בסיפור מרגש וחזק ממש שקראתי.
דוד איצקו, אחיה הקטן של סבתא ע"ה, היה יהודי פשוט, שגר עם אשתו בבת ים. הדוד והדודה לא זכו לילדים. הם חיו ערירים, והנכדים של אחותו - סבתא שלי, היו המשפחה היחידה שלו. אהבנו אותו מאוד והוא אהב אותנו בכפל כפליים.
הדוד היה גדול ממדים ורחב גרם, ועסק לפרנסתו בצורפות ותיווך של כלי כסף. הוא נהג לשתות מדי יום כמה כוסות קוניאק או ברנדי, העיקר שיהיה משהו ש'יחזק את העצמות' -כלשונו. במבט לאחור נראה לי, שזה היה יותר משהו בשביל 'להחליש את הזיכרונות'.
כילדים,אהבנו להיות איתו. הוא נהג להשתובב אתנו ולהניף אותנו לכל עבר, ובעיקר צהלנו כשהוא היה מרים אותנו ביד אחת, גבוה עד השמים ('צו הימל', כמו שנהג לומר),עד שסבתא הייתה גוערת בנו על הרעש, ואז היינו נאלצים להפסיק את החגיגות בלית בררה. בזמן שהיה מרים אותנו, שרוול החולצה שלו היה מטפס במעלה זרועו החסונה, והיינו רואים את המספר הזה, שהיה גם לסבתא על היד. וכך ידענו שגם על זרועו של דוד איצקו יש מספר. ידענו שהוא גם היה 'שם'. אבל הוא, כמו סבתא, מעולם לא הסכים לדבר על זה.
תמיד שמחנו לפגוש אותו, כי ידענו בוודאות שנקבל איזו מתנה קטנה או חבילת ממתקים מכובדת. כשגדלנו קצת, הוא גם נהג לחלק לנו סכום כסף על התעודות שקיבלנו. היתרון המשמעותי אצלו היה, שהסכום היה קבוע, בלי להתחשב כלל בציונים. הוא מעולם לא חשב שצריך לטרוח לפתוח את התעודה ולקרוא אותה מבפנים. הוא רק החזיק אותה בידיו הגדולות וקרא בקול גדול ובהתפעלות את השם ואת הכיתה, ואמר: "נו, ברוך השם, גדלת, עוד שנה עברה ברוך ה'בבריאות, זה העיקר".
רוחו תמיד הייתה טובה עליו. בפיו היו שגורות אלפי הלצות שנונות, ובדיחות מכל הסוגים והמינים, בעיקר באידיש. הוא נהג להגיע לסבתא בכל שבוע, פעם אחת לפחות, בדרך כלל בגפו, בשני אוטובוסים מבת ים, וסבתא אהבה שהוא בא,אף על פי שהוא נהג לעשן לה בבית סיגריות זולות בשרשרת, והריח היה נשאר כמה ימים אחרי.
סבתא הייתה מוציאה לכבודו מהוויטרינה בסלון את הבקבוק של הקוניאק, עם הכוס הקבועה שלו, ואת קערת הקריסטל העדינה, שנועדה כמובן רק לאירוח של אורחים חשובים, כמו דוד איצקו למשל. היא הייתה ממלאת את הקערה בדרך כלל בחופן אחד או שניים של אגוזי מלך, ומגישה אותם ברוב טקס לאחיה הקטן. כמובן בלי מפצח אגוזים. הוא מעולם לא הבין למה אנחנו משתמשים במפצח לאגוזים, בעוד שאפשר לפצח אותם ב'מכה טובה' (כלשונו) ביד.
***
בחור צעיר הייתי. כשהגעתי לביקור בצהרי היום, פגשתי גם את דוד איצקו שהגיע גם הוא לבקר את סבתא.
כשבאתי, התקבלתי כרגיל בחביבות יתרה, ודוד איצקו, בעודו מנחית 'מכה טובה' על אגוז מלך גדול ועקשן, שהיה מונח על השולחן, התעניין אצל ה'ישיבע בוחר' שלו מה קורה בישיבות ומה חדש בעולם.
באותה תקופה סערו הרוחות סביב סוגיה ציבורית פוליטית בציבור החרדי, ואני עדכנתי את זוג המבוגרים שישב מולי בכל פרטי הפרשה, תוך כדי שאני מוסיף ומסביר לסבתא ולאחיה בלהט רב, מי צודק ומי טועה,מי חצוף ומי הורס כל חלקה טובה, ומדוע, ומה צריך הצד הצודק לעשות בשביל לנצח את הצד הטועה ומטעה ומחריב את כל הדור.
כשסיימתי להרצות את טענותיי ומשנתי, התבוננתי לראות מה דעתם בעניין. לאכזבתי הרבה, הם לא נדבקו בלהט ונשארו אדישים לגמרי.מילא אדישים, אבל אחרי כמה דקות של שקט, הניף דוד איצקו את כף ידו האימתנית, כמסמן לי אות של ביטול מוחלט,ואמר לי: "נו, זה הרי 'נארשקייט', 'שטוסים והבלים'"...
