אין לי הרבה מה לומר כי אין לי מספיק נסיון,

אבל הצער שלך על זה הוא כנה ומאחלת לך שיוביל אותך להתקדם ולהתגבר.

(עצה פרקטית - לפעמים כשילד מעצבן הדבר הכי טוב במקום להתייחס למעשה או אליו זה פשוט להסתובב וללכת כדי לא להגיב בכעס. אני מוצאת שלפעמים הלא לכעוס שווה לי יותר מה"חינוך" שמגיע מתוך כעס וחוסר שליטה.

וגם בתקופות כאלו שיותר קשה לי אז משחררת יותר - שמה יותר סיפורים לשמוע (לקטנים אפשר לשמוע אותו סיפור בלופ), יותר חטיפים, יותר בלגן.. 

אומרת שזה שווה את זה מאשר שהילדים יקבלו אמא עצבנית וחסרת סבלנות.)

שלא ישנה טוב לא אוכל טוב לא דואגת לעצמה מבחינות אחרות.

כשהגוף חלש יש עצבים אין סבלנות ואין כוח להתמודד עם הילדים זה דורש טיפול מהשורש

אין לך מה להתבייש בזה.. 

תנסי לחשוב מה גורם לך לצעוק עליהם - שאת עייפה? שאת לא יודעת איך להגיב? 

צעקה בדרך כלל מגיעה מאיזשהו סוג של חוסר אונים. תנסי להבין מה השורש, מה גורם לזה ובזמן רגוע לחשוב על רעיונות איך להתמודד עם זה. 

ואני חושבת שאולי משהו שיכול לעזור זה גם לדבר עם הילדים על זה - אם את מרגישה שאת צועקת בלי סיבה - תלמדי את עצמך להתנצל אחכ בפני הילד שצעקת עליו, 

ואם עם סיבה והם ילדים בוגרים אולי לשוחח איתם על זה. 

יכול להיות שזה יעזור לך להפחית

הסיבה שהן פשוט לא שמות עליי כשביקשתי משהו 10 פעמים. ואז צועקת בפעם העשירית... או שמרביצות בלי סוף אחת לשניה

אני כן מתנצלת בד"כ בערב כשאני משכיבה לישון, אבל הבכורה שלי שואלת אותי ובצדק "את כל פעם מבקשת סליחה שצעקת ואת כל פעם עושה את זה שוב"

💔 

אבל ממש מבקשת, אם שאלת על הצעד הראשון שיעזור לך לעשות שינוי (פחות מתחברת למושג חזרה בתשובה)

אז בבקשה תירשמי לוובינר של הבית להורות מקרבת.

הם קודם כל מסבירים למה כדאי לשנות גישה ואיך זה נראה אחרת, אני בטוחה שתזדהי ממש עם ניתוח המצב שלהם,

אבל הם גם נותנים כלים פרקטיים ממש איך ליישם את הגישה.

זה נפלא, ממש נפלא.

אני לא מצוות השיווק שלהם או משהו אלא פשוט אמא שקיבלה את ההורות שלה בחזרה בעקבות הדרכות שלהם.

שמחה ומודה לה' על כל יום שנחשפתי לכלי הזה, ומצטערת שלא הכרתי קודם.

יש מספיק חומר בחינם על מנת להתרשם מהדרך שלהם.

מוכרת לי כ"כ תחושת החוסר אונים הזו כשהם לא שמים עלי... ואין לי מושג מה כן יכול לעזור לגרום להם להקשיב :/ אז פשוט פונה לצעקות (שהאמת גם בדרכ לא עוזרות)

תודה גם בשמי @אמאשוני 

כשאת מבקשת ומבקשת והן לא מקשיבות

זה מציף אצלך

אמונות, מחשבות תפיסות עולם

כשאנחנו לא מןדעות זה רק כמו זבוב קטן ברקע שמזמזם....

ואז פתאם מתפרץ ...

אם תהי מה זה שהן לא מקשיבות מציף בך

יהיה אפשר להתבונן בזה

ולהתקדם

זה יכל להיות משפטים כמו-

אם עכשיו היא לא תקשיב מה יהיה כשתגדל..

אם לא מקשיבים לי סימן שאני- חסרת משמעות, שאין לי עמוד שדרה..

אני חייבת שהיא תלמד לא להתעקש אחרת מה יצא ממנה

וכו וכו

לפעמים את רוצה או צריכה שמשהו ייעשה, לא משנה מה הסיבה. וזה לא קורה ולא קורה. 

