זה הזוי, לעקוב אחרי הבטא ולקוות שהיא תרד, להתבאס שהיא עולה, לשמוח שהיא מתחילה לרדת. ואז להיות מאושרת כשהבטא מתחת ל100 והשתחררתי מבית החולים. בדיקה הבאה אחרי שבוע בטא 9 כמו חלום, כאילו זאת הייתה פסגת שאיפותי והרופאה אומרת שזה נחשב שהתאפסה הבטא, רק רוצה אולטרסאונד אחרון.
זהו, זה מאחורי
ההריון הזה שכל כך רציתי, ששימח אותי וריגש מאוד! ההריון הזה שאיבדתי, שכאבתי ודיממתי...
ההריון הזה שיכל לסכן את החיים שלי, שלא היה לו סיכוי להתפתח, שיכל לגרום לי לאבד חצוצרה חס וחלילה...
ההריון הזה שרציתי שרק יגמר, שילך כבר, שיפתח הפתח להתחיל מחדש, שיגמר הדימום, שנהיה מותרים.
הבטא התאפסה, הדימום נגמר, סוף סוף מצליחה לעשות בדיקה של יום ראשון בבוקר (הפסק הצלחתי הרבה פעמים, הוא אחרי שטיפה, אבל תמיד בבוקר למחרת היה דם)
ואז אולטרסאונד, אין כלום, הטכנאית כבר לא רואה את מה שראו בחצוצרה, אין נוזל באגן, שתי השחלות יפות ותקינות. ואז אני שואלת אותה- את יודעת להגיד לי מתי יהיה ביוץ? והיא אומרת שאם ימשיך טוב אז באמצע שבוע הבא.
ופתאום אני מאושרת, זה לא רק ההריון שנגמר, זה לא רק הניסים שקרו לי, זה התחלה חדשה. אפילו אם זה לא יהיה הריון, רק ביוץ, זה לחזור למחזוריות הטבעית של הגוף שלי, התחלה חדשה. אור כזה...
