היא עלתה על הגבעה .
פניה הלבנות מסתנוורות מעט מהשמש החורפית. היא כיבתה את המנוע של האופנוע הענקי שלה
הורידה את הקסדהשלה. חושפת מתחתיה שיער שחור קצר עד קצוץ עם פס כחול בעמצא.
היא סגרה את המעיל כאילו לנסות לחפות כמה שאפשר על הבגדים החושפניים והצמודים שלבשה.
היא פנתה לאישה צעירה שישבה מחוץ לשורת קראוונים מתחברים
"סליחה? כאן זה משפחת תנעמי ,נכון?"
היא דפקה לה מין מבט כזה של מי את ? מה את רוצה ממני? ומה את עושה כאן?
"כן הם כאן" אמרה "את מי את מחפשת?"
" את דוד "
" הוא לא בבית" היא אמרה במין אדונות" ובכלל הוא לא מדבר עם נשים חוץ מאשתו"
העיינים הכחולות שלה נצצו בפגיעות אבל היא בלעת את העלבון ואמרת
"מוזר, אני ההיתי דוסית בדיוק כמוך ובחיים לא שמעתי על איסור של אח לדבר עם אחותו"
היא חייכה מין חיוך סדוק ומריר " אל תדאגי אני הולכת, אין לי תוכניות לקלקל את בעלך הצדיק או את הילדים שיהיו לך חס וחלילה רק באתי להגיד מזל טוב על החתונה להשאיר מתנה ולהפרד...אני טסה עוד שעה להוליווד לשחק ב... טוב זה לא מעניין אותך גיסתי הצדיקה " אמרת הנחת בידה מעטפה והתחלת לרדת עלית על האופנוע
והפלגת משם
אותה אישה נוראית שדיברת איתה היתה אני
ואין לך מושג עד כמהאני מתחרטת
אני ניסתי לרוץ אחרייך אבל לא ההיתי מהירה מספיק
ואת.
את לא רצית לעצור.
הלוואי וההיתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה
אבל את איפה שהוא בגלובוס מוקפת במליון שומרים ומופיעה באולמי ענק.
ואין לנו דרך להגיע אלייך את אטומה.
אם ההיתי יכולה לבקש משו ההית מבקשת שעשה את ליל הסדר הזה יחד
כמשפחה.
הלוואי והיתה דרך חזרה