זה לא אומר שאת מרגישה את התחושות שתיארת כאן, אבל כן יש איזשהו חוסר אונים כי שום דבר לא מזיז אותן. 

ואז צועקים וזה קצת מבהיל את הילד וגורם לו לזוז. 

אני לא מצדיקה את הצעקה, כן? אבל אני לא חושבת שזה כזה פשוט, רק נעבוד על הביטחון העצמי שלנו והכל יסתדר. 

לפעמים זה לא. 

הילד שלי קטן, ולפעמים פשוט לא בא לו לעשות משהו. ככה. זה לא אומר כלום עליי כאישה או כאמא, זה רק אומר שיש לו רצון עצמאי כמו ילד נורמלי. אבל כשאני צריכה שהוא יעשה משהו זה מאד מאד קשה. 

ואם אני טיפה ארים את הקול הוא יבהל כי יבין שמשהו לא רגיל, אז כנראה לא תקין וזה יותר יגרום לו לעשות מה שאני רוצה. 

אז אני משתמשת בזה לדוגמא במקרים של סכנה - נגיד שלא ירוץ לכביש. 

מאד מאד מחזיקה את עצמי לא לצעוק עליו ביומיום כשאני מחכה לפעמים חצי שעה שיסכים לעשות משהו שאמרתי. 

אבל כן יש תחושה גדולה של חוסר אונים מול זה. 

אני רואה פה מלא נשים בפורום שמציגות את זה כמו קסם - "רק תאמיני בעצמך ובסמכות שלך"/"תלמדי להקשיב מה הרצון שלהם עכשיו"/"הכל אפשר לעשות בשיתוף פעולה מגיל אפס ולתת לילד בחירה". 

וואלה לא רואה את המשפטים האלה בחיים שלי כשאני עם ילד מלוכלך שלא מוכן להכנס למקלחת ולא מענין אותו שום הסבר הגיוני, מבחינתו להיות מלוכלך.. 

חפרתי חח סליחה זה פשוט יושב עליי ממש לאור הרבה שרשורים פה לאחרונה 

תלוי גיל עדיף לתת יד ופיזית להוביל?

וואו החוסר אונים כשילד מתעלם... מוכר עד כאב

זה לא שהוא מתעלם הוא בורח לצד השני של הבית ואומר שהוא לא רוצה.. אני חושבת שזה קצת כמו שהפותחת תיארה - בנות שמרביצות אחת לשניה ולא מפסיקות. 

מה את עושה במצב כזה? 

וזה לא ילדים "קשים" או בעייתיים. לפחות הבן שלי - ילד מהמם חמוד טוב ונוח אבל פשוט לא בא לו

רוצים ללמד את הילד לשתף פעולה, צריך להתחיל מזמנים רגועים שהילד ממילא משתף פעולה, לדבר בשפה נקייה מפקודות ומאיסורים עד כמה שניתן.

ואז כשמגיע זמן שהוא מסרב לשתף פעולה, לתת לו את הזמן לבחור, להסביר לו את הרציונל, לתת לו לענות, להקשיב למה שמפריע לו, לתת לזה מענה.

זה ההפך מקסם, זה תהליך ארוך וסיזיפי אבל בסוף מגיעות תוצאות שיכולות להראות קסומות.

מה אם יש פעילות שהילד לא מוכן לעשות אף פעם? 

כלומר לא משנה מה תגידי, או כמה נהדר מצב הרוח שלו ואיזה כיף לכם ביחד באותו רגע והוא מוכן לעשות הרבה דברים אחרים - ברגע שאת אומרת לו את הדבר הספציפי איבדת אותו. 

ולא מדובר בפעילות שאפשר לוותר עליה אלא משהו קריטי לדוגמא שמירה על היגיינה כמו בדוגמא על המקלחת. אין אפשרות שיסתובב בבית מלוכלך או לא יסכים לשטוף ידיים לפני האוכל כשהוא ממש מלוכלך. 

ואין לו בעיה לא לאכול גם, אז 'כדי לאכול צריך לשטוף ידיים' לא ימריץ אותו. 

אם לא תצעקי עליו או תשטפי לו את הידיים בעצמך זה פשוט לא יקרה. 

איך את היית גורמת לו לשתף פעולה? 

