חושך
מערה
ערפל
יוצא משם איש עם גלימה
ופתח את פיו עם קול בס עמוק
"לך, אדום". אדום מחטאים.
קולו הצרוד צרם באזניי
חדר את חדרי לבבי הרמוס
ופילח את חלל לבבי
ליבי חלל בקרבי
ריקנות, העדר, שזה באמת היצר הרע
השתכנעתי מאותו איש
אני אבוד
הכל שחור, כמו המעיל של האיש מהמערה
ודווקא כשכבר החלטתי לנכון את דברי האיש
ורציתי לשקוע ולצנוח ולא לראות עוד אור של תקווה
כי הוא מחייב, כי הוא מתעתע, ובעיקר, כי זה לא שייך
אני שומע בתוכי קול
לא קול צורם וחזק כמו של האיש מהמערה
קול דממה דקה.
ליבי התרוקן, נוצר חלל. ודווקא בחסרון, בדממה המוחלטת
שמעתי קול, שמעתי לחישה
"אתה טוב". אני? טוב?
אולי יש כמה אורות סביבי שנדבקו עליי
חשבו שאני משהו. אבל בפנים...
בפנים, בקרבי אין טוב, יש רק רע.
זה מה שאני חושב, זה מה שחשבתי לפחות.
הדמות המסתורית משמיעה עדין אך חזק יותר
"תסתכל על עצמך". תסתכל בפנים.
אני לא מצליח להסתכל בפנים יותר מדי, יש שם יותר מדי רע, אני פוחד להיכנס לעצמי
תתאמץ, תנסה להסתכל מה יש מבעד לחושך ולחלל, מה מסתתר מתחת כל זה, האם טוב או רע?
"אני לא מצליח, תקח אותי לסיור פנימי של עצמי...".
"טוב". פתאום צללתי לתוך ערפל, חושך, עננים, כוכבים, חלל, שחור.
אני ממשיך ליסוע. ופתאום, סופר נובה, פיצוץ אדיר של אור.
מה זה? שאלתי את הדמות שלא יכלתי לראות אותה.
זה כוח גדול שניתן לך, כשתעורר תוכל להשתמש בו.
נו, אמרתי לך שאין לי בעצמי כלום, רק דברים חיצוניים.
חכה, חכה, לא סיימנו את הסיור.
חוזרים לכדור הארץ, ופתאום מגיעים ליער, איזור מאוד מוכר. אני מנסה לחשוב מאיפה אני מכיר את המקום.
לאט לאט מתקרבים למקומות יותר אפלים וחשוכים, עד שלבסוף מגיעים לכניסה למערה חשוכה.
"אה, עכשיו הבנתי מאיפה המקום מוכר לי". "זו המערה שממנה יצא איש ואמר לי שאני רע, שאני מלא חטאים".
זה בדיוק מה שרציתי ללמד אותך, שהחטאים לא בהכרח אומרים שאתה רע. אתה פירשת את דבריו שהכוונה היא שאתה רע, אבל זה לא נכון. בכל מקרה, בוא ניכנס למערה.
נכנסים למערה, הכל חשוך, לא רואים כלום כמעט. במערה יש ציוצים של חיות. אני לא מבין מה החיות מנסות לומר. ברור, זו שפת החיות, למה שאכיר אותה? אבל משום מה יש לי תחושה שאני אמור להבין מה הן אומרות.
אני מקשיב לקול שלהן, ושומע בתוך כל הנהמות והרעשים קצת חוקיות, מנגינה כזאת.
אתה שומע את השירה שלהן? "איזו שירה?", השבתי. החיות מהללות את ה'.
הן? החיות האלו? הן לא של הסטרא אחרא? מה הקשר שלהן לטוב?
גם מהמקום הזה הן מהללות לה' על הטוב שנתן להם.
וואו, אם חיות כאלו מודות לה', אולי גם אני יכול. אבל לא, אני גרוע מבהמה, אני קיבלתי בחירה חופשית ובחרתי ברע. לא שייך שאני אהלל את ה', אני רע.
לא הבנת. דווקא בתוך החלל, הרע, ההעדר, החושך, ישנו טוב. ודווקא דרך זה אפשר להתחבר לאינסוף. הקב"ה משרה שכינתו על כלים שבורים. דווקא מי שאין לו כלל, לא יחשוב לרגע שמשהו מעצמו, אלא יבין שהכל מריבונו של עולם. ודווקא מתוך החלל והשחור, אנחנו מבינים כמה אור ישנו שצריך כ"כ הרבה צמצומים וחושך כדי להגן עלינו שלא נישרף מאור השמש הא-לוקית. "ליבי חלל בקרבי", דווקא יצה"ר שהוא ההעדר, הוא זה שנותן את האפשרות להתבטל לשכינה ולהופיע בקדושה את החיים, ולהאיר את מחשכי החיים.
קול ה' בדממה דקה. דווקא השתיקה, חוסר התיאור החיובי, חוסר המחשבה שאנחנו תופסים משהו, מואיד ומצמצם.
הבטתי אל עצמי, הפעם לא כיחדתי. ומתחת לכל החלל, לכל החושך. הטוב שבקרבי, אור גדול, שאני מבין שהוא נצחי, אני רוצה להתחבר אליו. רגע, אבל אני לא ראוי להתחבר אליו, חשבתי.
לא הבנת, חזר הקול. זו המטרה שהחושך בא, גם אם הוא בפנים, יותר בפנים יש רק טוב, שם אתה רק אוהב, שם אתה רק דבק. שם הכל יציב ואיתן. שם הנצח. זה אני? אני נצחי? שאלתי.
ופתאום הקול דמם. צעקתי, תענה לי! אל תעזוב אותי עכשיו. אני בשאלה.
אמרתי, אולי כי הקול רוצה שאני אדבר עם ה' בעצמי. טוב, בסדר.
פניתי אל ה' בתפילה, ה'! סלח לי אבי כי חטאתי. בוכה ומתחנן לפניו.
שוב אין קול. די עם השתיקה! אני רוצה קולות, אני רוצה דיבור!
ופתאום, קול חזק נשמע. ידעתי שעכשיו לא מדובר בקול הקודם. "אני יודע שבקולי אתה רוצה לשמוע".
אז למה אני רוצה דברים לא טובים? זה אני, שם נק' חיי.
לא! אינך מבין. דווקא הרצון שלך להידבק בי, גרם לך להיות רחוק.
הגעת לנק' שלא השתוקקת, לא חפצת בקרבה יותר גדולה, לא חיפשת, לא היית צמא.
לכן נפלת לשאול תחתיות. וזה מה שיגרום לך להבנה, "ואציעה שאול-הנך", כדי להבין שאין לך כלום מעצמך, ודווקא החיבור לה' הוא מה שייתן לך להתחבר לעצמך, שזה הטוב המוחלט.
"אה, בעצם עצמיותי קשורה לריבונו של עולם? לכן אני יכול להיות נצחי?". וואו.
שמחה מילאה אותי. תחושה של תקווה. הבנתי, זה אולי עניין של זמן, אבל האיש במערה יפסיד. הלכתי למערה. נכנסתי, ודווקא שם הרגשתי עוצמות, קרבת ה' גדולה. איזה כיף, גם המערה, גם היא טובה. נעזוב כרגע את שומר המערה בשקט.
נהנה מהשקט, נהנה מהחללים הפנויים, נהנה מהצמאון, נהנה מהעוצמות האלו, אולי נקפוץ לביקור במערה מדי פעם.
כי זה כבר לא כזה מפחיד.
