סיפור שכתבתי אחרי עוד לילה נוסף ללא שינה..
זה עוד יום אחד שעובר על רון. רון הוא אדם טוב. אוהב לעזור למשפחתו ולחברה והוא מאוד אכפתי ואחראי.
"אבל היום ההרגשה הזאת שוב חוזרת אליי" חושב רון. בשביל מה החיים הסיזיפיים האלה? בשביל מה אני קם כל בוקר לעבודה וממשיך לשרוד את מהלך היום?
תמיד היה לרון מחשבות כאלו אבל תמיד הוא הצליח לזרום איתם איכשהוא. אני אוהב את נוגה ואת ילדיי ואני חי את חיי בצורה הטובה ביותר. אני עושה את מה שאני אוהב ואני תורם את חלקי לעולם.
אבל זה לא מספיק. למה?! לא יודע. אבל התחושה הזאת עדיין פה. ממשיכה לנקר מאחורי הראש. לאט, אבל בעקביות בלתי פוסקת. ומה יקרה אם אני אשתגע? מה יהיה עם ילדיי? איך אישתי תוכל לסחוב אותי..
וכך רון חוזר הביתה. נעמד מול הדלת כדי לעטות על פניו איזו הבעת שמחה ופורץ הלאה.
אחרי שהוא משכיב את הילדים לישון ואחרי שהוא ונוגה כבר דיברו על היום שחלף התיישב רון במרפסת והמשיך לחשוב.
די כבר עם המחשבות האלה! למה אני לא מסוגל פשוט לחיות?! זה הרי גם ככה לא מוביל אותי לשום מקום. לחשוב על האכזריות לעומת הטוב בחיים. על העדר האלוקות המשווע. על החידלון הנורא שבני האדם מנסים למלא. למה לא נולדתי פשוט בהמה? ככה לא היו שום שאלות קשות שדורשות תשובות.
"אתה בא רוני" שאלה נוגה בחיבה.
"קדימה שייקספיר בוא לישון קצת"
"אני כבר בא מאמי רק מסיים את הנס" ענה רון.
אני זוכר את הימים האלה.שחשבתי שאחרי שאתחתן העצב ייעלם. איך קיוויתי כל כך לשיחות אל תוך הלילה ולמבטים הארוכים לתוך העיניים. משהוא השתנה אחר כך? יכול להיות. אבל עדיין נשארתי אותו בן אדם. עם אותו עצב בלתי נסבל על הגב, עם הדיכאון שממשיך לתפוח עם הזמן. ואולי לא יתפוגג לעולם.
ועם המחשבות העליזות הללו סיים רון את היום והלך לישון.
למחרת נסע רון עם אשתו להקפיץ את הילדים לגן. בדרך הוא עבר בצומת ראשית ומשאית שנסעה באדום נכנסה בו מהצד במהירות מטורפת.
כל מי שהיה ברכב נהרג במקום. כמעט. חוץ מרון.
אחרי שהוא כבר נמצא במצב צמח כשהוא סובל מפצעים אנושים הרופאים לא נתנו לו שום סיכוי לחיות.
"תשמעו הורים יקרים,ניסינו הכול.באמת שניסינו הכול. הוא בכל מקרה כבר לא בחיים,זה רק המערכות הבסיסיות שלו שפועלות והוא כל כך סובל בכל רגע נתון, עדיף כבר לסיים את זה.."
"מה?! לסיים?!" חושב רון.
"לא תשמעו אני חי! אני שומע אתכם!" מנסה רון לדבר. אבל לא יוצא שום דבר.
והוא רואה את הרופא ניגש למכונה כדי לנתק אותה מהחשמל והוא מנסה בכל כוחו, לזוז לצעוק רק לחיות! אבל אף אחד לא שומע.
ופתאום הוא חש ביד שמלטפת אותו.
"זהו הכל נגמר.." חושב רון לעצמו.
ולפתע הוא שומע קול מוכר.
"קום רוני שלי"
"נו..נוגהה?"
"שוב פעם חלמת חלום רע.."
והוא פוקח את עיניו ומביט בעיניה ארוכות.
"לא נוגה.. זה היה החלום הכי טוב שאי פעם חלמתי"