בלבי התקוממתי וחשבתי לעצמי: איך הוא אומר על דברים כאלה נארשקייט? אלה דברים כל כך חשובים, כל ההשקפה של הדור תלויה בהם, איך הוא אומר על זה 'שטוסים והבלים'?? ילדות ועזות הייתה בי,והנושא כל כך בער בי, שאמרתי לו בקול גדול: "דוד איצקו, אולי אם היית גר כאן, היית מבין כמה הדברים האלה חשובים ורציניים.
"אתה לא תוכל להבין את העניינים האלה. זה שייך לבחורי ישיבות, לאברכים, לראשי ישיבות. אולי אצלך זה לא נחשב משהו רציני, אבל אנחנו יודעים שעולם התורה מחזיק את העולם ועכשיו רוצים להחריב את הכול".
דוד איצקו התבונן בי במבט עצוב ושתק. שתיקה ארוכה ומעיקה. זה לא היה אופייני לו. הוא הסתכל עלי במבט עצוב ושתק. לא הבנתי מדוע הוא השתתק וחשבתי אולי פגעתי בו חלילה. תיקנתי את עצמי מיד: "דוד איצקו, אני ממש מתנצל על מה שאמרתי. אני לא התכוונתי לפגוע חלילה, רק בגלל שאמרת שזה 'נארשקייט', אז חשבתי להסביר לך למה זה חשוב, אבל לא התכוונתי לפגוע חס וחלילה".
ואז הוא גנח גניחה עמוקה ואמר לסבתא באידיש: "את רואה, הם שוכחים. לא, הם לא שוכחים, הם בכלל לא יודעים. צריך לספר להם משהו".
ואז הוא פנה אלי ואמר לי ברצינות נדירה ובשקט: "אתה חושב שאני לא יכול להבין? אתה חושב שאני לא יודע מה זה נארשקייט? אם היית רואה מה שאני ראיתי, אולי היית חושב אחרת".
סבתא הייתה אשה פקחית. היא הבינה מיד לאן הוא חותר. היא הביטה בו במבט חמור כאומרת: שלא תעז להתחיל עם זה. הילדים לא ישמעו מילה על המלחמה הארורה. אבל דוד איצקו, לראשונה ולאחרונה בחייו, חרג ממנהגו. ראיתי שהוא נחוש. את העיניים החודרות של סבתא הוא השקיט במשפט ביידיש עסיסית: אני חייב לספר לו לפחות את הסיפור עם הרב ליבער. לא ייתכן שהנכד שלך לא יכיר את הסיפור הזה. סבתא ידעה שהויכוחים לא יעזרו. היא השפילה מבט לשולחן - ואיצקו התיישב לידי.
"אני רוצה להראות לך משהו, יינגלע".
הוא הפשיל אט אט, בכוונה תחילה, את שרוול החולצה שלו, וחשף בפניי את המספר שהיה חרוט בכתובת קעקע לזרועו.זה היה אירוע נדיר. הוא וסבתא תמיד הסתירו את המספר וכל מה שהזכיר את כל מה שעברו שם, בשואה הארורה.
אבל הפעם זה היה שונה.
צריף המוות
"אתה רואה, יינגלע, את זה קיבלתי מתנה מהגרמנים, כשבאתי לאושוויץ. אני לעולם לא אספר לך, יינגלע, מה ראינו שם. מה עברנו שם יום יום. אני רק אספר לך מה קרה אתי בשעה הראשונה שהגענו ברכבת לאושוויץ.
"אני באתי לאושוויץ במשלוחים של השנה האחרונה. אתה יודע, בשנה האחרונה, כל יום היו מגיעות לאושוויץ רכבות עמוסות במאות ואלפי יהודים, גברים,נשים וילדים. בכניסה היו עושים סלקציה, קודם כול מפרידים את הגברים מהנשים והילדים, אחר כך היו מפרידים גם את החלשים והמבוגרים. הנאצים ימ"ש היו יעילים מאוד, ובדרך כלל עשר דקות אחרי שהגיע 'משלוח' למחנה הכול היה נגמר...
"הגענו לאושוויץ אחרי דרך ארוכה ומפרכת שעשינו מהונגריה לפולין, דחוסים כמו בהמות בקרונות בקר, בקור וברעב נורא. כל הדרך לא ידענו לאן בדיוק לוקחים אותנו ומה מתכוונים לעשות לנו. היו שמועות שונות על ההשמדה, אבל אף אחד בקרון לא חלם שזה רציני. שהשמועות האלה יכולות להתממש. איש לא רצה להאמין.
"רק כשהגענו לאושוויץ ולקחו לנו את המזוודות והמיטלטלים, אמרו לנו היהודים שעובדים שם מה הולך להיות. המקלחות, המשרפות... כל זה נאמר לנו בשני משפטים של יהודי שעובד שם. פחד מוות נפל עלינו.
באותו היום, היות שהיו 'משלוחים גדולים', היה עומס גדול על המקלחות".
