איך שאני אדישה וואו. כאילו זה בדיוק הזמן לתת פוש אחרון ומטורף בחודש הקרוב ואני הכי אאוט שיש. זה טוב? לוידעת.
ניתוקים. כבר אמרנו?
כולם חושבים שאני סטלנית בקטע טוב. כמה שכולם טועים.
עברו שבועיים. פאקיג שבועיים. כבר שתי שבתות שאני לא שם,וכל השבוע בורחת ממקום למקום. גם שבת הבאה כנראה לא אהיה. אשכרה. הכל,רק לא להיות. גאה בעצמי ככ שאני לא שותה ולא מעשנת. (מידיי פעם זה לא נחשב מה) אולי הבור העמוק שנפער בי נסתם לאט. ואולי שוב אני רק מדחיקה וזה יתפוצץ מתישו בקרוב או ברחוק.
אני עדיין לא מאמינה על עצמי שנשארתי. כמה שאני פחדנית אלוהים. כמה שאני פחדנית. אשכרה עד שהם לא יתנו לי תאישור הזה אני לא אלך. גם בטיסה זה יהיה ככה? אמן שלא.
זה מצב ככ מחורבן שבאמת הכל מעורער ומבולגן בלב ואין בי ידיעה על שום דבר.
אני באמת מאוהבת בה. היא האור של חיי ואני מודה עליה יום יום ושמחה ככ על קיומה בעולם שלי,אבל גם היא לא פיתרון.
הפיתרון נמצא אצלי בידיים. שנשארות קפוצות כל הזמן.
מתי נרפה אחיזה כבר אוף.
מתי הידיים הקפוצות יפתחו
והלב ששומר על עצמו לא להיפגע,יפעם בקצב רגיל.
לוידעת אם זה יבוא.
לוידעת אם זה יהיה שלם עם עצמו מתישו.
חיים מסובכים לעזאזל.