לפני זמן מה זה הפך להיות רשמי.
אחרי שנים של דאגות, של רגעי מבוכה, רגעי כעס, והרבה הרבה חוסר אונים - התקבל האבחון:
בני נמצא על הספקטרום.
על פני 27 עמודים נפרשים האבחונים, המבחנים, השאלונים, הסיכומים וההמלצות שנכתבו על ידי צוות של מומחים בתחומם. המסקנה שלהם חד משמעית:
"מניתוח הממצאים, כולל עיון בנתוני הרקע, ההתרשמות הקלינית וממצאי המבחנים עולה כי מדובר בילד הלוקה בהפרעה על הספקטרום האוטיסטי".
האמת היא שרציתי לכתוב על כך בפורום עוד באותו היום, לתת דרור לתחושות הקשות שליוו אותי בעקבות האבחון.
כבר התחלתי לכתוב, אך לבסוף נלמכתי בדעתי. החלטתי לחכות עוד כמה חודשים, לתת לדברים לשקוע, לראות מה הזמן יעשה.
ממרחק הזמן, אני יכול להגיד בביטחון מלא: האבחון הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לבן שלי.
מאז האבחון אנחנו יודעים מה קשה לו, על מה אין טעם לכעוס עליו, מתי כן צריך להתעקש.
מאז האבחון צוות בית הספר (ובמיוחד המורה המדהימה שלו) מתייחסים אליו בצורה כ"כ סובלנית ומרגשת, והתנהגויות שבעבר היו מובילות לכעסים ועונשים (בצדק) מקבלות היום התייחסות שונה לגמרי, מתוך הבנה כנה שהוא לא עושה זאת בכוונה אלא הוא באמת לא מצליח להבין את הסיטואציה.
מאז האבחון הוא הולך לאנשים מומחים שיודעים איך לעזור בדיוק במצבים כאלה, והתנהגויות שבעבר היו יומיומיות הפכו נדירות יותר ויותר. הוא מצליח לדבר על הקשיים שלו, לספר לנו מה הוא מבין ומה לא, מצליח להגיד לנו מתי הוא זקוק לעזרתו בתיווך המציאות.
מאז האבחון חברים טובים שלו שניתקו קשר בגלל התנהגות לא מותאמת, חזרו להיות חברים טובים אחרי שהסברנו להוריהם על הסיטואציה. ההורים המדהימים האלה תיווכו זאת לילדיהם, והם למדו פשוט להתעלם מאותן התנהגויות לא ברורות.
מאז האבחון אני מנצל עד תום כל הטבה שמגיעה לי ממדינת ישראל, כי אם אפשר לשלם פחות על הארנונה ועל אגרת הרישוי לרכב, להיכנס בחינם ללונה פארק ולמצפה התת ימי באילת - אז למה לא?
ובעיקר בעיקר, מאז האבחון אנחנו מבינים מעט יותר את הילד שלנו, ויודעים קצת יותר איך אפשר לעזור לו להצליח בסיבוב הזה שהוא קיבל על פני האדמה.
כשהתחלתי לכתוב כאן בפורום מיד אחרי האבחון, הכותרת הייתה "השמיים נפלו". זה באמת מה שהרגשתי אז.
ממרחק הזמן אני יכול להגיד בוודאות - השמיים לא נפלו, אלה אנחנו שעלינו גבוה עד אליהם.
