נכתב לאחר הקרבות בלבנון

שלום לך אחי היקר והאהוב. תרשה לי לכתוב לך מעט מרחשי ליבי, ואולי אולי הם יעלו על ליבך. זכינו לגדול באותו הבית, חונכנו לאהבת ה' ועמו ולאהבה גדולה ומסירות לארצנו הקדושה. חונכנו לתת לתרום ולעשות את הכל על הצד הטוב ביותר שנוכל. הקמנו בתים הממשיכים ב"ה את אותה הדרך. בשנה שעברה כאבנו ביחד את הכאב הגדול והנורא. ברורה הייתה לנו הדרך, סירוב פקודה. על בדל מחשבתנו לא עלה הרעיון להשתתף במשהו במעשה העקירה. הסכמנו שמדינת ישראל עושה עוול מוסרי גדול ונורא, והמחיר קשה וכואב.

כבר למעלה מחודש המלחמה התנהלה בצפון, ואתה קיבלת לידך צו 8. ארשת שליחות עטפה את פניך, נקראת אל הדגל ורצית לרוץ
היום עם ישראל משלם חלק מן המחיר. אולי זה לא בדיוק, איננו יודעים חשבונות שמיים, אבל קשר כלשהו בוודאי קיים כאן. אלפי אזרחי מדינת ישראל ברחו מבתיהם ומי שנשאר בביתו התחבא במקלטים. כבר למעלה מחודש המלחמה התנהלה בצפון, ואתה קיבלת לידך צו 8. ארשת שליחות עטפה את פניך, נקראת אל הדגל ורצית לרוץ. שמת בצד את אירועי הקיץ שחלף, ועמדת הכן לשירותי המדינה שבגדה בך.

על זה יכולתי איכשהו לסלוח לך. בסופו של דבר אין ברירה, צריך להילחם באויב המשותף הרוצה לכלות את כולנו, אבל משהו היית צריך לקחת איתך מאירועי הקיץ האחרון ואת הלימוד החשוב הזה זנחת.

גדלנו על צה"ל אהוב ויקר, גיבור וכל יכול. צבא מתוחכם ומשוכלל, בעל כלים וראש יהודי. בקיצור, מה לא? אבל מה לעשות שצה"ל היקר שלנו עמד תחת פיקוחם של אנשים שרצו לראות את המציאות אחרת. הם שמו רעלה על פניהם ואטמו עיניהם מראות את שונאי ישראל ותחמושתם. הם ראו רק מתנחלים שנואים, מפגע סביבתי במדינת ישראל. ואת כל הצבא שלהם הם הכינו להילחם בהם. המלחמה במתנחלים קלה ופשוטה. אין צורך להפעיל נשק. הכל עבד חלק. הם חיסלו את הגוש האהוב שלנו, ולא ראו את ערביי עזה משחיזים את קסמיהם. זאת אחרי שברחו מלבנון ופשוט "לא ידעו" כי נשארו שם אי-אלה שונאים למדינת ישראל. הם "לא היו יכולים" לשער שהללו יתחמשו. וגם אם עלה תסריט כזה באיזו מחשבה, מיד שבו ותלו ביטחונם לא בצורם, חלילה, אלא בצבאם.

ועכשיו הצבא הזה איבד את הכלים. לא, הם לא עלו באש מה שהיה קיים, אבל האנדרלמוסיה שלטה בכל. חוסר השליטה והסדר ניכר ובולט. אין תשובה חדה וברורה לשליחי השטן בצפון. כן מתגייסים, לא מתגייסים, טלפונים מזעיקים באמצע ליל שבת. אנשים נקראו בחופזה וישבו ימים על הכלים. אנשים נשלחו לחזית ללא כל אימון. על חוסר הארגון הפושע הזה עוד יכולתי איכשהו לסלוח ולהבין שאין ברירה, מוכרחים להצטרף וללכת לחזית. ואז כשנמצאים בחזית, האם כאן נלחמים? האם יש למישהו תוכנית?

מדינת ישראל הפציצה מהאוויר את דרום לבנון, אחר כך היא הבינה שזה לא מספיק והחליטה להכניס חיילים רגליים. מה הפציצו? אנטנות, משגרים, משאיות, מכוניות, גשרים... דרום לבנון נשארה עומדת על תילה וחיילי ישראל הרגליים נכנסים.

רק אלוקים שבשמיים יודע כי אני כותבת לך בכאב אמיתי ממש מדם ליבי. חיילי ישראל היו מטרות נעות למחבלים המסתתרים בבתים סביבותיהם.