דוד איצקו התבונן בעיניי, לוודא שאני מבין באילו מקלחות מדובר, בלי לפרט ולעורר את חמתה של אחותו הגדולה, שישבה כל הזמן לפקח שהוא לא מגזים ומפחיד את הילד. הנהנתי לו בראשי לאות שאני מכיר את העניין ומבין על מה מדובר. הוא יכול להמשיך.
"הכניסו אותנו בינתיים לצריף קטן וחשוך, כדי שנמתין שם עד שיגמרו לטפלבמשלוח הקודם. כשכולם נכנסו פנימה הם סגרו את הדלת של הצריף, ואנחנו הבנו, שעוד כמה שעות כבר לא נהיה כאן. יסירו מאתנו את הבגדים, יעקרו את שיני הזהב, יבדקו שלא החבאנו משהו ויעמידו אותנו בתור.
כולנו ניכנס לתאי הגזים
"מבחוץ שמענו את הצרחות של אנשי האס-אס. הם לא ידעו לדבר,רק לצרוח צרחות איומות ונוראות. להיכנס, לזוז, להזדרז, יהודים מסריחים, מהר, מהר!
"ידענו שהיהודים שנסעו בקרונות לפנינו נכנסים עכשיו להשמדה. הכרנו אותם, הם היו חברים, מכרים, מאותו אזור, והיו גם כאלו שהיו להם בני משפחה בקרונות הקדמיים.
"הצרחות של אנשי האס-אס לא הפחידו אותנו כמו הריח הנורא שעלה באפינו. זה הריח של הגיהינום, ריח הזוועה של בשר חרוך, אשר עלה מהמשרפות של המחנה, מהקרמטוריום שהיה ממש קרוב אלינו. אחינו אחיותינו המושמדים ברגעים אלו עולים בסערה השמימה. מי נרצח עכשיו מאחורי הקיר של הצריף? חבר?מכר?אח?אחות?אבא?אימא? מי יודע.. אבל מה זה בעצם משנה? הרי אנחנו הבאים בתור...
אי אפשר לתאר מה עובר בראש ברגעים הללו.
"אף אחד לא דיבר. עמדנו המומים ומיואשים בצריף הארור הזה, הפרוזדור שלנו לטרקלין של המוות. חלק תפסו מקומות בינתיים על הדרגשים המצחינים של הצריף,ישבו מכונסים איש איש בדרגשו. אומללים, רועדים מפחד, מאימת המוות הקרב ובא".
סבתא, שהקשיבה כל העת בתשומת לב לדוד איצקו, ישבה קפואה במקומה, מכונסת בעצמה, בפנים חתומות. היא תמיד ידעה לשלוט ברגשותיה. אבל בזווית העין שמתי לב, שמהרגע שדוד איצקו, אחיה הקטן,התחיל לספר את סיפורו, גופה רועד. היא לא יכלה לשלוט ברעד שאחז בה. אני מניח, שהיא לא רצתה שדוד איצקו ימשיך בתיאור שלו לידי, אבל היא לא העזה להפסיק אותו באמצע.
דוד איצקו המשיך: "היה שם רב אחד, מבוגר. לא הכרתי אותו קודם, ולא שמעתי עליו. אחר כך התברר לי שהוא היה רב של קהילה גדולה בבודפשט. הוא היה לבושבכובע של רבנים וחליפה של רבנים וגם עטורבזקן של רבנים. בקיצור רב גדול. הוא ברח מהגרמנים לאזור אחר, בכפרים, ונתפס. הוא היה לבד. המשפחה שלו, הקהילה שלו, כולם כבר נשלחו לאושוויץ חודש קודם. רק באותם רגעים הוא הבין מה קרה להם, ומה הולך לקרות לו.
"מישהו עשה לו מקום לשבת על הדרגש. הוא ישב כמה דקות עם עצמו, ואז פתאום נעמד באמצע הצריף ואמר לנו ככה: 'אִידֶן, טֵייערֶע אִידֶן (יהודים יקרים), אתם יודעים שאנחנו עומדים למות עוד מעט, ויש חיוב להתוודות לפני המיתה. אני התחלתי להתוודות בשקט, ואפילו שלמדתי הרבה תורה, והרבי שלי הוא מתלמידי תלמידיו של החת"ם סופר, בכל זאת גליתי שאני לא צדיק גדול, ויש לי הרבה עברות להתוודות עליהן. כל יהודי חייב להתוודות רק לפני ריבונו של עולם, אבל וידוי אחד אני חייב להגיד לכם, ברשותכם, בקול רם.
"'את חטאיי אני מזכיר היום, לפני כולם, אפילו שזה ביזיון נורא ואיום.אני מתבייש עד עפר לומר את זה, אבל אנחנו עוד מעט כבר מגיעים לעולם האמת, והלוואי שהביזיון הזה יכפר לי קצת על מה שאני הולך לספר לכם
"'אתם זוכרים בְּרִידֶערְס (אחים), שהחיילים הארורים העלו אותנו באכזריות ובמכות ודחסו אותנו לקרון של הרכבת?אתם יודעים מה המחשבה שעלתה לי בראש? עכשיו אני מתבייש ונכלם, אבל אני אספר לכם: הדבר הראשון שעלה לי בראש היה, על זה אני לא אסלח להם-איך הרשעים האלה שמים אותי,יהודי מכובד כל כך, רב חשוב ו'אוֹיבֶּער לֶענדֶער', בקרון אחד עם כל מיני פשוטי עם ועוד עם ' אוּנְטֶער לענדערס''?"
