מתוך הספר "ברצינות" של עליזה.
השקעתי והעתקתי, תקראו
אנטי-שם.עשרים שנה המתנתי ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה שתעשה את מלאכתה עד שהתייאשתי והתחלתי לפעול על דעת עצמי. קיבצתי נשים צעירות יותר וצעירות פחות ומסרתי להן דף שאלון ארוך, שהכיל שאלה אחת בלבד אבל מטרידה כמו אלף: "תגידי, בבקשה, בכנות, עם יד על הלב, איך את קוראת לחמותך?"
חמישים אחוז מהנשאלות הביטו בי בעיניים עגולות וחסרות מבט, שענו לי בערך בזו הלשון: "ואיך את קוראת לכוכב השביט שומייקר לוי? או ללקטובצילוס אצידופילוס? אה? איך את קוראת להם? במילים אחות, מה פרוש? בשביל מה צריך לקרוא?"
טוב, סיננתי את המחצית הזו מהמחקר שלי כמו שמסננים את העצם מהגרון והתמקדתי בעילית שנותרה.
"אז איך אתן נוהגות לקרוא לחמות?"
השאלה עוררה באחת את הבעיה הפלסטינאית. רוצים לפתור אותה, אבל לא יודעים איך. "אני לא קוראת לה," השיבה כל אחת בנפרד, "אני רוצה לקרוא, לפעמים מוכרחה, אבל לא יודעת איך."
הן מדברות איתה, מקשיבות לה, מקבלות מתנות בסבר פנים יפות, אבל לקרוא- לא. כי אין שום שם או כינוי או תואר ואפילו לא שם נרדף במערכת השמש שלנו שניתן להשתמש בו כדי לקרוא לחמות.
"אז אולי," שאלתי בעדינות, "תקראנה לה פשוט אמא?"
"חלילה..." נרתעו כולן ופסעו שלוש פסיעות אחורנית, "אמא יש רק אחת!"
"נו, אז שיהיה סבתא, העיקר שיהיה משהו."
"בשום פנים ואופן," הצטמררו שנית, "סבתא יש רק שתיים."
"אבל מוכרחים להחליט," התעקשתי, "כל הצעה שהיא, אפילו כרמלה ילך."
"לא......" הדעזעו, "כרמלה יש רק שבע מאות ושתיים עשרה."
"ודודה זיוה?" - חמישים ושש. "שושנה?" - ארבעים אלף.
אין, אין בעולם שם לחמות.
ובקריאת ייאוש פלטתי :אז שיהיה שוויעגר."
"לא נעים, זה מעליב נורא," הן ענו לי.
לכל אדם בעולם יש שם. עוד בהיותו יצור זעיר, חיידק או וירוס שאפשר לראות רק מבעד למשקפיים, הוא כבר נושא על שכמו כינוי ארוך ארוך. אף אחד לא מוכן להתקרב אל בקטריה, שלא לומר להידבק בה, בלי שהוא יישמע קודם כל איך קוראים לה. כל סופה או רוח רפאים, בטרם יוצאת לשוטט ברחובות, מקבלת כינוי הולם. כי שם זה זהות, זה חיים, זה בטחון עצמי, זו ממשות. ורק אובייקט רחד בעולם, ואובייקט דווקא די נחמד, הוא עלום שם לחלוטין, בריאה חסרת כינוי, יצור מחוק כאילו לא נברא. הוא תופס נפח, מבזבז כספים, עושה נזקים, אבל שם אין לו, מין באג בשפה, שאינו ניתן לתיקון.
כשנכנסה לביתנו הכלה הראשונה, חשבתי שהיא תביא ישועה לעולם. ידעתי שהיא כשרונית, שמעתי שהיא סובלת מהמון מעוף ודמיון ותליתי בה את כל התקוות כי היא זו שתמציא לנו את אמצאת המילניום "שם לחמות". ידעתי שהיא גם מחשבת עבודה, ואיזו פרנסה טובה יותר מאמצאה גאונית ודיווינדים לכל החיים? [לקחתי בחשבון הנחה לבני ישיבות.]
