יש לי קשר טוב עם אחיות של בעלי ב"ה. אחת ממש האחות הגדולה שאף פעם לא הייתה לי ותמיד רציתי.. פשוט מהממת ברמות. היא אישיות מדהימה, מכילה, מפרגנת, מקבלת אותי מהמם.
את השניה אני גם ממש אוהבת. אבל שמתי לב שלאט לאט עם השנים יש לי רגשות מעורבים כלפיה.
מצד אחד אני אוהבת אותה ושמחה להיות איתה. ומצד שני יש לה מעין עליונות כזאת עליי... יאמר לזכותה שלדעתי היא ממש לא שמה לב שהיא עושה את זה. אבל היא די משדרת שהיא יודעת הכל, מבינה בהכל. היא חכמה מאוד ועם ידע רחב. אבל הבטחון שלה מופרז. אם אני משתפת ידע מסויים שיש לי לגבי נושא השיחה אז היא ישר מפקפקת ותוהה אם זה מדוייק מה שאני אומרת. ברמה שפעם אחת היא הביעה את דעתה לגבי תחום העיסוק *שלי* וחשבה שאני טועה. התחשק לי להגיד לה "אני אולי לא מבינה יותר מדי כמוך. אבל הצלחתי לרכוש ידע בסיסי בתואר הראשון והשני שלי בתחום". אבל כמובן שתקתי כהרגלי. בעלי אמר לי אחר כך שזה הצחיק אותו כמה שזה היה מגוחך אבל אמר לי שהוא לא מייחס חשיבות... הוא פשוט רגיל להחליק דברים שהיא אומרת. אבל מבחינתי זה לא מצחיק. זה להיות על הזמן בתחושה שאין לי מקום. לא לי ולא לדעה שלי.
בנוסף היא משדרת שהכל מושלם אצלה בעיקר בזוגיות. לא מפסיקה להתכרבל/ללטף ולהתמרח על בעלה כל השבת/חג. וזה מחרפן אותי מהסיבה הפשוטה שהרבה פעמים יוצא שאני אסורה וזה פשוט מנקר עיניים. עזבו את הבעיה ההלכתית בלהראות חיבה פומבית כי זה לא העניין שלי. אבל לפעמים מרגיש שהיא פשוט לא קולטת אחרים סביבה.
עברתי הפלה ולקח לי המון זמן להיקלט אחר כך. והיא עברה הפלה הרבה אחריי ונכנסה להריון שוב הרבה לפניי. וכל הזמן הזה שאני מצפה היא לא מפסיקה לשתף אותי באולטרסאונדים, למי התינוק דומה לפי התמונות. על כמה שהיא מקנאה במישהי שבהריון מתקדם יותר ממנה.
אני אדם שבאופן טבעי מדבר על דברים שמפריעים בקשר, כי לדבר על זה עוזר לי להמשיך הלאה בלב שלם. אני באמת מצליחה לשחרר ככה.
הבעיה היא שכאן זה משפחה וחשוב לי לשמור על קשר טוב. בעלי אומר שלדעתו זה לא יועיל ואולי דווקא יזיק... הדבר שאני הכי חוששת ממנו זה להזיק לקשר. וזו הסיבה היחידה למה אני שומרת בפנים ולא מדברת איתה. אבל המטענים האלה מצטברים בסוף. ואני קולטת שלאט לאט אני מוצאת את עצמי מגיבה בצורה לא פורפורציונאלית לדברים טפשיים למדי... למשל להיכנס לדיון סוער על עובדות דביליות. או שפשוט אני מרגישה טעונה כל השבת ופחות כייפית וזורמת. הרגשות שלי כלפיה יותר ויותר שליליים. וזה באסה כי אני יודעת שהיא לא מרגישה ככה כלפיי. ואז אני נכנסת למערבולת של אשמה גם...
