חושך

מערה

ערפל

יוצא משם איש עם גלימה

ופתח את פיו עם קול בס עמוק

"לך, אדום". אדום מחטאים.

קולו הצרוד צרם באזניי

חדר את חדרי לבבי הרמוס

ופילח את חלל לבבי

ליבי חלל בקרבי

ריקנות, העדר, שזה באמת היצר הרע

השתכנעתי מאותו איש

אני אבוד

הכל שחור, כמו המעיל של האיש מהמערה

ודווקא כשכבר החלטתי לנכון את דברי האיש

ורציתי לשקוע ולצנוח ולא לראות עוד אור של תקווה

כי הוא מחייב, כי הוא מתעתע, ובעיקר, כי זה לא שייך

אני שומע בתוכי קול

לא קול צורם וחזק כמו של האיש מהמערה

קול דממה דקה.

ליבי התרוקן, נוצר חלל. ודווקא בחסרון, בדממה המוחלטת

שמעתי קול, שמעתי לחישה

"אתה טוב". אני? טוב?

אולי יש כמה אורות סביבי שנדבקו עליי

חשבו שאני משהו. אבל בפנים...

בפנים, בקרבי אין טוב, יש רק רע.

זה מה שאני חושב, זה מה שחשבתי לפחות.

הדמות המסתורית משמיעה עדין אך חזק יותר

"תסתכל על עצמך". תסתכל בפנים.

אני לא מצליח להסתכל בפנים יותר מדי, יש שם יותר מדי רע, אני פוחד להיכנס לעצמי

תתאמץ, תנסה להסתכל מה יש מבעד לחושך ולחלל, מה מסתתר מתחת כל זה, האם טוב או רע?

"אני לא מצליח, תקח אותי לסיור פנימי של עצמי...".

"טוב". פתאום צללתי לתוך ערפל, חושך, עננים, כוכבים, חלל, שחור.

אני ממשיך ליסוע. ופתאום, סופר נובה, פיצוץ אדיר של אור.

מה זה? שאלתי את הדמות שלא יכלתי לראות אותה.

זה כוח גדול שניתן לך, כשתעורר תוכל להשתמש בו.

נו, אמרתי לך שאין לי בעצמי כלום, רק דברים חיצוניים.

חכה, חכה, לא סיימנו את הסיור.

חוזרים לכדור הארץ, ופתאום מגיעים ליער, איזור מאוד מוכר. אני מנסה לחשוב מאיפה אני מכיר את המקום.

לאט לאט מתקרבים למקומות יותר אפלים וחשוכים, עד שלבסוף מגיעים לכניסה למערה חשוכה.

"אה, עכשיו הבנתי מאיפה המקום מוכר לי". "זו המערה שממנה יצא איש ואמר לי שאני רע, שאני מלא חטאים".

זה בדיוק מה שרציתי ללמד אותך, שהחטאים לא בהכרח אומרים שאתה רע. אתה פירשת את דבריו שהכוונה היא שאתה רע, אבל זה לא נכון. בכל מקרה, בוא ניכנס למערה.

נכנסים למערה, הכל חשוך, לא רואים כלום כמעט. במערה יש ציוצים של חיות. אני לא מבין מה החיות מנסות לומר. ברור, זו שפת החיות, למה שאכיר אותה? אבל משום מה יש לי תחושה שאני אמור להבין מה הן אומרות.

אני מקשיב לקול שלהן, ושומע בתוך כל הנהמות והרעשים קצת חוקיות, מנגינה כזאת.

אתה שומע את השירה שלהן? "איזו שירה?", השבתי. החיות מהללות את ה'.

הן? החיות האלו? הן לא של הסטרא אחרא? מה הקשר שלהן לטוב?

גם מהמקום הזה הן מהללות לה' על הטוב שנתן להם.

וואו, אם חיות כאלו מודות לה', אולי גם אני יכול. אבל לא, אני גרוע מבהמה, אני קיבלתי בחירה חופשית ובחרתי ברע. לא שייך שאני אהלל את ה', אני רע.

לא הבנת. דווקא בתוך החלל, הרע, ההעדר, החושך, ישנו טוב. ודווקא דרך זה אפשר להתחבר לאינסוף. הקב"ה משרה שכינתו על כלים שבורים. דווקא מי שאין לו כלל, לא יחשוב לרגע שמשהו מעצמו, אלא יבין שהכל מריבונו של עולם. ודווקא מתוך החלל והשחור, אנחנו מבינים כמה אור ישנו שצריך כ"כ הרבה צמצומים וחושך כדי להגן עלינו שלא נישרף מאור השמש הא-לוקית. "ליבי חלל בקרבי", דווקא יצה"ר שהוא ההעדר, הוא זה שנותן את האפשרות להתבטל לשכינה ולהופיע בקדושה את החיים, ולהאיר את מחשכי החיים.

קול ה' בדממה דקה. דווקא השתיקה, חוסר התיאור החיובי, חוסר המחשבה שאנחנו תופסים משהו, מואיד ומצמצם.

הבטתי אל עצמי, הפעם לא כיחדתי. ומתחת לכל החלל, לכל החושך. הטוב שבקרבי, אור גדול, שאני מבין שהוא נצחי, אני רוצה להתחבר אליו. רגע, אבל אני לא ראוי להתחבר אליו, חשבתי.

לא הבנת, חזר הקול. זו המטרה שהחושך בא, גם אם הוא בפנים, יותר בפנים יש רק טוב, שם אתה רק אוהב, שם אתה רק דבק. שם הכל יציב ואיתן. שם הנצח. זה אני? אני נצחי? שאלתי.

ופתאום הקול דמם. צעקתי, תענה לי! אל תעזוב אותי עכשיו. אני בשאלה.

אמרתי, אולי כי הקול רוצה שאני אדבר עם ה' בעצמי. טוב, בסדר.

פניתי אל ה' בתפילה, ה'! סלח לי אבי כי חטאתי. בוכה ומתחנן לפניו.

שוב אין קול. די עם השתיקה! אני רוצה קולות, אני רוצה דיבור!

ופתאום, קול חזק נשמע. ידעתי שעכשיו לא מדובר בקול הקודם. "אני יודע שבקולי אתה רוצה לשמוע".

אז למה אני רוצה דברים לא טובים? זה אני, שם נק' חיי.

לא! אינך מבין. דווקא הרצון שלך להידבק בי, גרם לך להיות רחוק.

הגעת לנק' שלא השתוקקת, לא חפצת בקרבה יותר גדולה, לא חיפשת, לא היית צמא.

לכן נפלת לשאול תחתיות. וזה מה שיגרום לך להבנה, "ואציעה שאול-הנך", כדי להבין שאין לך כלום מעצמך, ודווקא החיבור לה' הוא מה שייתן לך להתחבר לעצמך, שזה הטוב המוחלט.

"אה, בעצם עצמיותי קשורה לריבונו של עולם? לכן אני יכול להיות נצחי?". וואו.

שמחה מילאה אותי. תחושה של תקווה. הבנתי, זה אולי עניין של זמן, אבל האיש במערה יפסיד. הלכתי למערה. נכנסתי, ודווקא שם הרגשתי עוצמות, קרבת ה' גדולה. איזה כיף, גם המערה, גם היא טובה. נעזוב כרגע את שומר המערה בשקט.

נהנה מהשקט, נהנה מהחללים הפנויים, נהנה מהצמאון, נהנה מהעוצמות האלו, אולי נקפוץ לביקור במערה מדי פעם.

כי זה כבר לא כזה מפחיד.

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.