חושך

מערה

ערפל

יוצא משם איש עם גלימה

ופתח את פיו עם קול בס עמוק

"לך, אדום". אדום מחטאים.

קולו הצרוד צרם באזניי

חדר את חדרי לבבי הרמוס

ופילח את חלל לבבי

ליבי חלל בקרבי

ריקנות, העדר, שזה באמת היצר הרע

השתכנעתי מאותו איש

אני אבוד

הכל שחור, כמו המעיל של האיש מהמערה

ודווקא כשכבר החלטתי לנכון את דברי האיש

ורציתי לשקוע ולצנוח ולא לראות עוד אור של תקווה

כי הוא מחייב, כי הוא מתעתע, ובעיקר, כי זה לא שייך

אני שומע בתוכי קול

לא קול צורם וחזק כמו של האיש מהמערה

קול דממה דקה.

ליבי התרוקן, נוצר חלל. ודווקא בחסרון, בדממה המוחלטת

שמעתי קול, שמעתי לחישה

"אתה טוב". אני? טוב?

אולי יש כמה אורות סביבי שנדבקו עליי

חשבו שאני משהו. אבל בפנים...

בפנים, בקרבי אין טוב, יש רק רע.

זה מה שאני חושב, זה מה שחשבתי לפחות.

הדמות המסתורית משמיעה עדין אך חזק יותר

"תסתכל על עצמך". תסתכל בפנים.

אני לא מצליח להסתכל בפנים יותר מדי, יש שם יותר מדי רע, אני פוחד להיכנס לעצמי

תתאמץ, תנסה להסתכל מה יש מבעד לחושך ולחלל, מה מסתתר מתחת כל זה, האם טוב או רע?

"אני לא מצליח, תקח אותי לסיור פנימי של עצמי...".

"טוב". פתאום צללתי לתוך ערפל, חושך, עננים, כוכבים, חלל, שחור.

אני ממשיך ליסוע. ופתאום, סופר נובה, פיצוץ אדיר של אור.

מה זה? שאלתי את הדמות שלא יכלתי לראות אותה.

זה כוח גדול שניתן לך, כשתעורר תוכל להשתמש בו.

נו, אמרתי לך שאין לי בעצמי כלום, רק דברים חיצוניים.

חכה, חכה, לא סיימנו את הסיור.

חוזרים לכדור הארץ, ופתאום מגיעים ליער, איזור מאוד מוכר. אני מנסה לחשוב מאיפה אני מכיר את המקום.

לאט לאט מתקרבים למקומות יותר אפלים וחשוכים, עד שלבסוף מגיעים לכניסה למערה חשוכה.

"אה, עכשיו הבנתי מאיפה המקום מוכר לי". "זו המערה שממנה יצא איש ואמר לי שאני רע, שאני מלא חטאים".

זה בדיוק מה שרציתי ללמד אותך, שהחטאים לא בהכרח אומרים שאתה רע. אתה פירשת את דבריו שהכוונה היא שאתה רע, אבל זה לא נכון. בכל מקרה, בוא ניכנס למערה.

נכנסים למערה, הכל חשוך, לא רואים כלום כמעט. במערה יש ציוצים של חיות. אני לא מבין מה החיות מנסות לומר. ברור, זו שפת החיות, למה שאכיר אותה? אבל משום מה יש לי תחושה שאני אמור להבין מה הן אומרות.

אני מקשיב לקול שלהן, ושומע בתוך כל הנהמות והרעשים קצת חוקיות, מנגינה כזאת.

אתה שומע את השירה שלהן? "איזו שירה?", השבתי. החיות מהללות את ה'.

הן? החיות האלו? הן לא של הסטרא אחרא? מה הקשר שלהן לטוב?

גם מהמקום הזה הן מהללות לה' על הטוב שנתן להם.

וואו, אם חיות כאלו מודות לה', אולי גם אני יכול. אבל לא, אני גרוע מבהמה, אני קיבלתי בחירה חופשית ובחרתי ברע. לא שייך שאני אהלל את ה', אני רע.

לא הבנת. דווקא בתוך החלל, הרע, ההעדר, החושך, ישנו טוב. ודווקא דרך זה אפשר להתחבר לאינסוף. הקב"ה משרה שכינתו על כלים שבורים. דווקא מי שאין לו כלל, לא יחשוב לרגע שמשהו מעצמו, אלא יבין שהכל מריבונו של עולם. ודווקא מתוך החלל והשחור, אנחנו מבינים כמה אור ישנו שצריך כ"כ הרבה צמצומים וחושך כדי להגן עלינו שלא נישרף מאור השמש הא-לוקית. "ליבי חלל בקרבי", דווקא יצה"ר שהוא ההעדר, הוא זה שנותן את האפשרות להתבטל לשכינה ולהופיע בקדושה את החיים, ולהאיר את מחשכי החיים.

קול ה' בדממה דקה. דווקא השתיקה, חוסר התיאור החיובי, חוסר המחשבה שאנחנו תופסים משהו, מואיד ומצמצם.

הבטתי אל עצמי, הפעם לא כיחדתי. ומתחת לכל החלל, לכל החושך. הטוב שבקרבי, אור גדול, שאני מבין שהוא נצחי, אני רוצה להתחבר אליו. רגע, אבל אני לא ראוי להתחבר אליו, חשבתי.

לא הבנת, חזר הקול. זו המטרה שהחושך בא, גם אם הוא בפנים, יותר בפנים יש רק טוב, שם אתה רק אוהב, שם אתה רק דבק. שם הכל יציב ואיתן. שם הנצח. זה אני? אני נצחי? שאלתי.

ופתאום הקול דמם. צעקתי, תענה לי! אל תעזוב אותי עכשיו. אני בשאלה.

אמרתי, אולי כי הקול רוצה שאני אדבר עם ה' בעצמי. טוב, בסדר.

פניתי אל ה' בתפילה, ה'! סלח לי אבי כי חטאתי. בוכה ומתחנן לפניו.

שוב אין קול. די עם השתיקה! אני רוצה קולות, אני רוצה דיבור!

ופתאום, קול חזק נשמע. ידעתי שעכשיו לא מדובר בקול הקודם. "אני יודע שבקולי אתה רוצה לשמוע".

אז למה אני רוצה דברים לא טובים? זה אני, שם נק' חיי.

לא! אינך מבין. דווקא הרצון שלך להידבק בי, גרם לך להיות רחוק.

הגעת לנק' שלא השתוקקת, לא חפצת בקרבה יותר גדולה, לא חיפשת, לא היית צמא.

לכן נפלת לשאול תחתיות. וזה מה שיגרום לך להבנה, "ואציעה שאול-הנך", כדי להבין שאין לך כלום מעצמך, ודווקא החיבור לה' הוא מה שייתן לך להתחבר לעצמך, שזה הטוב המוחלט.

"אה, בעצם עצמיותי קשורה לריבונו של עולם? לכן אני יכול להיות נצחי?". וואו.

שמחה מילאה אותי. תחושה של תקווה. הבנתי, זה אולי עניין של זמן, אבל האיש במערה יפסיד. הלכתי למערה. נכנסתי, ודווקא שם הרגשתי עוצמות, קרבת ה' גדולה. איזה כיף, גם המערה, גם היא טובה. נעזוב כרגע את שומר המערה בשקט.

נהנה מהשקט, נהנה מהחללים הפנויים, נהנה מהצמאון, נהנה מהעוצמות האלו, אולי נקפוץ לביקור במערה מדי פעם.

כי זה כבר לא כזה מפחיד.

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.