[דוד איצקו לא היה צריך להסביר לי מה זה אויבער ואונטער. התארים האלה שאותם לומד כל יוצא הונגריה עם יציאתו לאוויר העולם, נועדו לחלק בין היהודים שהתגוררו בערים הגדולות, בחלק העליון של המדינה('אויבער לענדערס']ונחשבו משכילים יותר, עשירים יותר ונכבדים יותר, לבין הכפריים, שהתגוררו בחלק התחתון של המדינה('אונטער לענדערס') ונחשבו משכילים פחות,עשירים פחות ונכבדים פחות.ש.ב.]
"'נסענו יחד בקרון של הרכבת, בתנאים של בהמות, והמחשבה היחידה שהייתה לי בראש-מתי כבר תיגמר הנסיעה הנוראה הזו, שאני נמצא אתכם יחד.
"'אבל כשהגענו לכאן והבנתי לאן אנחנו הולכים, כשהבנתי שעומדים לחנוק את כולנו יחד בתאי הגזים, כשהבנתי שעוד שעה או שעתיים יפשיטו ממני את הפראק ואת הכובע ויעקרו לי את שיני הזהב שלי, ואני אעמוד בלי כלום, בתור לעולם הבא, עם כל מי שהיה אתי בקרון, וישבתי כאן לעשות וידוי וחשבון הנפש, חשבתי לעצמי:למה הם דוחסים אותנו כמו בהמות? למה הם משפילים אותנו כל כך? למה הם מפשיטים אותנו? מה הטעם בזה ? מה ריבונו של עולם רוצה להגיד לנו בזה?
"אני אומר לכם את האמת, השאלות יותר טובות מהתשובות שיש לי. שנגיע למעלה בטח נבין את הכל.אבל באמצע הווידוי נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם הרבי שלי, בתור בחור אצלו בישיבה לפני יותר מארבעים שנה,כשבאתי לספר לו שנפגעתי מאוד שהציעו לי הצעת שידוך ממשפחה פשוטה וענייה של 'אונטער לענדערס'. שאלתי אותו: רבי, איך ייתכן שמציעים לי הצעה כזו? זו תורה וזו שכרה? מה אני בחור מהשוק?
הרב ליבער עצר את הסיפור והסתכל לכולנו עמוק בעיניים: "טייערע אידן",הוא צעק."אנחנו הולכים לסיים את החיים כאן, תקשיבו לי דקה אחת מה ענה לי ראש הישיבה שלי, ולא הבנתי את התשובה שלו,עד הרגע הזה!ורק כאן ועכשיו, ממש ברגע האחרון לפני שאני עולה לפני בית דין של מעלה, ריבונו של עולם האיר לי ועזר לי להבין את מה שלא הבנתי כל החיים'!
"אתה צריך להבין", אמר לי דוד איצקו, "באיזה מצב מדובר. כולנו היינו עייפים ורעבים עד מוות, ממוטטים לגמרי, שבורים ורצוצים, מפוחדים עד לשד עצמותינו מהמוות הקרב ובא. לאיש לא היה כוח,ולא עניין אף אחד לשמוע דרשות. ומה קשור עכשיו השידוך שהציעו לו לפני ארבעים שנה? מה הוא רוצה מאתנו הרב המשונה הזה? אבל הרב הזה דיבר בעוצמה גדולה כל כך, הוא היה נסער כל כך, שאי אפשר היה להתעלם ממנו. ולכן הקשיבו לו. גם אני הקשבתי לו. ממילא לא היה הרבה מה לעשות, והיה עדיף לשמוע אותו מאשר את הצרחות הנוראות שהיו בחוץ.
הצוואה של הרב'ה
"'אתם בטח מכירים ברידערס', הוא המשיך בקול גדול, 'את מה שהתורה מספרת על האחים קין והבל. קין קינא בהבל אחיו ורצח אותו נפש. הרב'ה שלי סיפר לי אז, שלפי דעה אחת, הסיפור היה אחר לגמרי. קין לא רצה ולא התכוון להרוג את אחיו. הוא רק כעס עליו קצת, ולכן הכה אותו. הוא היכה אותו חזק, אבל לא ידע בכלל שיש מושג של מוות. אף אדם לא מת עד אז.
"'ולכן, אחרי שקין ראה פתאום את הבל אחיו שוכב בעיניים עצומות ללא תזוזה, הוא נבהל מאד. הוא לא הבין מה קורה. קין חשב, שהבל נרדם או התעייף מהמריבה או משהו כזה וישב ליד הבל, לחכות שהבל יקום. הוא חיכה שהבל שוב יפתח את העיניים, יקום ויחזור לעצמו כמו שהיה קודם המריבה.