אם חיל האוויר היה הורס כל בית בדרום לבנון והופך את המקום לאיי חרבות ואח"כ היה מכניס אותך פנימה לחיסול הסופי לכיבוש קרקע, גם אני בלב כבד ודאגה הייתי שולחת אותך ומברכת שתזכה לשוב בשלום ממלחמת המצווה. אבל אם בתי האויב יקרים יותר למדינת ישראל מאשר בשרך ודמך. מדוע? מדוע הלכת?

השכול מציף את הארץ. כ- 10 חיילים שבו מלבנון בארונות מידי יום. זאת מלבד הפצועים השותתים דם ממכאוב. רבים מהם היו נשארים חיים, בריאים ושלמים אם מדינת ישראל הייתה מייקרת את חייהם על פני חיי בתי ערביי דרום לבנון. אפילו אם נצא מנקודת הנחה מוטעית שאלו הם אזרחים תמימים. האם חיי ילדיך לא שווים יותר מהבית של אותם ערבים?! האם לילדיך לא מגיע להמשיך לגדול ולצמוח עם אבא בריא ושלם?!
 
אני דואגת לך מאוד. זה נכון שיש כאן מימד אישי שאסור להביאו בחשבון בעת מלחמה, אבל כמעט באותה המידה אני דואגת לחבריך שותפיך לקרב, רק שאליהם לא יכולתי לקרוא. מי התיר לך לסכן את חייך להיכנס לשטח אש ולהיות מטרה נעה תמורת נבזותם של מנהיגים שפלים שעדיף בעיניהם שדם חיילינו יותז מאשר שמישהו בעולם יכעס על הבתים ההרוסים (כל זאת ללא הקשר הישיר לבתי ישראל שבגוש קטיף שנהרסו ביד כה קלה ואכזרית). זאת ועוד, מדינת ישראל הודיעה שאין בכוונתה לכבוש את השטח. החיילים נכנסו פנימה לגיחה בת מספר שעות ואז שבו ונסוגו לאחור. אין שטח שמדינת ישראל יכולה לומר שהוא נקי ממחבלים, כי היא לא הציבה לעצמה למטרה לנקות את השטח. כלומר בכל גיחה כזו פנימה כמה לא חוזרים, והארץ אינה נכבשת. איש לא היה מעוניין לכבוש אותה. המטרה בכל זאת הייתה ניקוי כלשהו, הפגנת כוח, הריסת מוצבים וחיסול מחבלים בהם אתם נתקלים... אינני מודעת לכל המטרות, אך אני מודעת למטרות שאינן.

אולי תוכל להסביר לי בכל זאת מדוע, ולמה הלכת לשם?

מדינת ישראל לא רצתה לכבוש את השטח. מה שהיא כן רצתה, איננו ברור. השגת קלפי – מיקוח לקראת הפסקת אש? אינני יודעת. דבר אחד ברור, כשהמלחמה הזאת נגמרה, באיזה שהיא צורה, וצה"ל יצא מדרום לבנון, ישובו ערביי האזור לבתיהם והמחבלים ישובו לאזורים שמהם יוכלו שוב לשגר רקטות לכל היעדים במדינת ישראל מן הצפון ועד תל אביב.

אחי אהובי, בשנה שעברה צעקנו ביחד והנפנו בכל עוז את הדגל הכתום. וכי לא נקראת השנה אל הדגל כדי לסרב בו פקודה ולקרב את מדינת ישראל אל המקום הנכון? היה עליך לדבר עם חבריך להתריע, לזעוק ולהקים קול חזק ודורש, זועק ומתריע. לא היה לך שם על מי לסמוך. היית צריך לקום ולצעוק שצריך להפציץ ולהרוס כל בית, להחריב כל בנין, לנקות את השטח מכל מקום מסתור.

רק אלוקים שבשמיים יודע כי אני כותבת לך בכאב אמיתי ממש מדם ליבי. חיילי ישראל היו מטרות נעות למחבלים המסתתרים בבתים סביבותיהם
על מה סמכת כשאמרת שאין ברירה וחייבים להשתתף? מי מרשה לך להקטין ראש ולסכן את חייך וחיי חבריך? לי נדמה שהצו האלוקי מורה לך להתנהג אחרת אם טובת עם ישראל עומדת לנגד עיניך, ואולי לשם כך הלכת?

מישהו חייב לקום מלמטה ולזעוק נגד מוסר-הפשע של מנהיגי מדינת ישראל, כפי שזעקנו בשנה שעברה נגד העוול המוסרי הנורא. גם עכשיו צריך אומץ, חשיבה, אמונה והנהגה. מישהו שישמיע את קול האמת.

רחמי ה' עליך על חבריך ועל כל צבאותיו של הקב"ה בכל מקום שהם.

"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילינו מידם".