מקלחת- אני גורמת למקלחת להיות משהו מהנה לפי הגיל, במשחקים/ קצף/ מגבת או חלוק מגבת יפים/ סבון או שמפו מפנק/ אמבטיה ארוכה וכו׳

לגבי נקיון של ידיים- לילד קטן אני נותנת מגבון ביד של הילד ואומרת לו לנקות ומכוונת אותו שהידיים יצאו נקיות, זה יותר קל להם מאשר הפרוצדורה של השטיפה.

כשהאופציות לצעוק או לעשות בכוח לא קיימות מחפשים פתרונות אחרים

לא רוצה להשתלט על השרשור אז נפסיק את הדיון כאן. 

אבל תודה על הרעיונות (ניסינו את כולם ועוד.. ;)) 

כמו שאת לא רוצה לעורר את האשמה.

הרבה יותר נכון והרבה יותר יעיל להבין מה את כן רוצה לעשות ולמה.

לעורר את הרגשות החיוביים.

שימי מטרה מול העיניים, בהמחשה פיזית, משפטי השראה, תמונות של הילדים כשהם משתפים פעולה, שירים

ותקבעי יעדים קטנים וישימים.

בסוף היום תרשמי לך במקום פרטי מה כן הצלחת.

להעצים ולמקד בטוב ובהצלחה ולא ברע ובכשלונות.

יש משפט של רונה אבן שאומרת: נפלת לבור? אל תמשיכי לחפור!

בהצלחה!

יעדים קטנים זה רעיון מוצלח.

היום אני מתנתקת רבע שעה מהפלאפון.

היום אני מתחילה מקלחות ב5, ועושה אותן בנחת

היום אני קמה בבוקר עם חיוך

היום כשהילדים חוזרים אני נותנת חיבוק ונשיקה לכל אחד

היום אני יושבת איתם לארוחת ערב

וכו

בהצלחה

אלא ההתנהלות הכללית בבית..

העובדה שאת לא שמחה מזה שאת צועקת על הילדים, שאת יודעת שזאת דרך לא טובה שאת לא מעוניינת להשתמש בה, התחושה הרעה אחרי שזה קורה -- אמורים להיות מספיקים כדי לעודד אותך לרצון לשינוי. ויש רצון כזה כי את פתחת את השרשור.

(דבר ראשון כמובן שגם אני צועקת 😬 וכשאני הורמונלית מסיבה זו או אחרת אז עוד יותר.. אלו תובנות וטיפים שאני מכירה מניסיוני ומשתמשת בהם ביומיום, ומרגישה שהם עזרו לי להפחית מאוד..)

בתור התחלה, צריך לזכור שהילד הוא אישיות עצמאית והוא בוחר בעצמו. ולכן אם הוא משתולל או לא עושה דבר שביקשתי ממנו -- זה לא אחריות שלי, זה הוא שבחר. זה נותן שלווה, לדעת שאני עשיתי כמיטב יכולתי כדי לכוון אותו נכון, ואם הוא לא מתנהג כמצופה, צריך לראות אם יש לי דרך אחרת לנסות לרתום אותו או להגיע לתוצאה הרצויה. אבל זה לא אומר כלום עלי ועל ההורות שלי ועל היכולות שלי, אלא אך ורק רק על הבחירה של הילד.

באמת, כשאמא כועסת וצועקת היא עושה את זה מתוך קושי. אם זה עייפות ורעב כמו שכתבה @בתי 123 או קושי רגשי כמו לחץ של מלא דברים שאני צריכה להספיק היום, מחשבות מחלישות כמו מה שכתבתי למעלה, כשהילד משתולל היא חושבת שהיא אמא לא טובה וכו'.

צריך לחשוב איך מבקשים דברים מהילדים או רותמים אותם בלי לבקש, ואיך מגיבים כשהילדים לא מתנהגים כמצופה...

לדוגמה, אם הנקודה היא שאת מבקשת ממנו לעשות משהו שוב ושוב ושוב וזה לא קורה, כדאי לזכור שכמו שאנחנו לא תמיד קופצים לעשות כל משימה שיש, גם לילדים מותר, ואפשר לעשות התרמה, לברר מתי הוא מתכנן לעשות את זה או להקציב זמן, ויש עוד כל מיני פרקטיקות שתוכלי להשתמש בהן.