"'ככל שעבר הזמן, הבין קין שאולי קרה כאן משהו אחר. משהו נורא ואיום. פתאום הוא התחיל להבין, שאולי הבל אחיו כבר לא יפקח את העיניים לעולם. הוא נהיה מבועת. הוא התחיל להתחנן להבל אחיו שלא יעשה לו ככה, שלא ישאיר אותו לבד. שיעשה לו טובה ויחזור אליו. הוא לא רצה להפסיד את אחיו. פתאום הוא הבין שהוא אוהב מאוד את אחיו היחיד ורוצה שיהיה אתו שוב. אבל הבל אחיו לא הגיב ולא פתח את העיניים.
"'ובספרים הקדושים כתוב, ששלושה ימים ושלושה לילות ישב קין ליד הגווייה הפצועה והחבולה של הבל אחיו והתחנן להבל שיחזור.
"'הוא צעק וצרח והתחנן לאחיו המת שיקום. "הבל!", הוא אמר שוב ושוב. אני לא התכוונתי לעשות לך כלום, אני מצטער, אני מתחרט, זה לא יקרה שוב. אני לעולם לא אצער אותך יותר, אני נשבע לך. אני מתחנן לפניך תחזור אלי, בבקשה ממך אחי האהוב והיחיד, פקח את העיניים. הבל, אני אוהב אותך, תחזור אלי...
"'אבל כל התחנונים לא עזרו,והבל לא פתח את העיניים. הוא לא חזר יותר. וקין הבין פתאום שאחיו הבל מת. אחיו נהרג על ידו. הוא איבד את אחיו ונשאר לבד. בלי האח היחיד שלו שכל כך אהב.
"אחרי שלושה ימים, כשהבין קין סופית מה קרה להבל,הוא התחיל לבכות. הבכי היה כל כך חזק, שהוא נשמע מקצה העולם ועד קצהו. הרבי הקדוש שלי אמר לי, שבאותה שעה לא רק קין געה בבכי, אלא כל הבריאה כולה בכתה אתו. כל הטבע בכה. האדמה והעצים, השמים,העננים ובעלי החיים, הפרחים והפרפרים.
"'כולם בכו, כי קין הרס את הטבע של כל הבריאה. הקב"ה ברא את הטבע, בצורה שכל אחד צריך את זולתו בשביל להתקיים. השמים והארץ הם כמו אחים. כל אחד יש לו תכונות שונות וכל אחד משלים את זולתו. תארו לכם, שהיה ויכוח בין השמים והארץ מי חשוב יותר,והשמים היו אומרים שהם לא רוצים להמטיר גשם על הארץ, כי הם חשובים יותר ולא לכבודם להוריד גשם.היה מגיע חורבן לעולם. הקיום של העולם הוא כמו שהקב"ה ברא אותו 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' -יחד. כמו אחים. אי אפשר אחד בלא האחר.
"הקיום של העולם הוא שכל אחד נותן את החלק המיוחד שלו. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, כל אחד מאיתנו קיבל יכולת לתת משהו לבריאה שאף אחד לא יכול לתת וכל אחד מאיתנו צריך דברים שאף אחד אחר לא צריך. אם אחד החלקים בבריאה פתאום יחליט שהוא מזלזל באחרים, לא רוצה קשר אתם, לא רוצה לתת להם את מה שיש בחלק שלו, ולא לקבל מהם את החלק שלהם-הבריאה תיחרב. הוא מהר מאוד יבין שהוא לא עושה רע למישהו אחר - אלא מכחיד את עצמו. אין קיום לאח אחד באופן עצמאי. הטבע מבוסס על עקרון האחווה. אחד תלוי באחר.
"'לכן, כולם בכו עם קין. כל היקום געה בבכי. בכי על הבל, בכי על קין. בכי על אחים שלא זכו להרגיש מה זו אחווה, מה זו אהבה אמיתית של אח אחד לאחיו. בכי על אח אחד שנרצח, ובכי על האח האחר, שרוצה להחזיר את אחיו לחיים, להרגיש שוב מה זו אהבת אחים. אח שמנסה להחזיר את הגלגל אחורה לאהבה שכבר לא תחזור לעולם.
"'הבריאה כולה בכתה על האחווה שנהרסה, על העולם הטוב והנעים של שבת אחים גם יחד שלא הצליח להתממש, עולם שלם של אחווה ואהבה שנעצר מתוך רגע של רוח שטות, קנאה ושנאה עיוורת,שהפך את כל הבריאה, את כל היקום להיות עולם ללא אהבת אחים.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי. קין הבין את הטעות מאוחר מדי.
