קודם כל, כדאי לציין שהקשר ביני לבין בעלי לא טוב. זה עצוב אבל זו עובדה. לא מריבות וצעקות, אבל גם לא קשר טוב.
ביני לבין בעלי יש הבדלים עצומים בחינוך. הוא לא מציב גבולות, מעדיף את הילדה הגדולה (4) באופן ברור (הקטן עדיין קטן מכדי להבין), נותן לה מה שהיא רוצה, ממתקים כאוות נפשה, שובר את המילה שלי מולה. והוא חושב שהוא יודע הכל.
בעלי גדל בלי אבא, אביו נפטר כשהוא היה ילד קטן (שנות היסודי המוקדמות). אמו עשתה כמיטב יכולתה, אבל לא היה לה קל. הם רק שני אחים, ואת שניהם היא גידלה לתפארת ועל זה אני מאוד מעריכה אותה.
האמא לא נישאה מחדש ולא ניהלה זוגיות, לא הייתה להם משפחה מורחבת, אז לא היה לו משהו אחר שדומה למשפחה סטנדרטית. רק אמא שלו ואחיו כל החיים.
כל זה מובן. הבעיה היא שהוא חושב שלמרות הרקע שלו הוא יודע הכל. אולי זה דווקא בגלל הרקע שלו, כי הוא חושב שהתפקיד של אבא זה רק לפנק ולעשות מה שהילדים רוצים.
בכל אופן, הוא עושה המון טעויות, ואי אפשר לדבר איתו. והוא גם לא חושב שאלו טעויות. אני אחסוך מכן דוגמאות. אי אפשר לדבר איתו על סוגיות חינוכיות, הוא גם ככה עושה בסוף מה שהוא חושב לנכון. אם אני אומרת לילדה לא על משהו, הוא גם ככה בסוף יתן לה מה שהיא רוצה.
מעדר לזה שזה מתסכל ומייאש, אני מרגישה שזה גם מרפה את ידיי וגם אני לא מחנכת את הילדה כמו שהייתי רוצה. לפעמים פשוט מוותרת מראש כי יודעת שגם ככה בסוף הוא יעשה מה שבא לו.
אני בכנות חושבת להתגרש. לא כי יהיה לי יותר קל לבד, אלא כי אני חושבת שהמצב הזה ממש ממש פוגע בילדים. הוא אבא מאוד אוהב, אבל זה לא מספיק לאהוב וצריך גם לחנך.
אין עם מי לדבר, אל תגידו לי לדבר איתו.
אני פשוט רואה הכל מתפרק לי מול העיניים בלי שאני יכולה לעצור את זה (מדברת על הילדים ועל החינוך שלהם כמו שאני חושבת שראוי לחנך ילדים). זה לא שאני מאמינה בחינוך נוקשה מאוד, שלא יובן לא נכון, אבל הוא מבחינתו חושב שצריך סוג של לשרוד את השנים האלו שהם קטנים ורק אחר כך לחנך כשיש עם מי לדבר (וברור לי שגם אז הוא לא יעשה את זה). ואני חושבת שחינוך, מותאם לגיל כמובן, נכון תמיד.
ביני לבין בעלי יש הבדלים עצומים בחינוך. הוא לא מציב גבולות, מעדיף את הילדה הגדולה (4) באופן ברור (הקטן עדיין קטן מכדי להבין), נותן לה מה שהיא רוצה, ממתקים כאוות נפשה, שובר את המילה שלי מולה. והוא חושב שהוא יודע הכל.
בעלי גדל בלי אבא, אביו נפטר כשהוא היה ילד קטן (שנות היסודי המוקדמות). אמו עשתה כמיטב יכולתה, אבל לא היה לה קל. הם רק שני אחים, ואת שניהם היא גידלה לתפארת ועל זה אני מאוד מעריכה אותה.
האמא לא נישאה מחדש ולא ניהלה זוגיות, לא הייתה להם משפחה מורחבת, אז לא היה לו משהו אחר שדומה למשפחה סטנדרטית. רק אמא שלו ואחיו כל החיים.
כל זה מובן. הבעיה היא שהוא חושב שלמרות הרקע שלו הוא יודע הכל. אולי זה דווקא בגלל הרקע שלו, כי הוא חושב שהתפקיד של אבא זה רק לפנק ולעשות מה שהילדים רוצים.
בכל אופן, הוא עושה המון טעויות, ואי אפשר לדבר איתו. והוא גם לא חושב שאלו טעויות. אני אחסוך מכן דוגמאות. אי אפשר לדבר איתו על סוגיות חינוכיות, הוא גם ככה עושה בסוף מה שהוא חושב לנכון. אם אני אומרת לילדה לא על משהו, הוא גם ככה בסוף יתן לה מה שהיא רוצה.
מעדר לזה שזה מתסכל ומייאש, אני מרגישה שזה גם מרפה את ידיי וגם אני לא מחנכת את הילדה כמו שהייתי רוצה. לפעמים פשוט מוותרת מראש כי יודעת שגם ככה בסוף הוא יעשה מה שבא לו.
אני בכנות חושבת להתגרש. לא כי יהיה לי יותר קל לבד, אלא כי אני חושבת שהמצב הזה ממש ממש פוגע בילדים. הוא אבא מאוד אוהב, אבל זה לא מספיק לאהוב וצריך גם לחנך.
אין עם מי לדבר, אל תגידו לי לדבר איתו.
אני פשוט רואה הכל מתפרק לי מול העיניים בלי שאני יכולה לעצור את זה (מדברת על הילדים ועל החינוך שלהם כמו שאני חושבת שראוי לחנך ילדים). זה לא שאני מאמינה בחינוך נוקשה מאוד, שלא יובן לא נכון, אבל הוא מבחינתו חושב שצריך סוג של לשרוד את השנים האלו שהם קטנים ורק אחר כך לחנך כשיש עם מי לדבר (וברור לי שגם אז הוא לא יעשה את זה). ואני חושבת שחינוך, מותאם לגיל כמובן, נכון תמיד.