ממליצה לך לבחור גישה של הנחיית הורים שאת מתחברת אליה וללמוד קצת, מתוך ספר, או מתוך פודקאסטים, או אפילו ללכת לכמה מפגשים פרטניים -- זה לגמרי משנה חיים! אני לא עשיתי מפגשים פרטניים אבל רואה בחוש איך שיעור שבועי שאני שומעת בנושא עוזר לי מאוד. נהניתי מאוד מהספר ""איך לדבר כך שהילדים יקשיבו" ומהספר "הורים משוחררים ילדים משוחררים" של לייף סנטר. מהפודקאסט של רותי דריאל ""לב ההורות" ומהשיעורים של הרבנית דינה ראפ (באתר של מכון מאיר).

עוד נקודה קטנה לגבי עבודת המידות -- אולי יעזור לך להסתכל על זה כך שכל פעם שאת מתאמצת ומצליחה להתגבר, חשובה ויקרה אצל הקדוש ברוך הוא בצורה שאנחנו לא יכולות לתאר לעצמנו, בשביל הרגע הזה נבראנו! וכל הפעמים שלא הצלחנו להתגבר, לא מורידות במילימטר מהרגע הזה העכשווי שבו אנחנו כן מצליחות להתגבר. לי זה נותן כוח.. וגם כל הצלחה נותנת עוד כוח ויכולת.

אנחנו בני אדם,

אם קורה מדיי פעם, על דברים שבאמת עברו את הגבול, לא קרה כלום

לדעתי לפחות..

עצם זה שזה במודעות אצלך ואת מתפללת על זה ורוצה להשתפר זה הפיתרון...

אין קסמים...

אמא טובה מורכבת מהרבה הרבה גורמים, זה שמדיי פעם קוראית נפילה לא מחריב אצ הנפש של הילדים.

לא נעים, לא נורא..

מה שבטוח, שייסורי מצפון והלקאה עצמית יכולים להיות יותר חמורים, לדעתי..

בס״ד

אז רק 3 דברים קטנים שבא לי לכתוב לך:

1. חיבוק גדול! ממש לא כיף לדעת בשכל מה נכון ומה אנחנו רוצות ועדיין לא להרגיש שאנחנו מצליחות. מוכר לי היטב (כולל בתחום הזה של להתעצבן על הילדים) ❤️

2. אני לא יודעת איך היום שלכם בנוי אבל כשחסר לי זמי לעצמי לאורך זמן, התפקוד שלי מול הילדים יורד בהרבה.

3. התפילות והדמעות לא הולכות ריקם! אני מרגישה שכל מה שקיבלתי בחיים (בין בדברים המוחשיים ובין מבחינת התקדמויות בתחום המידות והנפש), השגתי בזכות תפילות. כמובן שגם השתדלות מעשית היא הכרחית. אבל לפעמים האפיק של ההשתדלות חסום לזמן-מה, בגלל ייאוש או חוסר בהירות וכו׳. גם כשזה תקוע זמנית, ומרגיש ששום דבר לא באמת עוזר, התפילות ממשיכות לפעול את פעולתן. תפילות העבר ותפילות ההווה. ולא רואים שינוי, לא רואים ועדיין לא רואים... עד שיום אחד, פתאום שמים לב שכן נרקם שינוי! שגדלנו! שהתקדמנו... 🙂

ואשרייך אהובה, שאלה הן תפילותייך ומקור דמעותייך. בע״ה עוד תראי פירות מכל עמלך 🤍🤍🤍

אל תנסי לעורר את הבושה, תנסי לחשוב מה הביא אותך לקוצר הרוח.

כשאת מגיעה לקצה ומתפןצצת ככה, זה אומר שחסר לך משהו

ואפשר לטםל בגורמים הללו הרבה פעמים: מנוחה קצרה, הפסקה של אוכל ושתייה, קצת זמן לעצמך. 

כשהדברים האלה חסרים, בקלות אפשר להיות מאוד חסרות מנוחה וקצרות רוח ועצבניות בלשון המעטה

שאני מרגישה כאילו אני כתבתי א זה. 

מזדהה עד אין קץ.

גם אצלי זו נקודת תורפה.

שמציתים אצלי את הפתיל אני לא מצליחה לעצור רגע ולספור עד 10 ... אני חוטפת עצבים!!!

לצערי בהרבה סיטואציות זה קורה לי 

תמיד ניסיתי להבין מאיפה זה באלי..

