פאק
זה היה יום שישי, דיכאון כרגיל,
קמנו מאוחר, שתינו וחוסר פיקוס כמו תמיד
יצאתי לאכול טיפה אורז ולדבר עם אמא
חזרתי לחדר ונעלת
דפקתי ולקח לך די הרבה זמן לפתוח
נכנסתי והתריס היה למטה והכל היה חשוך
היה נראה שמשהו לא מאה
שאלתי אם הכל טוב, אמרת שכן
ראיתי שלא, אבל ביום שישי כל כך אין לי כוח להקשיב לכלום
לא התעקשתי
אמרתי לעצמי שבסדר
ואין לי ראש לזה כרגע
היה לי חשש לרגע אבל הדחקתי אותו
רשמתי לעצמי במוח להתייחס לזה בערב ולבדוק שוב
ואז בשניות החלטתי ליסוע לכנרת
כל אחד מאיתנו והדרך שלו לברוח
רבע שעה והייתי בחוץ
חזרתי במוצש מאוחר
נכנסתי לחדר
היה בליטה על השולחן
הסתכלתי.
שיט.
לא תיארתי לעצמי
שיש דברים כאלה כואבים
שיכולים לדקור אותי בלב כמו סכין
שכואבים כאילו מישהו מסובב את הסכין שוב ושוב.
לא תיארתי כמה אקפא ואלחץ
שארגיש ממש ככה, סכין בלב
שכל כך לא אדע מה לעשות
כמו שמצאתי על השולחן שלי את הסכין היפנית.
והבנתי שהחשש היה מוצדק.
העלמתי אותה אבל פאק יש עוד איזה ארבע בבית
לא אמרתי מילה,
לא ידעתי מה לומר.
לא רציתי לעכל
מה היה יכול לקרות
אם במקרה לא הייתי דופקת
כמה חתכים עוד היית עושה סעמק.
ואת חיה על הבטחות אני יודעת
לעזאזל מה עוד אני יכולה לעשות
לא הערתי כלום. לא אמרתי לאף אחד.
אבל זה כואב לי
ואני חסרת אונים מול זה.
אין לי איך לעצור את הכאב שלך
למרות שהייתי מוכנה לעשות הרבה בשביל זה
אין לי איך להחזיר את החברה האהבלה שלך
שדפקה לך תחיים
אין לי איך לשנות כלום.
אין לי למי לספר.
העוסית כבר יודעת, וזהו,גם לה אין הרבה מה לעשות.
שיט מה הלאה.
אני מפחדת לקחת אחריות
אני מפחדת שתהיי היא
שתאבדי את הכל לאיזה שניה ובי
אני לא רוצה להיות קשורה לזה
אני כלכך דואגת אבל פאק
אין לי כוח לאחריות
לרדיפות
לחוסר שינה
לניסיון לדבר,
זה אני, מנותקת
וככה אני כרגע בבית.
ואני פשוט לא יודעת איך לנסות לפתור אותך
לפני שהצלחתי לפתור פה אותי.
זה היה יום שישי, דיכאון כרגיל,
קמנו מאוחר, שתינו וחוסר פיקוס כמו תמיד
יצאתי לאכול טיפה אורז ולדבר עם אמא
חזרתי לחדר ונעלת
דפקתי ולקח לך די הרבה זמן לפתוח
נכנסתי והתריס היה למטה והכל היה חשוך
היה נראה שמשהו לא מאה
שאלתי אם הכל טוב, אמרת שכן
ראיתי שלא, אבל ביום שישי כל כך אין לי כוח להקשיב לכלום
לא התעקשתי
אמרתי לעצמי שבסדר
ואין לי ראש לזה כרגע
היה לי חשש לרגע אבל הדחקתי אותו
רשמתי לעצמי במוח להתייחס לזה בערב ולבדוק שוב
ואז בשניות החלטתי ליסוע לכנרת
כל אחד מאיתנו והדרך שלו לברוח
רבע שעה והייתי בחוץ
חזרתי במוצש מאוחר
נכנסתי לחדר
היה בליטה על השולחן
הסתכלתי.
שיט.
לא תיארתי לעצמי
שיש דברים כאלה כואבים
שיכולים לדקור אותי בלב כמו סכין
שכואבים כאילו מישהו מסובב את הסכין שוב ושוב.
לא תיארתי כמה אקפא ואלחץ
שארגיש ממש ככה, סכין בלב
שכל כך לא אדע מה לעשות
כמו שמצאתי על השולחן שלי את הסכין היפנית.
והבנתי שהחשש היה מוצדק.
העלמתי אותה אבל פאק יש עוד איזה ארבע בבית
לא אמרתי מילה,
לא ידעתי מה לומר.
לא רציתי לעכל
מה היה יכול לקרות
אם במקרה לא הייתי דופקת
כמה חתכים עוד היית עושה סעמק.
ואת חיה על הבטחות אני יודעת
לעזאזל מה עוד אני יכולה לעשות
לא הערתי כלום. לא אמרתי לאף אחד.
אבל זה כואב לי
ואני חסרת אונים מול זה.
אין לי איך לעצור את הכאב שלך
למרות שהייתי מוכנה לעשות הרבה בשביל זה
אין לי איך להחזיר את החברה האהבלה שלך
שדפקה לך תחיים
אין לי איך לשנות כלום.
אין לי למי לספר.
העוסית כבר יודעת, וזהו,גם לה אין הרבה מה לעשות.
שיט מה הלאה.
אני מפחדת לקחת אחריות
אני מפחדת שתהיי היא
שתאבדי את הכל לאיזה שניה ובי
אני לא רוצה להיות קשורה לזה
אני כלכך דואגת אבל פאק
אין לי כוח לאחריות
לרדיפות
לחוסר שינה
לניסיון לדבר,
זה אני, מנותקת
וככה אני כרגע בבית.
ואני פשוט לא יודעת איך לנסות לפתור אותך
לפני שהצלחתי לפתור פה אותי.