אני חושבת שבאמת, כפשוטו -  לימוד התורה

בעלי לומד עם הילדים מסכת עכשיו, והם בעז"ה יסיימו עוד מעט ונעשה להם

חגיגת סיום מסכת 

אנחנו כל שבת קוראים על פרשת השבוע 

לומדים הלכות

מנכיחים את השם בבית, בשיח, במחשבה, במעשים

אשריכם!

מי יכולה להעלות את זה

ורק @לפניו ברננה! ! שרשור ממשמעניין! תודה שפתחת!!

אבל מה איתך? 💕

באמת יש הרבה לימוד תורה ובעלי לומד כמעט כל יום עם הילדים (בעיקר עם הבנים)

אבל לא זה מה שהופך בעיני א הבית לבית של תורה, אלא זה שברור לנו שהתורה היא זאת שמנחה אותנו ושברור לילדים שבכל התלבטות ,שאלה או רצון השיקול הראשון והמרכזי הוא מה אומרת התורה על זה:

אם זה בהיבטים ההלכתיים שברור להם שלא נחפש היתרים וקולות אלא נחפש להדר  

אם זה בהיבטים התרבותיים שברור להם שמבחינתנו אנחנו מחפשית תרבות תוניתן שהולמת וחזקת ארכי התורה ולא סתם בילויים וכיף

אם זה בסגנון ובאווירה השאנחנו מסכימים להיות איתם - מבחינת לבוש, צניעות, סגנון שירים, חשיפה למכשירים וכו..

כל אלה ביחד הופכים את הבית לבית של תורה - לא התלמוד עיקר אלא המעשה.

ומערב להכל נראה לי שש את המימד שלהדוגמט האישית: כשהילדים יודים שהתורה ומצוותיה הם מה שההורים אוהבים ורוצים באמת  

בשבילי בית של תורה זה בית שהולך בדרך התורה, שהתורה והמצוות הן היסודות שלו והכל מתנהל לפיהם. 

תודה @לפניו ברננה! על פתיחת השרשור! גרמת לי לחשוב יףאיפה מכניסים יותר גם את לימוד התורה, ובכלל להתכונן לחג גם מבחינה רגשית באהבת התורה ולא רק בתכנוני בישולים ועוגות גבינה  

ונקודה קטנה לסיום, מבלי להמעיט בחשיבות הגדולה של שיעורים קבועים שהם הכרחיים, הרגעים שאני הכי אוהבת לראות הם כשבעלי פותח ספר על הדרך, כשיש כמה דקות פה ושם. וזה יקר עוד יותר אם גם הילדים בסביבה וזוכים לראות ולהרגיש את זה, ולא רק בערב כשהבית כבר שקט וכולם ישנים...

אחרי שמישהי פה הלחיצה אותי עם תפריט לחג כשאני בכלל לא בכיוון התחלתי קצת לחשוב על שבועות.

מרגש ממש מה שאת אומרת על בעלך שפותח סר על הדרך, זה בהחלט משמעותי, כי זה מראה שהתורה היא תורת חיים שמלווה אותנו ולא נשארת בתחום השיעורים והעיתים הקבועים, אלא שייכת בכל רגע ורגע!

ובהחלט לילדים זו דוגמה אישית מאוד משמעותית

תודה ששיתפת 💕

מתפללת על הלימוד של בעלי. ושיהיה לי קל בבית כשהוא לא נמצא... בשמחה אמיתית.

ולא ידעתי שאתן גיסות🤭

מהמם שאת מתפללת על הלימוד שלו!

תפילה עם נוסח קבוע? תוכלי לשתף אותנו בנוסח, אם מתאים לך?

אשרייך על מסירות הנפש 💕

חשפנו את המידע הזה פה כבר מזמן, אפילו לא זוכרת באיזה הקשר 🙂

אז הבית שלנו הוא בית של תורה קודם כול כי הוא מתנהל על פי התורה. מההלכות הגדולות של שבת וכשרות וכו' ועד הדברים הקטנים והפשוטים לכאורה.

גם מבחינת ההליכות - אנחנו משתדלים ללכת ברוח התורה והיהדות.

