ושוב- 'טרררטרררר' ובסוף אין ברירה..
ובסוף קמה - בום, נחיתה מהחלום ישר לקרקע של הבלטות ושל המציאות והיא רצה כל עוד נפשה בה, לא לאחר! לא לאחר!
מתלבשת, בום, רצה לתחנה,עולה על האוטובוס,ומתמלאת במחשבות - מתי אמצא יותר זמן לבנות? ומתי אספיק לנקות את הבית ברמה של ה' מבריק'? ומה הדרך הכי טובה לבשל ארוחות בפעם אחת הכי בקלות והכי טעים שיש והכי לחסוך כסף - לפחות לחודש- ולשמור במקפיא, או במקרה הגרוע - אפילו רק לשבוע ,במקרר....
האוטובוס מגיע לתחנה וגודע באחת את רצף המחשבות שלעולם אינן מסתיימות..
יורדת בתחנה, רצה אצה..
מגיעה לעבודה - יוצאת ומתפללת חיש חש, שהבוס לא יראה שוב שהיא לא נמצאת הרבה מול המחשב, חוזרת מהר,קפה ו...יאללה -
מנסה לעבוד, והמחשבות במוח שוב דופקות ומאיימות - בום,בום - את אמא או רק עבודה כל היום? מה יותר חשוב לך? מה הילדות יזכרו ממך? איזה מן אמא את.. בום בום, יוצאת שוב לקפה להרגיע קצת את המחשבות המאיימות להטביע, פוגשת ידידה מהקומה- 'מה שלומך? איך בצוות?' מנסה להסוות בחיוך ענק את המהומה הפנימית..
ושוב - חוזרת לעבוד....
בום נגמר היום, מעיפה את התיק לכתף ועפה במרוצה לתחנה
ושוב הן מחכות לה בסיבוב, השליליות והמאשימות...
המשך יבוא?