אז אני כבר לא יודעת מה עדיף. לשמור בבטן "למען הקשר" למרות שכבר הרגשות מתחילים לצוף על פני השטח גם ככה.
בקיצור. הלפ מי.
את השניה אני גם ממש אוהבת. אבל שמתי לב שלאט לאט עם השנים יש לי רגשות מעורבים כלפיה.
מצד אחד אני אוהבת אותה ושמחה להיות איתה. ומצד שני יש לה מעין עליונות כזאת עליי... יאמר לזכותה שלדעתי היא ממש לא שמה לב שהיא עושה את זה. אבל היא די משדרת שהיא יודעת הכל, מבינה בהכל. היא חכמה מאוד ועם ידע רחב. אבל הבטחון שלה מופרז. אם אני משתפת ידע מסויים שיש לי לגבי נושא השיחה אז היא ישר מפקפקת ותוהה אם זה מדוייק מה שאני אומרת. ברמה שפעם אחת היא הביעה את דעתה לגבי תחום העיסוק *שלי* וחשבה שאני טועה. התחשק לי להגיד לה "אני אולי לא מבינה יותר מדי כמוך. אבל הצלחתי לרכוש ידע בסיסי בתואר הראשון והשני שלי בתחום". אבל כמובן שתקתי כהרגלי. בעלי אמר לי אחר כך שזה הצחיק אותו כמה שזה היה מגוחך אבל אמר לי שהוא לא מייחס חשיבות... הוא פשוט רגיל להחליק דברים שהיא אומרת. אבל מבחינתי זה לא מצחיק. זה להיות על הזמן בתחושה שאין לי מקום. לא לי ולא לדעה שלי.
בנוסף היא משדרת שהכל מושלם אצלה בעיקר בזוגיות. לא מפסיקה להתכרבל/ללטף ולהתמרח על בעלה כל השבת/חג. וזה מחרפן אותי מהסיבה הפשוטה שהרבה פעמים יוצא שאני אסורה וזה פשוט מנקר עיניים. עזבו את הבעיה ההלכתית בלהראות חיבה פומבית כי זה לא העניין שלי. אבל לפעמים מרגיש שהיא פשוט לא קולטת אחרים סביבה.
עברתי הפלה ולקח לי המון זמן להיקלט אחר כך. והיא עברה הפלה הרבה אחריי ונכנסה להריון שוב הרבה לפניי. וכל הזמן הזה שאני מצפה היא לא מפסיקה לשתף אותי באולטרסאונדים, למי התינוק דומה לפי התמונות. על כמה שהיא מקנאה במישהי שבהריון מתקדם יותר ממנה.
אני אדם שבאופן טבעי מדבר על דברים שמפריעים בקשר, כי לדבר על זה עוזר לי להמשיך הלאה בלב שלם. אני באמת מצליחה לשחרר ככה.
הבעיה היא שכאן זה משפחה וחשוב לי לשמור על קשר טוב. בעלי אומר שלדעתו זה לא יועיל ואולי דווקא יזיק... הדבר שאני הכי חוששת ממנו זה להזיק לקשר. וזו הסיבה היחידה למה אני שומרת בפנים ולא מדברת איתה. אבל המטענים האלה מצטברים בסוף. ואני קולטת שלאט לאט אני מוצאת את עצמי מגיבה בצורה לא פורפורציונאלית לדברים טפשיים למדי... למשל להיכנס לדיון סוער על עובדות דביליות. או שפשוט אני מרגישה טעונה כל השבת ופחות כייפית וזורמת. הרגשות שלי כלפיה יותר ויותר שליליים. וזה באסה כי אני יודעת שהיא לא מרגישה ככה כלפיי. ואז אני נכנסת למערבולת של אשמה גם...
אז אני כבר לא יודעת מה עדיף. לשמור בבטן "למען הקשר" למרות שכבר הרגשות מתחילים לצוף על פני השטח גם ככה.
בקיצור. הלפ מי.