נשמה אחת
"אחרי שהרב'ה שלי סיים את ה'וורט' הזה - הוא הסתכל עלי בעיניו הטובות ואמר לי: אתה מבין למה הציעו לך את השידוך הזה? כי ככה הקב"ה ברא את העולם. כל אחד תלוי באחר. כולם צריכים את כולם. ככה הקב"ה ברא את עם ישראל. אתה נפגע כי אתה לא שומע את הבכי של הטבע, אתה לא שומע את הבכי של עם ישראל. אתה לא מבין עדיין, שבלי אונטער אין אויבער. אנחנו מציאות אחת. אם תזכה לשמוע קצת את הבכי של הבריאה, את הבכי של עם ישראל, אתה לעולם לא תיפגע.
"הייתי כל כך פגוע מההצעה ה'מעליבה'", המשיך הרב ליבער את הסיפור בדם ליבו."שבקושי הקשבתי למה שהוא אמר. אבל עכשיו, יהודים קדושים, עכשיו אני מבין. רק עכשיו, באמצע הווידוי שלי, הצלחתי לשמוע את הבכי שאליו התכוון הרבי שלי. רק היום, ברידערס, הצלחתי לשמוע את הבכי של הבריאה. את הבכי של עם ישראל, שלא זכה להרגיש את אהבת האחים זה לזה.
'לצערי הגדול, הבנתי את זה מאוחר מדי. כמו קין...
"'אני כבר לא יכול ללמד את זה את המשפחות אצלי בקהילה, אני לא יכול ללמד את זה למשפחה שלי, אבל לכם, ברידערס! לכם, אני יכול להגיד את זה!'כל האנשים שהיו שם התבוננו ברב שהיה נראה כאחוז טירוף בעיניים גדולות וקצת תמהות.
הרב המשיך לצעוק בצעקות מחרידות שאני לא אשכח אותם לעולם:'אני מנחם ליבער, מתוודה בפניך ריבונו של עולם, חטאתי,עוויתי פשעתי! אשמתי,בגדתי! אשמתי לאחים שלי! בגדתי באחים שלי גזלתי מהאחים שלי! שכחתי את הברידערס שלי! התרחקתי מהם, זלזלתי בהם, ואני מבקש ממך ומהם מחילה! ברידערס, סלחו לי! מחלו לי!'
"הוא השליך את כובעו המהודר על הרצפה וניגש אל היהודי שישב לפני כן לידו על הדרגש. הוא הצביע לעברו וזעק: 'הנה, אתה, ממך אני אבקש ראשון מחילה. אותך ראיתי ראשון בקרון וחשבתי עליך רעה. עליך חשבתי ראשון, שלא לכבודי להיות אתך. מה אני צריך כזה כובע על הראש שעשה אותי כל כך רחוק ממך? מה אני צריך כזה כובע, שבגללו במקום לקרא לך אח שלי, מיין זיסע ברידער, קראתי לך אונטער? סלח לי ברידער, סלח לי לפני שיהיה מאוחר. סלח לי על הטיפשות שלי, סלח לי על טמטום הלב שלי, מחל לי, הרשה לי להיפרד ממך. בבקשה. הרשה לי לחבק אותך פעם אחרונה לפני שאנחנו עולים לבית דין של מעלה.שם הרי נראה את האמת, מי היה באמת יותר חשוב. הוא זעק את דבריו בזעקות של טירוף, תוך שדמעות ענקיות זולגות מעיניו.
"היהודי שהרב הצביע עליו נעמד במבוכה, והרב הזה חיבק אותו בכל הכוח בבכיות נוראות. 'סלח לי ברידער, סלח לי! אני מבקש מחילה!'"
דוד איצקו דיבר בעיניים עצומות. הוא רעד בכל גופו, וקולו הרועם נסדק מדי פעם בצרידות מוזרה. הרגשתי איך הוא חוזר עשרות שנים לאחור, וממש נמצא כעת באותו צריף ליד אותו הרב ליבער שאת שמו שמעתי לראשונה. סבתא קמה ממקומה ופנתה אל חדר השינה. היא לא יכלה לשאת את התיאור של אחיה הקטן בשום פנים ואופן. היא סגרה אחריה את הדלת, ואני ידעתי שהיא רוצה לבכות לבד. לא לידינו.
דוד איצקו המשיך:
"ובאותו הזמן שהרב הזה זעק וחיבק את היהודי, כולנו עמדנו שם סביבם, כשאנחנו תמהים ומשתאים, נבוכים ומבולבלים לנוכח המחזה המשונה הזה. אבל הרב הזה פנה אלינו והמשיך לזעוק :
"'טייערע אידן, הייליגע זיסע ברידערס (יהודים יקרים, אחים מתוקים וקדושים), יש לנו אולי עוד שעה אולי חצי שעה. אני חושב, אולי, אילו היינו בוכים קודם, לא היינו מגיעים לכאן. אני בטוח שהקב"ה הביא אותנו לכאן, כי שכחנו לגמרי שאנחנו אחים. בשלנו הסער הזה! אבל הנה, עכשיו, ברגע האחרון אנחנו נזכרים. אני מבטיח לכם, שעדיין זה טוב לפני ריבונו של עולם. אני בטוח. לא לחינם הגענו לכאן, לא לחינם הגענו לגיהינום הזה. הם מלמדים אותנו, יימח שמם וזכרם, שכולנו שווים בפניהם. הם לא מבדילים אם זה יהודי אויבער או אונטער. ברידערס, כעסנו מספיק זה על זה, זלזלנו מספיק זה בזה, בואו נבכה עכשיו. יש לנו עוד קצת זמן להיזכר איךמרגישים אחים.