בעלי היה אברך "במשרה מלאה" במשך שמונה שנים (ועוד שלוש שנים בישיבה לפני שהתחתנו) ומאז הוא אברך במשך חצי יום. גם העיסוק שלו בחצי היום השני מתקשר לתורה ולהלכה בסופו של דבר, ולימוד התורה הוא עדיין מרכז חייו.

בסלון של הבית שלנו יש מקום מרכזי לספרי הקודש (שש עמודות ספרים), וגם בחדר הבנים יש כמות נכבדת של ספרי קודש ששייכים להם - ובעצם שייכים ל"ישיבה" שהם הקימו שם...

הבנים שלי שואפים (בין השאר) להיות רבנים וגם הבנות לא חסרות את הרצון והקרבה לתורה.

זה פשוט כי התורה היא חלק מהחיים שלנו, היא *ה*חיים שלנו. ולכן לא צריך להתאמץ כדי להנחיל אותה.

ובכל זאת כמובן יש עוד מקום להוסיף ולהגדיל את התורה בביתנו.

ממש לאחרונה התחלנו בלימוד תנ"ך יומי (בעקבות צפייה בחידון התנ"ך, שהלהיבה את כל הילדים...) ואני מתפללת שנחזיק בזה ונצליח ללמוד באמת ובאהבה.

חוץ מזה, ביקשתי מבעלי שנחזור ללימוד זוגי שבועי (עשינו את זה כמה פעמים לתקופות קצרות) - בתפילה שאכן נצליח...

ובתפילה שבאמת נחוש שהתורה מצליחה להדריך אותנו בכול...

מרגש לקרוא!!

בהצלחה בהגדלת התורה בבית ובעמ"י!

אמן ואמן!!

ואולי בהמשך גם אגיב 

אני אישית לא מספיק מיושבת כרגע כדי לכתוב, מקווה לצליח בהמשך הערב..

בעלי לומד לאורך כל היום וגם הילד בישיבה.

הילד ביסודי לומד גם בת״ת וגם בערב כמה פעם בשבוע עם בעלי/ חבר.

לימוד התורה מאד נוכח אצלנו בבית. 

המשמעות המרכזית מבחינתי זו התפיסה שהרוח חשובה מהחומר. זו גישה שאני הולכת איתה לאורך השנים, לצמצם את התלות שלי בחומר ולהתחבר רוחנית למשמעות והדרך שלי בחיים.

כתבת ממש יפה 💕

@לפניו ברננה! תודה רבה על השאלה הזו.

מאז שקראתי גרמת לי להרהר הרבה בשאלה החשובה הזו לחשוב מחשבות בנושא. אז ממש תודה רבה!

מרוב מחשבות רציתי לכתוב הרבה הרהורים, אבל אני דוחה את זה לכשיהיה לי זמן, ולא מספיקה להגיע לזה, אז החלטתי לשבת לכתוב בקיצור,אולי "אחרי החגים" תוכלי להזכיר לנו את השרשור ונוכל לפתח כאן דיון עמוק ומפרה בנושא?

ניסיתי לחשוב איך מגדירים בית של תורה, וקראתי שיחה של הרב צבי יהודה לנשים, הוא פותח בזה ש"ריבונו של עולם מתגלה בתורה",

ושם ה' מתבטא בתורה יותר מאשר במצוות.( הרצי"ה מקשר את זה בהמשך לאישה, תורת אימך וכו' )

אז אני שואפת לבית שמגלה את שם ה' בעולם מתוך התורה.

תפקידי בבית שמגלה את שם ה' - 

מהפרטים הקטנים - לגדל את ילדיו של ה' בדרך התורה, 

שזה גם ברמה הטכנית הכי בסיסית- טיפוח פיזי -בישול,נקיון וכו' וטיפוח רגשי- אהבה וכו' 

וגם בחינוך לאהבה ואמונה בה' , ולקיום מצוותיו.

ומתוך כך ובנוסף - להגדיל את אור ה' שעוד אנשים סביבנו יזכו לגלות את האור הזה.להאהיב את ה' על עוד יהודים ולקרבם לתורה.