וגיליתי שזה בערך מאז שאני זוכרת את עצמי..

תמיד הייתי אימפולסיבית לצערי...

מצד שני אני כעסנית אבל חמה לצד השני...

זה בא בדרך כלל יחד.או עצבים..או חום ואהבה...

תיקון לא קל יש לנו....

בהצלחה יקרה

רציתי נורא להזדהות איתך אז כתבתי.

ואכן עבודה לא קלה יש לנו.

בע"ה נצליח😘

את גם צועקת על אנשים אחרים בעבודה/ במשפחה/ נותני שירות? אם לא, זו לא בעיה של שליטה בכעסים אלא מה שהגדרת בתת מודע שלך על מי אפשר לצעוק ועל מי לא.

אם תחליטי שאסור לצעוק על ילדים אף פעם, אז גם אם תתחילי לצעוק, מיד תרגישי שאת עושה מעשה אסור וזה יגרום לך להפסיק ואולי גם להתנצל.

אולי דווקא בגלל שאני לא ככה עם אחרים אז אני פורקת עוד יותר עצבים על בעלי והילדים..?

נקודה למחשבה.  

צריך אנשים לפרוק עליהם עצבים ותסכולים, אפשר לשחרר אותם לבד.

זו טעות שהרבה אנשים עושים, מוציאים עצבים על האנשים הקרובים להם ביותר.

נגרם ברוב הפעמים מתפיסה שגויה שכעס זו צורת תקשורת לגיטימית/ יעילה מול הילדים. אם משנים את התפיסה הזו ומבינים שזה לא לגיטימי לצעוק וזה לא יעיל, יותר קל לעבור לצורת תקשורת אחרת. 

שהסיבה שבגללה רציתי לעורר את הבושה זה כי שמעתי שיעור פעם על חזרה בתשובה שחלק מהתהליך זה קודם כל להבין שאתה מתבייש במה שעשית, אחרת איך באמת אפשר להתחרט על זה.. שוב, לא ממקום משתק אלא כדי להבין לעומק למה מה שעשיתי הוא מעוות וצריך תיקון.

ואז כשראיתי שאני כבר לא מתביישת לצעוק על הילדים הבנתי שאני ממש בפיגור מבחינת תשובה על הדבר הזה... הבנתן למה אני מתכוונת?

זהו רק רציתי להסביר ממה זה נובע

שינוי אמיתי נוצר

מזיהוי והכרה במה אני מאמינה ורוצה להתנהל אחרת-

להתנהל ברוגע

לייצר אווירה טובה בבית

להבין מה זה יהיה עבורי

ומה זה  יהיה עבור הילדים

ומשם

לעבןר

לפרקטיקה

מה מונע ממני להיות כמו שאני רוצה?

איזה טריגר מפעיל אותי וגורם לי לצעוק?

מה חסר לי בשמחה בכוחות בחיות בעייפות שגורם לי לצעוק?

יש לי מספיק מקום לעצמי ולצרכים שלי?

ואיך אני יכולה אחרת?

מה יכל לעזור לי לא להגיע לשם?

איך אצליח לזהות מראש את ההתפרצות?

איך אצליח לעצור ברגע לפני?

אילו אמירות -מחשבות- מעשים אוכל לעשות כיד להזכיר לעצמי לעצור ?

כל אלו שאלות שם תשבי

ותשאלי את עמך

לאט לאט

ותתבונני בזה

הן יוכלות לגרום לשינוי

ואגב אם תרצי הכוונה וליווי בזה 

מוזמנת בפרטי -אני עוסקת בתחום...

לומר ככה.

רגש שלילי יכול לעזור לעורר מוטיבציה לשינוי (בושה, אשמה, צער, וכדומה.).

לאו דווקא בושה, בוודאי לא במובן שאנחנו רגילים להתייחס למושג.

כי אנחנו עוסקים פה במושגים של *יראת שמיים* ולא *יראת אדם*.

אם את מתביישת *בעצמך* שאת מתנהגת ככה (ונראה שכן, לפי מה שכתבת בהודעה הפותחת..) זה מעורר בך את הרצון לשינוי. או אם מצטערת על המעשה.

