בסביבות אחר הצהריים הלכתי ליער לנקות את הראש.
לחשוב קצת על החיים ועל החור השחור.
אותו חור שלא מתמלא לעולם.
השאלה היא אם מתייחסים אליו או לא אבל הוא תמיד שם.
מאז שהוא התגלה לי לפני כמה זמן, ועד היום, אני מנסה לסתום אותו.
לדחוף לבפנים דברים שאולי יספקו אותו.
אבל שום דבר לא עוזר.
ולאחרונה מתחיל להיגמר לי האפשרויות.
ניסיתי כבר מספיק דברים.חלקם טובים חלקם פחות אבל החור עודנו שם..
ובעודי מהלך מהורהר ביער שמעתי לפתע מנגינה.
מנגינת כינור ערבה.
מנגינה שקטה אבל חודרת לנשמה.
אז הלכתי אליה. ספק מודע ספק מהופנט. כדי לגלות.
ולהפתעתי אני רואה ילדה קטנה בת 8 מנגנת.
"אתה מנגנת ממש יפה! מאיפה למדת לעשות זאת?" שאלתי מעט בחשש
וללא דיבור היא החוותה בביטחון לכינור שבידה.
"צריך רק לתת ללב לדבר עם הכינור" אמרה בילדותיות
"טוב, בהצלחה." הפטרתי בחיוך וחזרתי לכיוון הישיבה.
אני לא יודע מה זה היה אבל היה רגע בו חשתי השלמה.
החור השחור עדיין היה שם והוא עדיין היה ריק, אבל..
הוא היה גם מלא.
