בפורים התקלפתי מכל הקליפות האפשריות,לא יודעת אם זה היה טוב. נחשפתי,חשפתי. כל מי שהיה לידי יכל לדוג ממני את הנשמה שלי. בנס היא הצילה אותי מזה.
שבוע אחכ ביקשתי בהבזק של רגע ללמוד איתך,למדנו.הרב קוק דווקא.הרב שאני הכי מסתייגת ממנו..
וזה היה הלימוד הכי מדוייק שהיה לי בחיים.
אני לא חושבת שראית,אבל העיניים שלי הוצפו דמעות מרוב דיוק,מרוב שהרגתי איך הרב קוק כתב את זה עליי ממש.זה היה מדהים ומבהיל באותו רגע.
שבוע אחכ,אולי זה היה שבועיים אחכ,ריסקתי את האמון שלנו לחלקיקים קטנטנים,זכוכיות של לב שאין אפשרות לחבר שוב.ולא הרגשתי כלום,אתה כמעט בכית,ראיתי.ואני הדחקתי הכל בעוצמה.והלכתי,בסוף הלכתי,וגם יום למחרת הלכתי,וגם שבוע אחכ הלכתי.לא התחשבתי בכם יותר.
זה עשה לי טוב ומשחרר.
ואז חזרתי לכאן,האוויר היה חנוק מאשמה,אובך של צער ושל קשר שנקרע ברעש עצום,בדממה עמוקה. ובעיניים שלך היה ערפל סמיך ככ שעשוי מכאב. ולא הצלחתי לדבר איתך,לא הצלחתי לחשוב בבהירות ולהגיע למסקנות כמו שביקשת.
ראיתי שכואב לך.ראיתי שאתה מסתובב פה כבוי,שקט מידיי.
ניסיתי להתנהג רגיל כי לא היו לי מילים,ניסיתי לחפות על עצמי בידידות שביקשתי לתת לכם ללא הסברים.ניסיתי לאחות את הבקע הזה למרות שלא היה לי סיכוי.
נכון,לא הצלחתי.
אבל בשישי נפגעתי.הרגשתי שאתה רואה את עצמך מידיי,אם מותר לי לכתוב את זה,הרגשתי שהמכנסיים שלי זה הדבר היחיד שאתה רואה,שאתה לא רואה את הצביעות שמכסה אותי,את השקרים שאני מנסה להתנער מהם. הרגשתי שאתה לא רואה אותי. לא רואה אותי. אתה צועק עליי. ורק רציתי שתחבק אותי,שתאהב אותי גם כשאני כבר לא יכולה עוד לבוא לקראתכם.
כואב לי ככ על הכאב שלך,כואה לי שאני משקרת לכם המון כדי להגיע לאן שאני רוצה להגיע. כואב לי שאני לא מצליחה לדבר איתכם בפשטות,ברוגע.
כואב לי על הכאב שאני מכאיבה לכם.
על הצלקות שאני מצלקת בכם,באחרים.
ואני אבודה בתוך בליל מילים ורגשות ומעשים ושתיקות וידיים שלובות,מגינות..
הייתי רוצה שרק תושיט לי יד.
זה יכול לקרות?
|בוכה|