"'טייערע ברידער, בואו נתאחד עכשיו כמו אחים. בואו לפחות ניפרד זה מזה כמו אחים. בואו נבכה זה עם זה כמו אחים. אל תתביישו לבכות! אל תתביישו לגשת איש אל אחיו! אל תתביישו זה מזה! אנחנו אחים! אנחנו נשמה אחת! שיתביישו הם, הארורים,המנוולים הרוצחים, החיות המתועבות והשפלות,שחונקים ורוצחים ושורפים אותנו, שהשמידו ורצחו בדם קר את כל המשפחות של הקהילה שלי, את המשפחה שלי.שיתביישו הם, שלקחו למוות את הנכדים שלי.ילדים קטנים שאפילו חלאק'ה עוד לא עשו.
"'בואו נהיה עכשיו, לפחות לכמה רגעים, ברידערס אמיתיים שאוהבים זה את זה. בואו נהיה עכשיו אחים שיודעיםלא רק למות זה עם זה, אלא גם לחיות זה עם זה! עוד לא מאוחר. אנחנו עדיין חיים. ריבונו של עולם עדיין מחזיק אותנו בחיים, נותן לנו עוד קצת זמן.
"'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק! אני מציע לכם אחים קדושים, שכל אחד ייקח אתו עכשיו אח אחד לעזור לו,לבכות אתו,להיפרד ממנו כמו שצריך. אין זמן. אנחנו לא יודעים כמה זמן נשאר לנו. אבל אפילו רק לכמה רגעים. זה יהיה הווידוי שלנו,זה יהיה התיקון בשבילנו, בשביל כל האחים שלנו שיישארו, אחרי שהשטן ושליחיו הארורים יימחו מעל פני האדמה'.
"וככה הוא הפציר בכולנו, לספר זה לזה את מה שעברנו, לבכות זה עם זה, להיפרד זה מזה...
***
"אתה יודע יינגלע", אמר לי דוד איצקו, "בצריף הארור הזה היינו דחוסים בערך שלוש מאות איש, אולי יותר. רק אני ועוד אחד ניצלנו משם, ברגע האחרון, לפני שלקחו אותנו למקלחות, בזכות המראה החזק שלנו. כל השאר נהרגו אחרי חצי שעה בערך. ובאותה שעה, כשהייתי בצריף, לא ידעתי שאני אשאר בחיים. הייתי בטוח שגם אני עומד למסור את נפשי על קידוש השם. עמדנו שם ממש כל סוגי היהודים. חילוניים ודתיים,אונטערס ואויבערס, תלמידי חכמים ובעלי בתים, עשירים ועניים, ובכינו יחד, בכייה אחת גדולה ומרה. כולנו בכינו כמו שלא בכינו מעולם.
"אי אפשר להסביר מה היה שם. אי אפשר להסביר מה קורה בגיהינום. אבל אני יכול להגיד לך, שאני לא שמעתי בחיי בכיות כאלו. אני בטוח בלי ספק, שמימות קין והבל לא שמעה הבריאה בכי אמיתי כזה של אחים. הרגשתי אז, כמו שהרב אמר, שזה ממש כמו בזמן הבכי של קין, שכל הבריאה כולה בוכה אתנו. כל היקום כולו בוכה אתנו.
תחיה, אינגל'ע, תחיה
"הצריף היה חשוך כמעט לגמרי. לא יכולנו ממש לראות זה את זה. אבל לשמוע יכולנו היטב. לידי בכה מישהו בקול גדול. עטפתי אותו בשתי ידיי, והוא נפל על כתפיי בבכי קורע לב ואמר לי: 'אוי ברידער, גיוואלד, מה יהיה עם הבת שלי? היא רק בת חמש'. הוא התייפח וגנח עד שכמעט איבד את הנשימה שלו. 'איך נתתי להם לקחת אותה? מי יודע מה הם עשו לה!איזה מין אבא אני?'
"ואני", אמר לי דוד איצקו, "מה יכולתי להגיד לו,לאותו יהודי אלמוני שקרא לי ברידער?הייתי רק בן שבע עשרה. לא היו לי ילדים. לכן רק אמרתי לו כל הזמן: 'אני אתך ברידער. אני בוכה אתך ברידער. אנחנו יחד'. כל מי שהיה שם, עשה כמונו. כל אחד לקח את מי שהיה לידו והרגיש אתו ברידער אמיתי. בכינו כולנו יחד, על החיים, על המוות, על הסיום האכזרי של החיים הקצרים שלנו.ככה זה נמשך בערך עשרים דקות או אולי קצת יותר.