למה אני חושבת ככה? כי בושה זה עניין סובייקטיבי. אשה שהולכת חשוף במקום שכולן מתלבשות צנוע, או אשה שעשתה שינוי בסגנון הלבוש הגיוני שתחוש בושה. אבל אישה שחיה בחברה שמקובל להתלבש חשוף,לא תמצמץ לפני שתתלבש ככה, ואולי אפילו הפוך (וזה באמת כנראה קשור למה שהרב בשיעור ששמעת אמר). אבל - אם הא חוזרת בתשובה ולומדת שצריך אחרת, גם אם ברגש היא לא מתבייש באמת שהיא מתלבשת עד היום, בשכל היא יכולה לעשות שינוי, להבין שכך צריך להיות ולשנות. אשה כזאת הגיוני מאוד שתתבייש להתחיל להתלבש צנוע ותחשוש מהתגובות של הסביבה. למרות שיש בה רצון.

לכן לבסס את התשובה על בושה -- לא עובד, כי בושה תלויה במצב משתנה

באופן כללי, רגש שלילי ומצפון הרבה פעמים מקשים על השינוי, הם ההנעה הראשונית ואז צריך לראות איך אפשר לתת לשינוי שני רוצה לעשות אחיזה במציאות.

זו ההנעה הראשונית כמו שאמרת, ולזו הייתה הכוונה.

ברור שלא עוצרים שם.. תודה על הדיוק

שההנעה הראשונית לא צריכה להיות דווקא בושה היה הנק' העיקרית שלי 🙂

שאת מתפללת ובוכה על זה❤️

אני חושבת שהעבודה צריכה להיות עבודה שורשית

בושה- היא איזשהו סייג חיצוני שעזר לך בעבר וכבר לא עוזר, כנראה כי הצורך לצעוק גדול מהבושה.

למה צועקים בעצם? צועקים כשכואב

כשאגורים בתוכך משקעים והרגשות שרוצים להתפרק ואין להם דרך מבוקרת ונינוחה לעשות את זה, אז הם פשוט מתפרצים ברגע שיש סדק.

מתי יש סדק?

קודם כל כשאנחנו במשאבים נמוכים. עייפות, רעב, חולשה מראש שמים אותנו במצבדי חסר אונים,

וכשנוסף להם (או גם כשהם לא נמצאים שם מראש) התנהלות של ילד שמפעילה בנו עוד רגשות,

למשל ילד שמתחצף ומכעיס, ילדה שלא שומעת מה שאומרים לה, או בכלל בעלי שביאס אותי בטלפון,

והופ סך הקיבולת התמלא ואז הדברים פורצים מאליהם כאילו.

הפתרון הוא לתחזק נכון את הנפש והאנרגיות הרגשיות שלנו, 

וככה לפרוק בצורה מבוקרת ובריאה מה שאנחנו מרגישים ולחסוך התפרצויות לא רצוניות ולא נשלטות

ועד שלומדים איך לעשות את זה, ללמוד להיות קשובה לעצמך

מתי את באנרגיות פיזיות או רגשיות נמוכות וצריכה מילוי

מתי את בסערת רגשות וכדאי לעצור ואפילו לקחת זמן לעצמך לפני שתוגדש הסאה וכן הלאה.

יש מצב שאת מציבה לעצמך איזה סטנדרט חלומי וורוד כזה? כי נראה לך שככה זה אצל כל השכנים? ורק את צועקת? רויטל ויטלזון באה, כשליחות,  לפוצץ את הבועה הזו. לומר שגם הקשיים מאימהות הם חלק מהמכלול ולא צריך להיבהל מהם ולחשוב שאת כישלון. 

נראה לך שאצל השכנים לא צועקים לפעמים? נראה לך ששם האמא לא יוצאת מכליה? 

אני כותבת ככה כי נדמה לי ממה שכתבת שאת חושבת שמשהו אצלך מוגזם ביחס לאחרים. אני לא יודעת מי את אבל לא נשמע שזה נכון אלא שאת חושבת שאצל אחרים זה אחרת ולכן את גם מתביישת/או שלא מהם. 

ברור שיותר כיף ונעים שלא צועקים אבל צריך גם לקחת בפופורציות ולדעת שזה קורה בכל בית (כמעט) ומתוך זה אפשר תוך ניסוי ותהיה ללמוד איך לא להגיע למצבים כאלה או מה יכול למנוע או ייזור להתמודד במצבים. 

אבל אם קורה לא נורא. 

ו- לא צריך להתבייש. 

יש בזה היא מנרמלת ממש

ועדיין לא סיבה לא להתקדם בחיים

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות