מתכוון שזה מקום בנפש שצריך לנסות להשיג אותו?

תנסי לדייק את זה.

אם זה יחס מההורים שלך כמו שכתבה @נעמי28 מתחתיי, אז יש שם שיעור ללמוד של לשחרר את הצורך הזה.

אם זה גבר חתיך, אולי שדרוג של הבעל בעינייך יהיה יותר מועיל מלהתקין חדש.

(זה יכול להיות לבוש, וזה יכול להיות מודעות לטוב שכבר יש בו).

קחי את הרגש שלך לשיחה.

נשמע שיש משהו בקשר עם ההורים שלך שזקוק לאישורים, לחותמת, אהבה שמותנת בלהיות הכי טובה, אולי חווית דחייה כשאת לא הכי טובה ומישהו בחדר יותר טוב ממך.

את ובעלך זה דבר אחד, אם הוא נתפס אצל ההורים שלך כטוב או לא, את נתפסת בעינייך כטובה או לא.

זה קורה לנו גם עם הילדים שלנו.

דבר ראשון תנתקי את יסורי המצפון / האשמה מהקשר שלך ואחותך, אין ספק שאת אוהבת אותה ורוצה בטובתה, פשוט יש משהו מתחת לפני השטח בדינמיקה שלך מול ההורים בעיקר ואולי משם מול כל העולם שמרגיש אהוב רק אם הוא הכי טוב.

טוב שאת בטוחה בקשר ובבעלך, ואם תכירי את הדפוס הזה בדינמיקה שלך מול ההורים ואפילו תזכרי בחוויות ילדות מסוימת שקיבעה אותו, עצם ההכרה במילים והזיהוי יכולים לעזור להגדיר את התחושות במשבצת מסוימת ולנסות לעבור הלאה, ולא להמשיך להתנהל מאותה משבצת.

ולשאלתך פעם השוואתי המון וכל היום, התנהלתי מהשוואה, קבעתי יעדים מתוך השוואה והסתכלות החוצה. היום זה כמעט לא קורה לי.

או גם אחים ואחיות אחרים לגבי נושאים שונים? מסכימה עם נעמי.

כאילו את מכירה אותי.

מה שמדהים זה שאחרי שקראתי אותך והתבוננתי, שמתי לב שזה גם דפוס שיש לאמא שלי מול ההורים שלי אז בטח יש פה גם העברה בין דורית.

כמה כיף😏

וואו איך אני לא רוצה שהילדים שלי גם ירגישו ככה כלפי.

אוטומטי

השאלה מה המטרה של ההשוואה שלך ללמוד על עצמך, להשתפר, להרגיש יותר טוב עם עצמך או מחוסר בטחון וחיפוש של אישור חיצוני.

אם זה הסיבה האחרונה אז זה לא באמת נפתר ונעלם אחרי ההשוואה הפוך זה כמו סמים ומחפשים השוואות ואישורים מגורמים חיצוניים שבדמיון שלנו שווים יותר בעינינו או בעיני מי ששווה בעינינו.

הגיון אין מה לחפש כאן את לא תפתרי את זה בקול ההיגיון

"אני בטוחה בקשר שלי עם בעלי בטריליון אחוז, אני עפה עליו, שמחה בו ומרגישה שהכי זכיתי בעולם." - ואו. הכי שווה וחשוב בעולם. והלוואי שאחותך תצליח ככה ושיאהבו את בעלה עד השמים. זה לא קשור אלייך בעליל. פרגני וזה קל לפרגן במצב שלך - כי את במקום מאושר ושלם.

אני חושבת שהנקודה הכי מעניינת כאן היא שאת לא באמת מטילה ספק בבחירה שלך או בבעלך, אלא עדיין רוצה להרגיש שההורים שלך רואים את הזכייה שלך ומעריכים אותה. וזה כל כך אנושי. ❤️ את יכולה לשמוח מכל הלב בשביל אחותך ובו זמנית להרגיש קנאה או חשש מהשוואות. הרגשות האלה לא הופכים אותך לאחות פחות טובה. אולי האתגר הוא להזכיר לעצמך שגם אם יתלהבו מהבחור שלה יותר, זה לא אומר שבעלך פחות טוב או שהזוגיות שלך פחות מוצלחת. את לא צריכה לנצח בתחרות שאף אחד לא באמת חייב לערוך.

איך אני שמחה שהתייעצתי פה, יצאתי עם המון שיעורי בית אבל אני על זה

לחיים טובים יותר, אמן

היופי פה הוא שאת כבר זיהית את זה בעצמך. בפנים את בטוחה בקשר שלך, ומבחוץ את צריכה שיאשרו לך.

העניין הוא שההשוואה מגעה ממקום של חוסר ביטחון עצמי ורצון לקבל אישור מאנשים אחרים - במיוחד מההורים.

מה שיעזור לך פה זה עבודה עצמית עם עצמך או מישהו שילווה אותך כי יש קולות פנימיים שגורמים לך להרגיש ככה ולתת משקל כבד יותר לאנשים סביבך מעל הדעה שלך עצמך.

טיפ קטן: תראי את זה בתור מקפצה להעצמה אישית שלך וכשתפתרי את זה עם עצמך את תרגישי יותר משוחררת במצבים כאלה גם בעתיד.