בס"ד
גורם לי לקלוט כמה מים עברו בירדן מאז.
כמה אני עברתי, כמה אנשים סביבי עברו,
כמה התבגרנו, כמה נשברנו, כמה אהבנו ושמחנו, וכמה חדלנו.
מעניין איפה הייתי אז ואיפה אני היום.
איך התחלתי את התואר ולאן הגעתי ממנו.
בכללי איך התחלתי דברים ולאן הגעתי מהם.
מעניין כמה עוד בחירות אעשה שלא ילכו לכיוון שאני צופה.
בכל מקרה, נזכרתי במה הפורום הזה היה בשבילי וזה הציף בי געגוע.
התגעגעתי.
עשיתי את זה עכשיו במקרה
מנהלת או לא מנהלת, אה?
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
