אני אחת מכן, פתחתי פצל"ש לצורך השאלה.
אתחיל בכך שאני לא יודעת מה אני רוצה מכן, כנראה בעיקר לפרוק אבל גם אשמח לעצות.
מאז ומתמיד הייתי "הפסיכולוגית" של כל אחי. כל מי שהיה צריך לפרוק מצא אצלי אוזן קשבת. אני ספגתי את הדמעות שלהם. אני התרגשתי איתם ראשונה בכל דבר משמח. אני גישרתי בין אחים ועזרתי להם לראות את נקודת המבט של השני. אני תמיד הייתי הכתובת.
אחי הבכור תמיד היה פחות חלק מהחבורה. הייתי האחות היחידה שהוא מצא איתה שפה משותפת בשנות הילדות. כשהתבגרנו גם עם האחרים נוצר קשר טוב יותר, אבל עדיין לא קשר עמוק. הוא האח המוערץ וכשהוא היה בבית הוא תמיד היה סבלני לכולנו. הוא האח היחיד שהרגשתי שאיתו הרגשתי שקשר היעוץ שלנו הוא הדדי. רק איתו יכלתי להתייעץ באמת.
מאז שהוא הכיר את אשתו הוא התנתק לחלוטין. לפני החתונה פגשנו אותה רק פעמיים. היא נראית נחמדה והכל, אבל באמת שאין לי מושג מי היא. כלום. אפילו לא מה התחביבים שלה. הם נשואים כבר יותר מחמש שנים וממש כמעט ולא רואים אותם. אני אפילו לא בטוחה שאזהה את הבת שלהם.
בהתחלה כולנו שמחנו, הוא מתחתן, היא נראית נחמדה איזה יופי. ואז התחילו החריקות. הם לא ישנים אצל ההורים שלי כי אין שם חדר עם שירותים צמודים. למרבה המזל סבא שלי גר קרוב, אז הם יכלו לישון אצלו. הם טסו לחצי שנה ולא טרחו לעדכן שהם בסדר ובאיזה מדינה הם נמצאים. ראיתי את ההורים שלי מנסים לשכנע את עצמם שהכל בסדר, ומשהו בלב שלי נשבר. הם כמעט ולא מגיעים לארועים משפחתיים. היו כמה פעמים שהם הודיעו שהם מגיעים לשבת וביטלו ברגע האחרון. אחי לא עונה לטלפונים כמעט וגם לא חוזר אחרי. הוא כמעט ולא מגיב בוואצאפ. אחותי הקטנה התחילה שרות לאומי וביקשה לבוא לבקר אצלם לפני ובמשך שלושה חודשים הם דחו אותה עד שהיא וויתרה.
בהתחלה הגנתי עליו בפני כולם. עזרתי להוריד את הלהבות. למצוא תרוצים. אולי גיסתי לא מרגישה בנח, זה ישתפר עם הזמן. ההורים שלי אסרו עלינו ללחוץ עליהם. לא שואלים מתי הם מגיעים. לא מפתחים ציפיות. מה שהם נותנים אומרים תודה ומחייכים.
אבל משהו בי נשבר לאחרונה. אני כבר לא מצליחה להעביר הלאה. אני רואה את הכאב אצל הורי. אחות של אמא שלי גם נתקה קשר עם המשפחה לפני כמה שנים וזה עלה לסבא וסבתא שלי בבריאות. אני רואה שידור חוזר ולא מצליחה לעמוד מהצד. ומצד שני באמת שאין לי מה לעשות, זה לא שלי זה שלהם. אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה כבר כמה שבועות.
אנחנו ממש משפחה נורמטיבית. ההורים שלי לא מתערבים, כל בקשה שביקשנו אי פעם בקשר לחינוך התקבלה בלי שאלות. הבית נקי, האוכל טעים ובשפע. הם עושים הכל כדי שכולם ירגישו בנח.