ביום ירושלים שמעתי שיחה של הרב ישראל אריאל והוא תיאר איך היה חזן בתפילת מנחה הראשונה בכותל, ואחרי תפילת עמידה התחיל להגיד תחנון, כי כולו היה נסער מהחברים שלו שנהרגו לידו.

והרב גורן נתן זעקה - "תחנון? הלל!" ואז נפתחו לו העיניים לראות את גודל השעה.

הרב אריאל מסביר שזה תפקידו של כהן משוח מלחמה - לרומם את החיילים בזמן הקרב שהם שוקעים במלחמה הפיזית , להכרה במטרה שלשמה הם נלחמים.

אז חשבתי שאולי זה עוד צד של תפקידנו בבית- לרומם את שגרת היום יום הפיזית של בני המשפחה ולזכור ולהזכיר את מטרתנו בעולם.

כשאנחנו עושות פעולות בבית להגיד לעצמנו - לכבוד הבית היהודי (שמעתי מר' אברום שפירא)

להגיד לילדים כשאוכלים- זה כדי שיהיה לך כח לעבוד את ה', 

לשמוח כשהילד התקדם עוד שלב- כי עכשיו עבד ה' כבר יותר מוכשר לעבודתו יתברך.

ולגבי להאהיב את  ה' על סביבתנו, זה ממש מדהים לראות במוחש איך עצם גדילת המשפחה משפיעה על הסביבה, השילוב הזה שבין הגדלת וטיפוח המשפחה הפרטית שבסופו של דבר היא בעצמה משפיעה על הסביבה זה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את זה.

נגיד בשבת כשהולכים עם הילדים כולם עם בגדי שבת, והם מאחלים לכל אחד שרואים מכל הלב - שבת שלום - זה הרבה יותר משפיע מאשר כשאני הייתי לבד הולכת עם בגדי שבת...

רק השבת מישהו אמר לי - כשאני רואה אותכם חוצים את הכביש זה משרה עלי אווירת שבת.

(וחוץ מזה וודאי שצריך להשקיע באהבת הבריות וקרובם לתורה, זה רק כתבתי מזוויתי הנשית שלא ממש יכולה עכשיו ללכת להעביר שיעורים...

אז חוץ מלתת לבעלי ללכת ללמוד וללמד מצאתי גם פעולות קטנות שגם אני עושה בעצמי)

ושוב תודה לך על השאלה הזו, רציתי לכתוב עוד.. אראה אם אצליח להמשיך

רציתי גם לכתוב פה, אבל השרשור כבר נעלם למטה ושכחתי מזה...

מקווה לכתוב מחר, בעז"ה.

ואו תודה רבה על כל מה שכתבת

והלוואי שתכתבי עוד 💕💕

מדהים!

😬

שבית של תורה זה הית שהבעל לומד בקול 

היום אני חושבת בנוסף, בנוכחות של התורה

כמה אנחנו מודעים לחיים מתוך התורה ולא שהחיים לחוד והתורה לחוד.

לאידעת אם הצלחתי להסביר.

וגם

להאמין שכרגע המצב הזה הוא טוב בשבילי

אפילו שהוא נכפה עליי.

ולא לקנא. או לפחות להשתדל, לא לקנא בכל אחת ואחת.

קצת כמו כפיית הר כגיגית.

הייתי רוצה יותר.

במה כבר עכשיו?

זכינו ברוך ה' להיות משפחה מאחרת של שתי בחורות שעברו גיור.

בעלי לא אברך, אבל יש לו שיעורים קבועים שמקפיד ללכת אליהם.

אני שומעת שיעורים בדרכים ודיבור עם ה' נמצא בכליום אצלי ויוצא שגם מקדישה לזה חצי שעה של התבודדות (הייתי רוצה יותר) 

מה השאיפה?

לחזור לעשות לימוד משותף עם בעלי בסוף היום

לתרום יותר (כסף, ידע או כל דבר שזקוקים לו)

לארח יותר

לקום מוקדם יותר בבוקר

התבודדות כל יום אצלי (בעלי פחות בקטע כי קשה לו)

להקפיד לשמור על הפה

שבעלי ילמד יותר ויהיה יותר צמוד לרב שלו

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה