אבל לבסוף החלטתי להוסיף "פירוש":
גוף האדם מכוון לדברים של מעלה, רומז לדברים רוחניים וגדולים. זה לא סתם, זה משום שהשמים גם הם מכוונים כלפי מטה, ותמיד משפיעים כלפי מטה. הקשר ביניהם מראה שגם בחול יש קדושה, וגם הוא רוחני, והרוח גם היא "מעשית", גם היא יורדת עד עמקי תהום ומאירה את הכל, ולא רק עליונה. וזו נקודת המפגש בים, בין החול לבין הים, בין הרוח לבין החומר, ותמיד יש יחסים ביניהם, ואנחנו צריכים להקשיב לרחשים האלו ולמצוא את האיזון.
הציצית רומזת שאנחנו עבדי ה', ועושים רצונו אפילו שיש לנו רצונות אחרים (תאוות..."וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...."). זה מראה שהאדם מיועד לגדולות הרבה יותר, הוא עליון ונישא, ואפילו העבדות, העולם הזה הסבוך, רומז לתכלת, לעליונים. והעובדה הזאת היא שמראה לאדם שאפילו שנראה שעכשיו הוא רוצה כך וכך והוא נמצא במקום נמוך, זה לא הוא באמת, הוא באמת נמצא בעולמות עליונים, ורק צריך לחשוף את הנשמה שקשורה בגוף, וכך תתגלה הקדושה גם בגוף, גם במקומות התחתונים שנראים כהפוכים מהקדושה. לעומת זאת, אם האדם בוחר להתעלם מהתכלית הזאת, הוא גורם בכך לכליון של הכוחות שלו לשווא, שכן הכוחות לא מופיעים במקום הנכון שלהם ולא מוכוונים לתכלית שלהם, וכך הם מבוזבזים, חסרי משמעות. ודווקא כשהם מכוונים לתכלית, אין בהם כליון, הם שייכים לנצח, לאינסוף.
מצד אחד האדם עשוי מעפר ואפר. מצד שני יש בו נשמה. מצד הנשמה האדם נדמה לעליון. מצד שני, מצד הגוף שלו הוא אדמה. אבל באמת שני הדברים קשורים זה בזה, והנשמה היא עצמה מתגלה בעפר עצמו, היא לא דבר לעצמו. אמנם, במציאות, באדם עצמו יש מן "סתירה", ויש בו את שני הדברים. מבחינה פנימית וודאי שיש אדמה לעליון, מבחינה חיצונית, אדמה, עפר ואפר, כחרס הנשבר. ועל האדם להבין שיש את שני הדברים האלו, ולהיות מודע לשניהם. כשהגוף שלו לא הזדכך והבחינה הפנימית לא התגלתה לגמרי, צריך להבין שיש צד שהגוף הוא עפר ואפר, תחתון ונמוך. אבל להבין גם שמצד שני יש אדמה לעליון, והשאיפה של האדם להתעלות היא דווקא משום שיש את יצה"ר, שיש אפשרות להתקדם.
בהתגלות של המציאות שלנו, מצד האדמה, האדם שואף למטה, מצד הנשמה, האדם שואף למעלה. אבל באמת, שתי השאיפות מקורן בקודש, "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול- הנךּ" (עיין שיר של הראל טל "אנה אלך"). גם הבחינה התחתונה של האדם, גם היא מקורה בקודש, משום שבאמת שאיפה אחת היא, שאיפה לה' יתברך.
כתום זה צבע האש. האש יכולה לגרום לכוויות, לשריפה של דברים והפיכתם לאפר, מכלה. ומצד שני, שורפת את כל הלכלוכים ומחזירה את המצב לקדמותו, כמו ליבון ברזל, שע"י האש מקבל הוא צורה חדשה, נקייה. לפתוח דף חדש.
אש זה כמו נשמות דתוהו. היא שואפת למעלה, לשלימות, היא שואפת לרוחניות המוחלטת, ולכן כל דבר גשמי שורפת ומכלה, כי הוא מצומצם, הוא קטן, הוא במסגרת. אבל דווקא היא יכולה לתת צורה, להחזיר את הדבר לצורתו המקורית, מבלי לכלוכים. היא מקלפת את כל הקליפות ומגלה את הנשמה התמימה והמוחלטת, שהיא בלי גבולות, רוחנית לגמרי. "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר....", הטהרה, הזיכוך. וכשאש במידה ובאה רק כנגד הגשמיות הלא טובה, המלוכלכת, בכך עושה היא את עבודתה. שמעתי פירוש מעניין, שבשלב כלשהו אחרי שרשב"י ובנו יצאו מהמערה, רבי אלעזר בנו שרף, ורשב"י תיקן. היה אפשר להבין שהייתה ביניהם מחלוקת, ורבי אלעזר חשב שעדיין צריך לשרוף, ורשב"י הגיע למסקנה שלא צריך לשרוף. אבל שמעתי פירוש, שבכוונה הם שרפו ורשב"י תיקן, כי כשרשב"י החזיר את העולם ע"י השמות הקדושים, העולם הרבה יותר קדוש, עם הרבה יותר ברכה ביבול. ואני מוסיף נופך, צריך לטהר את העולם, ולהתחיל מהתחלה, וכך העולם יכול לבוא מנקודה טהורה וחלקה יותר, נקי ממומים וחטאים, מדברים לא טובים.
אפור זה בדיוק המקום האמצעי, בין טוב לרע, בין חיובי לשלילי. התחום האפור הוא הכי מורכב, כי יש משהו יותר קל בלברוח מהרע, זה מאוד ברור, אבל המשימה הכי קשה זה להופיע בצורה קדושה דברים בהיתר. אבל זה רצונו של הקב"ה. הזהב והחן מסמלים את התחום של העולם הזה האמצעי, שהוא בתחום האפור. חן, זהב, כסף, יופי. אלו דברים אמצעיים שיכולים להיות בקודש, ויכולים לשמש לדברים לא טובים. והתפקיד שלנו הוא להופיע אותם בצורה קדושה וטובה. וחלילה כשלא משתמשים בהם בצורה טובה זה "נזם זהב באף חזיר", "שעמום מביא לידי חטא", הבטלה מאבדת מהמשמעות, ודווקא משהו שיכול להיות טוב נלקח לרע, בכך יש משהו יותר חמור במובן מסויים אפילו מרע, כי יש פה ערבוב של הטוב והרע, יש פה טימוא של דברים שאמורים להיות בקדושה.
השחור הוא העדר כל צבע. לכן הוא יכול להיות חושך, שיצה"ר הוא ההעדר הגמור. חוסר האש, הנשמה, הקדושה, הסתר הפנים, מביא לכך שיש חושך. אבל דווקא החושך יכול להיות כלי לאור הגדול. ודווקא החושך שהוא העדר הכל, דווקא שם יכול להיות האינסוף, כי כל אור, הוא מוגבל, הוא מצומצם, הוא מוגדר. ודווקא המקום הריקני, שאין בו מעצמו כלום, דווקא שם יכולה לשרות שכינה, והאדם יכול להיות כלי לשכינה. ה' משרה שכינתו על כלים שבורים. ולכן דווקא החושך הגמור מגיע לפני האור הכי גדול (איילת השחר), והשחור הוא הגורם להבאת האור והשראתו. "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב".
כמובן, זו המשמעות הפשוטה שעליה חשבתי, יש אולי עוד משמעויות, אשמח לשמוע משמעויות נוספות שראיתם בשיר....תודה רבה!
)
