אני חושבת שאם מישהו היה סופר לי את הדמעות שזלגו ממני בחודשיים האחרונים הייתי נכנסת לספר שיא גינס
כמה אני בוכה זה באמת לא הגיוני ולא נשלט ולא נתפס במוח.
ומצד אחד המצפון דופק עליי בכוח ומצד שני הלב בוכה בי שאני אתייחס גם אליו ואקשיב לו
ואני קרועה ככ בין שניהם.
והשכל נדחף באמצע ומנסה להסביר לי בטוב טעם למה ככה וככה וככה
ודייייייייייייייייי
די.
באלי להתפרע סבבה?!
באלי ללכת אחרי הלב שלי בלי שאני אתכווץ ממכם כל הזמן
באלי לרקוד יחפה ועם שיער פזור וידיים מתנופפות ואמ,אולי בלי אלכוהול. כן.
ולרקוד סתם ככה. בלי להתבייש,בלי לחשוב על איך אני ניראת כל הזמן.
באלי לפגוש אותך כבר אוף
שתחבק אותי.פעם ביום. לפחות.
באלי להפסיק להתנצל על כל דבר כשאני נמצאת שם
להפסיק להרגיש שאני מתנצלת על עצם היותי חיה
באלי להפסיק לחפור בעבר ולהתחפר בו
להפסיק לחיות בו.
באלי לחבק אותה שעות,כמו פעם.
באלי שיחבקו אותי שעות,שאני לא אצטרך לתת תמורה על החיבוקים האלה.
באלי חיוכים וצחוק ואהבה בעיניים.
באלי פשטות.
באלי להרפות. מהכל. לא לברוח יותר.
ואני ככ רחוקה מכל זה.
אלוהים,די. פליז.