עבר מאז כל כך הרבה זמן.

ובכל זאת זה מרגיש כאילו זה היה אתמול.

קשה לי בלעדיו.

הוא היה עוגן.

הייתי מעדיפה שהוא היה מנסה להבין מה אני מרגישה ולא מנסה להעביר נושא.

גם כל הזמן הרגשתי מולו שהוא לא מראה שהוא רוצה.

לקחתי את זה קשה.

הרגשתי חופרת.

ושאין לי מקום.

במה זה היה שחשבתי שאין לו ידע?

אה בתנ"ך?

ונלחצתי מהמשפחה שלו.

כי הוא מורכבת.

אפילו היא הרגישה זרה.

ולא הרגשתי איתו ביטחון.

שהוא יבין אותי ונעשה מה שנכון לי גם.

וכזה להיות איתה כל הזמן.

לא מתאים לי.

אני רוצה להתקרב לשם, לגור שם.

יש לו אהבה להקב"ה.

לתורה.

כל הזמן הרגשתי שהוא לא הספיק לי.

מבחינה רגשית.

שלא הרגשתי את הרצון שלו.

וקשה לי שנחבאים אל הכלים. ומתביישים.

זה מחשיש אותי. שאני ארצה משהו והוא יהיה כבד ולא יזרום.

כל הזמן פחדתי שהוא ירגיש שאני מכבידה עליו ויותר מידי רוצה אותו.

והיה לי קשה שהוא לא מפרגן ומעריך.

וגם הוא אמר שקשה לו להעריך.

אה וגם היא אמרה שהיא הרגישה ביקורתיות.

מהמשפחה. אולי מהאמא.

הוא גם אמר שזה משהו אצלם.

וגם שהוא לא רצה לשבת. למרות שממש ביקשתי והתחננתי.

לא. אני לא רואה טעם לשבת אז אני לא עושה את זה.

תגידי סיבה. "בשבילי" זה לא סיבה.

אני לא אוהב את זה תעשה בשבילי אני אעשה בשבילך, אנחנו לא ילדים קטנים.

אם היה סיבה הייתי עושה.

הוא לא בין שהסיבה כ אני רוצה, כדי להרגיש חשובה לו. 

הוא לא היה מספיק רך.

למרות שגם הוא לפעמים יכול לעקוץ כזה.

אבל הוא גם מאוד יודע לפרגן.

ואני יודעת שזה האמיתי.

הוא יודע להביע את זה רגשית, שיח רגשי, והוא פחות. 

הוא גם אמר שקשה לו לבטא רגשות. וגם היה לו מלא פחדים.

ולי בעיקר חשוב הביטוי, השיח, שיגיד לי את זה בפירוש.

הוא התמקד בדברים שלא כל אחד עכשיו יעשה מזה סיפור.

להיות רציניים, לקום מוקדם (זה הלחיץ אותו שלא), מקצוע, זה חשוב, קשיים מול האישה שהוא לא יצליח לפתור..

שלום בית, זוגיות, להיות אבא. כל הזמן פחד. לא נתן לי תחושה של ביטחון. ונתן לי להרגיש שאני לא מספיק

ובשביל שאהיה מספיק אני צריכה לרצות אותו ולעמוד בתנאים האלה..

הוא גם כל הזמן דיבר על אחרים שלא עושים את זה.

הרגשתי שאני צריכה לדלות ממנו... והוא לא עושה את זה מעצמו

היה לי קשה שהוא לא מתרגש ומתלהב איתי.

כן הוא דיבר באותו זמן מלא על עצמו.

וכזה פתאום הרגשתי שזזתי הצידה. ולמה הוא לא מנסה לבדוק מה איתי.

ביקורתי.

למה הכל בשניה האחרונה.

על זה הוא נתפס.

ומה נותן לי ביטחון.

זה וזה.

שזה עובר דרכם.

ואם הם עושים את זה, אז זה בסדר.

למשל י**. 

שכבר מהכותרת רואים שוצה לקום תחייה.
בקושי את עצמי אני מצחיק. שוין

איזה חתיך הוא היה..

ונסיך כזה

רואים שיש לו מידות טובות

למה הוא לא פנה??

אני שונאת אותך

אתה נטשת אותי

וחבל שנתתי בך אמון

וחבל שהקדשתי את הלילה הזה בשבילך

שביזבזתי את הזמן שלי עבורך

לקבל ממך טיפת יחס

אני כועסת עליך

ורוצה להתאבד

לא רוצה את החיים המרים האלה

אתה לא רוצה אותי

אתה מעדיף מישהי אחרת על פניי

איבדת אותי

אני הולכת מהעולם הזה

לא מעוניינת להיות פה יותר

רע לי פה

לא מוצאת את עצמי

כולם שומעים אותי

אתה מעדיף אותה על פניי

אני סוג ב

חבל שדיברתי איתך

לא הגיוני המצב הזה

שאתה תדבר איתי על אחרות

כאילו הן יותר שוות ממני

ויותר מעניינות אותך ממני.

