בחיים לא עלה לי ככה, בחיים!!!!
מאוד קשה לי לחשוף את עצמי ואת הגוף שלי, אני מאוד קנאית לפרטיות שלי.
אפילו כשעשיתי טיפולי לייזר להסרת שיער בתור בחורה לקח לי הרבה זמן להתכונן לזה נפשי ובסופו של דבר גם עצרתי באמצע, לא יכולתי להכיל את החושפנות הזאת.
ולא מרגיע אותי "היא רואה עשרות כמוך ביום..."
אני שונאת את הבדיקות אצל הרופאים ומרגישה שקשה לי להכיל נפשית את כל הפתיחות רגליים האלה. זה לא מתיישב לי בכלל.
אפילו אחרי הלידה לא הייתי מוכנה ללכת לרופאה שתבדוק לי את התפרים, לקח לי זמן להשלים עם זה.
עשיתי הפסק, יצא שנוי במחלוקת, שלחנו לרב והרב התיר, בהמשך על לי עוד כמה שאלות. אמרתי לבעלי שאני לא מסוגלת להתקשר לרב, מצידי לא לטבול, יש גבול למה שאני יכולה לשאת, למה כי אני אישה אני אמורה למכור את הפרטיות שלי????
למה זה נורמלי שאני צריכה לשלוח עדים שלי ותחתונים שלי למישו שיסתכל עליהם ויחליט איך נראה לו הדם שלי???
למה זה בסדר שאני צריכה לדבר עם גבר ולהגיד לו מה ראיתי כשהתפניתי ואיך נראה הטישו שניגבתי איתו???
ולא, לא עוזר לי אם בעלי אומר לו את זה זה אותו הדבר מבחינתי????
למה אני כאישה צריכה לפתוח רגליים כמעט בכל בדיקה??? למה לקחו לי את הפרטיות לגמרי? למה מרגישה לי כזאת.. כזאת לא מתחשבת???
אמרתי לבעלי, תאר ללך שפעם בחודש אתה צריך להרים טלפון לדמות מסוימת ולהתחיל לתאר לו מה מצב היציאות שלך בשירותים, הוא יבקש מימך דיגמית להסתכל,
ואם כל זה לא מספיק לך, אז גם תלך לרופא שיבקש מימך להתפשט ולבדוק מה קורה עמוק בפנים בתוך החור,
נכון שעכשיו זה נשמע ממש גרוע?!
והדובדבן שבקצפת זה שרציתי שבעלי יייראה את הכתם על התחתון כי לא הצלחתי להחליט מהה הצבע, הוא ממש התעקש לא להסתכל לפי שהוא מדבר עם הרה כמה שביקשתי ונפגעתי נוראאאא הרגשתי שהוא נגעל ממני, גם ככה אני מרגישה מושפלת ובזויה עם כל תהליכי הטהרה האלה, אז זה ההרגשה שאני צריכה להרגיש?
מבטיחה אין לי חשק לטבול, וק"ו לא לעמוד ערומה מול בלנית חמודה שצריכה להסתכל עליי במצב הכי אישי שלי.
מחילה
אבל ממש לא מרגיש לי "כבוד האישה"
נמאסה עליי ההתעסקות הזאת, איך בורחים ממנה??????????