יש לה, לכלתי, נטייה להמצאות. היא אמרה לי פעם, שעד שלא תמצא מילה עברית הולמת לניקוי חלונות, היא לא נוגעת בהם. וכאות מחאה, היא גם לא תשטוף כלים. בקיצור, קלטתי שיש פה כשרון עצום והמון פוטנמיאל. נעבוד בשיתוף פעולה, אני אנווט והיא תמציא.
בהזדמנות הראשונה שהיא הגיעה לביתנו, לפני שהצעתי לה כוס מטרנה או רמדיה צמחית, לחשתי על אוזנה: "בובהל'ה, תעשי לי טובה קטנה, ממש מצווה, קחי סמרטוט ותנקי את השולחן." לפני שהסברתי לה היכן שוכן הסמרטוט, נטלתי ספר טלפונים, ברחתי לסלון, התיישבתי בעומק הספה והתחלתי לקרוא. שם אחרי שם, מספר אחד מספר, בלי לדלג כמובן על הכתובת.
בתוך דקה, בדיוק כמו שציפיתי, היא הגיעה לסלון לשאול למקומו של הסמרטוט. אבל אני לא הגבתי, הייתי שקועה במ"ט שערי הטלפונים, כאילו השאלה לא נוגעת אלי ישירות.
"א....... איפה הסמרטוט?" שמעתי קול עדין ומתחנן, לגבי היה זה כמו זבוב מזמזם, קצת מעצבן אך חסר חשיבות. רק אם תקרא לי ישירות, אני אענה. ואם אין לה שם- שתמציא. היא גילתה לבד שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, היא המציאה לבד איך אוכלים ביסלי בלי להרעיש, היא תמציא שם לחמותה, לא חסרים לה רעיונות.
היא התחילה להסתובב ועיני לא משו מהספר. דפקה בעקבים ואני מלמלתי מספרים: "מנדלסון- שש שתיים תשע שלוש שבע אחת, [שתי נקישות עקב]. מנדלוביץ- חמש אחת אחת שבע שבע ארבע [סיבוב פסיעות סביב השולחן.]
עכשיו שרר שקט. פחדתי להרים את עיני, שמא תנצל את המעדיה הזו לטובתה ותברר על הסמרטוט. המשכתי בקריאת המספרים. דף ועוד דף, גיבובי שמות פרטיים ושמות משפחה. שמעתי גרירת כסאות, במטבח נשברה כוס, אבל אני לא איכנע! היה נראה שהיא ממתינה לרגע שאסיים את הספר, סיימתי והתחלתי דף חדש.
רק לפנות ערב, לאחר ששמעתי מישהו יוצא מהבית וטורק את הדלת, קמתי טרוטת עיניים ממושבי, הסתובבתי מדוכדכת כמי שנחרץ עליה גורלה לעולמים. אין יש מאין, נזכרתי בכלל מספר אחד בספר כימיה של כיתה ו'. נכנסתי למטבח וראיתי שולחן נקי, מבריק, כמעט בלי פירורים, היא מצאה לבד עם מה לנקות וכפרה על מעיל הפרווה החדש שלי.
אבל מה יהיה איתי???????
תגובת כלתי: דווקא היה לי איזשהו רעיון מאוד מוצלח לשם, אבל היית שקועה בחיפוש מספר טלפון ולא ידעתי איך לקרוא לך. עכשיו כבר שכחתי.
מי שקרא עד פה שיגיב משהו קצרצר, השקעתי
. ולקרוא סבא/ סבתא, גם כשיש כבר נכדים זה מצחיק, כי אם אני הולכת ברחוב עם הבת שלי בת החודשיים ואני רואה את חמתי מרחוק, אני לא אקרא לה סבתא...
נפלאה