אני כלום בשבילך

אתה לא שווה את הכאב שלי

אתה לא שווה אותי

מי שלא רוצה אותי

שילך

שונאת אותך

ביי

החיים שלי לא יתקדמו לשום מקום

הם אף פעם לא היו נורמלים

והם גם לא יהיו

לא חווה אותם נורמלי

אני לבד בזה

אבל אחד לא יבין

ואני גם לא מבינה מה עובר עלי

ואין לזה פיתרון

I need someone to hey me

קשה לייי

מרגישה לבדדד.

0מרגישה שהרסתי הכל.

אין לי כוח לזה.

לכל הסיוטים האלה.

למה הייתי חייבת להרוס

ולהגיד שהרסתי.

עכשיו באמת הרסתי.

אני לא חשובה לאף אחד.

ואני צריכה למות.

ואני ראויה רק כשאני טובה.

ונחמדה ומאמינה בטוב.

וכשלא אני גרועה.

ואי אפשר לסבול אותי.

רק כשאני בלב פתוח ובאמון יש לי מקום.

הרגשות שלי הורסים הכל.

מחריבים כל חלק טוב.

והוא לא קיבל אותי.

את ההרגשה הזאת שאמרתי לו.

וזה ציער אותי

כי מה בסה"כ רציתי. שתחבק את הרגש הזה.

ולא שזה יערער אותך גם. או יעצבן אותך. או ירחיק בנינו. את התחושה שהייתה.

והוא כבר התקדם.

וגם הוא.

ואני נשארתי לבד.

לא מעניינת אף אחד . לא מעוניינת באף אחד.

ואם רצית להזמין אז למה את עכשיו אומרת שלא?!
מעצבנתתתתתת

לא נשכח ולא נסלח!

ספונטניות

באלי מרחב בטוח.

מה יעזור לזה?

מלכתחילה להגיע עם ביטחון

לדעת מה זה חברה

ואיך קורים ההתנהלויות. ולאחרים.

ליצור לעצמי זמן לעשות דברים..

איך לפרש דברים בלי לקחת קשה.

איך לא לבוא מפוחדת.

למה מגיעה מפוחדת?

להבין

שיקופים

איך לדעת איפה הוא נמצא?

אני מבינה שכן אבל גם מבינה שלא...

ואני משליכה את זה לכל דבר

שזה לא יהיה החיים היחיד..

הבעיה שבכל מקום זה יפגוש אותי בסוף

ונמאס לי ככה

זה באמת בלתי נסבל עבורי

כל הזמן בודקת מה כתבתי

ולא שלמה עם זה

באמת התעייפתי..

איך העולם עובד

הדברים האלה לא ברורים לי

מרחב בטוח.

מקום לרגשות שלי.

הימנעות

חוסר השלמה

התחרטות

הכל יבש ותקוע

לא מרוצה

חוסר שליטה

חוסר ידיעה איך עושים את זה

איפה המקום שהיה לי אצלו..?

תמיד חיפשתי מקום

ומצאתי אצלו

ואיפה הוא עכשיו?

למה אחרי כל מה שהיה בנינו שכחתי?

שכחתי מה היה?

אולי נלקח ממני היכולת להרגיש חופשיה?

היכולת הכל כך בסיסית הזאת

שהייתי זקוקה לה כמו מים

וכשזה נלקח, נשמטת לי הקרקע

ואני מנסה , באמת מנסה

להיאחז במה שיש

להתקרב ..

אבל איפה אתה?

אתה כאן?

חסרה לי כל כך ההרגשה הבטוחה

שאתה איתי

ויש לי מקום.

אצלך.

ואני לא צריכה לרדוף אחריו, זה מגיע אלי.. בשעה קבועה.. זה בידיים גם שלך..

ועכשיו זה די בידיים שלי

ואני לבד לא מצליחה

קודם כל כי לא יודעת מה אתה מרגיש ורוצה ומונח

וגם לא רוצה לאבד הכל

אז לא משתפת

כדי שלא תתעשת ותבין את סדר הגודל.

ואני תלויה באוויר

מחכה שמישהו ייתן לי להיות לקרקע

לעמוד יציבה ובטוחה

כי קשה ככה

לא לדעת איפה את מונחת

ואת כל כך רוצה להיות מונחת אצלו

זה קשה ככה

בלי לדעת

ואת מנסה

אבל על מה זה נופל

לאן החץ מגיע

כל פעם מחדש