"ואז אנשים התחילו להירגע. כולנו הרגשנו שהאווירה בצריף התהפכה לגמרי מקצה לקצה. אני לא יכול להסביר איך זה קרה, אבל אני מבטיח לך, שבאותו הרגע כבר לא פחדנו למות. פתאום, בצריף הקטן, החלה לנשב רוח קדושה. רוח חדשה, טהורה. הרב הזה היה פשוט מלאך מהשמים. הוא הרים את כולנו לשמי שמים. אי אפשר לתאר אילו כוחות חדשים קיבלנו. כולנו. הרגשנו שהרב הזה הפך אותנו להיות ממש נשמה אחת. אתה יודע, יינגלע, כששלוש מאות אנשים מרגישים נשמה אחת, כבר אי אפשר להרגיש פחד. אי אפשר לפחד. זה פשוט בלתי אפשרי.
"ואז, בדיוק כשסיימנו להיפרד זה מזה, נפתחה הדלת והתחילו הצרחות. העמידו אותנו בטור ארוך והובילו את כולם למקלחות. אני הייתי הכי גבוה מכולם, והמפקד כנראה ראה שיש כאן כוח שחבל להפסיד, ולכן הוא נתן לי מכה על הכתף וסימן לי לצאת מהתור. לי ולעוד אחד. לקחו אותנו לעבודה. את כל השאר השמידו אחרי עשר דקות. ואני אומר לך יינגלע", אמר לי דוד איצקו, "שאין לי ספק, שמאותם רגעים, מאותו מעמד קדוש ונשגב שהיה בצריף, התחילה המפלה של השטן הנאצי.
"ואני רוצה להגיד לך עוד משהו:אתה יודע מתי היה לי המשבר אחרי המלחמה? כשעליתי לכאן, לארץ ישראל.כולם כאן ברידערס ממש, ופתאום ראיתי שוב את המריבות. אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, מתי נבין איך להיות אחים? למה אנחנו לא מבינים שדווקא מכיוון שאנחנו שונים אנחנו מוכרחים זה את זה?אנחנו מוכרחים כל אחד מהעם שלנו, בתפקיד המיוחד שיש לו. אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח. למה רק חצי שעה לפני שחונקים אותנו אנחנו יכולים להגיד לכל יהודי: ברידער? למה אנחנו צריכים אסונות כל כך גדולים בשביל להרגיש אחים?
"אז אתה אומר לי, שאני, איצקו, לא מבין מה זה נארשקייט? אני לא יודע מה זה 'שטוסים והבלים'? נכון, אני יהודי פשוט,אני לא תלמיד חכם, אבל אני, איצקו, ראיתי מה אמר הרב, התלמיד חכם והצדיק, כשהוא התוודה לפני שנרצח על קידוש השם.
"לי, יינגלע, אי אפשר לספר סיפורים. תשמע מה אומר לך איצקו. אם אתה רוצה להיות רב גדול, תלמיד חכם, אל תתעסק עם שטוסים והבלים. תברח מהמריבות, מהגאווה, מהנארשקייט, תברח מהם כמו מאש.
"תזכור, ברידערס, אחים, דווקא מכיוון שהם שונים זה מזה הם מוכרחים זה את זה. ככה הקב"ה ברא בטבע,וככה הקב"ה ברא את עם ישראל. אי אפשר אחרת",סיים דוד איצקו.
דוד איצקו הסתכל עלי בעיניו הטובות והאדומות וראה שהפנמתי היטב את המסר. הפנים שלי היו מלאים בדמעות גדולות. רציתי לתת לדוד איצקו חיבוק גדול, אבל עד שהתאוששתי גיליתי שהוא כבר חזר כבר לקערת הקריסטל עם אגוזי המלך הבריאים ולכוסית הקוניאק שעמדה מבוישת על השולחן.
אבל באותו רגע הבנתי באיזה 'שטוסים והבולים' אני עוסק. הבטחתי לעצמי שבכל פעם שמחלוקת תבוא לעולם אני אזכר בדוד איצקו שלנו. אני אזכר בבכי של קין, בבכי של הבריאה, בדמעות הקדושות והטהורות בצריף הארור באושוויץ של הרב ליבע"ר הי"ד וכל האחים הטהורים שהוא גילה שם. והיום, שאני קורא על יהודים שמרגישים סוג ב', אני שואל את עצמי: באמת? למה? למה מתעסקים בנארישקייט. כולנו אחים.
ברידערס.
אם יש יהודי אחד שקורא את הסיפור הזה ומחשבות טובות עולות בראשו. אנא, הקדש את הזכות לעילוי נשמתו הטהורה של דוד איצקו זצ"ל. שימחל לנו על יחסינו אליו כל השנים ועל כך שלא ידענו להעריך את נשמתו הגדולה, מסירותו העצומה ואהבת ישראל הטהורה שהייתה בליבו בלי גבולות. אהבנו אותו עד בלי די, אך מעולם לא ביטאנו זאת נכונה. יהי זכרו וזכר ששת מיליוני אחינו הקדושים צרורים לעד בצרור החיים. אמן
הסיפור מפורסם ב"משפחה".
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...
