-תשכבי על הרצפה ו

אי אפשר לגעת ביופי

הדחיסות של העונג השקט בנשמה

לרגע אין עולם אין אני אין את 

ורגע נשטף לתוך רגע משותף

-הדלת נועל בשקט לא לדבר

אי אפשר לגעת ביופי

מנצנץ וזורח מהגוף מהבשר

כמו פרפר בין חמוקים חומק 

-רע לי מר לי תכף נתחיל לשחק

יש פה תעתוע אבל יש פה גם אמת

בין אהבה לתאווה כל פעם אני מת

-ומשחקים משחקיםם אוהוהו

*אני יכולה לסמוך עליך?

*אתה רואה אותי?

*אתה אוהב אותי?

-הגוף צחק הגוף צעק

אי אפשר לגעת ביופי 

הכח להוליד הוא גם הכח להשחית

הוא מחר הוא אתמול וחוזר חלילה לאללה

זה מסוכן לי טעמתי מוות כאן פעם

-אקדח קטן מהכיס נוציא

הרווחה בנינו אלוהי

נאמן לך נאמן לי

פרדס רימונים

חדר שינה

את ואני 

ראויים לאהבה

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם