צריכה לטבול בעז"ה ביום שני.
בעלי במילואים ויוצא ביום שני בבוקר❤️ יהיה כמה ימים בבית ושוב למילואים.
קשוח לי, אני ממש על הקצה כמו שבחיים לא הייתי (ואנחנו אחרי מאות ימי מילואים) מחכה שיגיע כמו אוויר לנשימה. צריכה חיבוק. צריכה את הביחד שלנו.
אנחנו נושאים ב"ה מעל עשור, וזכינו שמאז ומעולם ליל טבילה הוא ערב מיוחד רק שלנו. משקיעים בזה. לא קובעים שום דבר ליום הזה.
ועכשיו כמובן מחכה לזה יותר מתמיד.
מוצ"ש אחרי עוד שבת לבד עם הילדים (כמה זה קשה, לא מצליחה להתרגל💔) יושבת על הספה ומצליחה לדבר איתו קצת.
תוך כדי הוא עוצר שנייה את השיחה כדי להתייחס לחיילים (הוא מפקד)
אני בזמן הזה מרפרפת קצת בהודעות ורואה תזכורת שיש לאחד הגדולים שלי ערב אבות ובנים ביום שני😖😖😖😖😖 מי זכר את זה בכלל???
אמא'לה כמה שזה לא מתאים לי!! מתחיל יחסית מוקדם, כשהצעירים עוד ערים. ייגמר בטח מאוחר.
משאיר אותי עד פעם להתארגן למקווה לבד (ו-ה' יודע כמה פעמים עשיתי את זה לבד בשנתיים האחרונות), לחזור מהמקווה לבית ריק (יותר גרוע, לילדים ערים) ולא לקבל חיבוק. ושוב, פשוט לחכות. כי זה הסטטוס שלי בשנתיים האחרונות. מחכה ומצפה.
ואין לי שום טענות כלפיו. הוא יותר התבאס ממני (נראלי בכלל לא ידע על הערב הזה🫣 יש מצב שבכלל שכחתי להגיד לו כשפירסמו את זה, לפני מיליון שנה ומלחמה ופורים ופסח)
ואין שום סיכוי שהוא לא הולך עם הבן שלי. זה אירוע חד-פעמי. ועם כל הכבוד לנו, במצב הנתון טובת הבן שלנו עומדת לפנינו.
ואני גם לא צריכה טיפים איך לייעל את ההתארגנות וההליכה למקווה כשבעלי לא נמצא. יש לי כבר דוקטורט בנושא.
ואני יודעת שיש צרות גדולות יותר. ויש לילות טבילה בודדים יותר. ושאני צריכה להגיד תודה שלפחות יצא שהוא יהיה בבית בליל טבילה. ושאני מרוויחה אותו עוד כמה ימים אחרי.
אבל בכל זאת בא לי לשבור כרגע משהו.
