שנה שעברה יצאתי להכנה ומחנה מעלות ביער עין הזיתים בתור מדריכה..(בלי מד"ש)
הכרתי שם מדריכים ומדריכות מכל מיני מקומות והכרתי מדריכים מסניף.... לומשנה איזה..
היה הכל סבבה עד שהם התחילו להתנהג נורא ולרדת על העדה שלי והכל אני זרמתי איתם והכל היה טוב.. בשביל הצחוקים!
עד שכבר בלילה האחרון של המחנה לא יכלתי לשאת את זה ונשברתי כי הם כל הזמן התעסקו בלרדת על "העדה שלי" שבעצם זה מכוון אלי אם הרבה פניות.
המדריכים מורידים לי ת'רמה (ואני לא אחת שאין לי כבוד בח'ברה וגם הייתי לבד בלי מישהו שאני מכירה) והמדריכות יושבות וצוחקות גם וכמעט בכיתי ונזפתי בהם.
ואז הם התחילו להגיד "סליחה חשבנו את זורמת איתנו לא התכוונו לפגוע" אסל עדיין הם דיברו עלי בצורה לא נעימה יותר מאשר על העדה שלי.
מה שהכי כואב זה שהם סניף ענק והם ממש זוכרים אותי ויצא שהם זוכרים אותי בתור "הבכיינית הבודדה" ולא שבכיתי כי סה"כ ביקשתי שיפסיקו כי זה פגע בי וכ'..
הם קיבלו עלי רושם מזה לא נכון וזו בעיה שלהם.
אני יודעת שאני לא צריכה לדפוק להם חשבון אבל עדיין אני רואה אותם בכל מסע בכל מחנה ובנטיעות וכ'
קשה לי לראות אותם ולומר להם שלום יפה והם עושים לי פנים.. אני יודעת שחלק מההצעות פה יהיו אל תתיחסי, ואל תדברי איתם וכאלה..
אבל עדיין אני לא יגש לדבר איתם על המצב שזה לא בסדר כי הם לא יבינו וישארו מקובעים ואולי יכחישו שהם נגדי (מרגישים את זה הם לא צריכים להגיד כדי שארגיש) אני לא רוצה לחזור למצב הקודם ז"א לחזור לאותה נקודה בה הייתי ולהעלות את מה שהיה אז במחנה ומצד שני פתאום לא לדבר איתן הן לא עשו לי משהו רע (חוץ משיתוף הפעולה עם הירידות עלי בין המדריכים וההרגשה של בקושי לומר שלום)
וכל פעם שאני רואה אותם הם מוציאים אותי כביכול הלא בסדר אולי כי אני פוחדת להיות הלא בסדר בחברה.
אנשים יכולים לחשוב שאני רגישה אנשים יכולים לחשוב שאני הלא בסדר כל עוד עשיתי חשבון נפש ואני יודעת שאני בסדר אז אני בסדר.
איך לדעתכם אני צריכה להתנהג במצב הזה?