אני כמעט חודש אחרי לידה. מחודש שישי הייתי בשמירת הריון (עד לחודש תשיעי- שאז סתם לא יכולתי לזוז). אחרי הלידה הרגשתי כל כך טוב רק מזה שיכלתי לזוז סוף סוף, שקצת הרשיתי לעצמי יותר מדי- נסעתי לשני אירועים שהיו במשפחה, ועשיתי די הרבה דברים בבית.
ואני מרגישה שעכשיו זה מתנקם בי. אם אני עומדת כמה דקות ברצף- אני מרגישה מין משהו מוזר כזה בנרתיק. לא יודעת בדיוק מה זה, אבל זה מלחיץ אותי נורא. וגם הדימומים הם הרבה יותר רציניים ממה שהיה לי בלידות הקודמות. ויש לי כאבי גב וכל מיני דברים שמופיעים דווקא עכשיו, ולא היו לא בהריון ולא בשבוע-שבועיים הראשונים אחרי הלידה.
ואני מרגישה כאילו אני צריכה עכשיו ללכת כמה צעדים אחורה ולשכב ולנוח את כל מה שלא עשיתי כמו שצריך מאז הלידה. אבל אף אחד לא מבין את זה!
כאילו, אם אנשים ממש נחמדים ומציעים מליון עזרה רגע אחרי הלידה, עכשיו אני מבחינתם כבר אמורה לתפקד כרגיל, ולהכין עכשיו שבת (בטח אחרי שבטפשותי כבר אמרתי להם שלא צריך עזרה...). חוץ מזה שבעייתי לנו להיעזר בכל מה שקשור לאוכל בגלל אלרגיה של הבת הגדולה, אז אי אפשר לקנות אוכל מוכן, ולקבל מאחרים זה רק מאנשים מאוד מאוד ספציפיים שאפשר לסמוך עליהם.
אבל אני ממש מפחדת לעמוד עכשיו שוב על הרגליים ולבשל.
וגם הכל נורא נורא מורכב עכשיו מול בעלי. כי אחרי הלידה הוא כל הזמן אמר לי לשכב ולנוח ולהרגיע, ואני לא הקשבתי לו כי הייתי כל כך בהיי שסוף סוף אני יכולה לעשות משהו. אבל מצד שני גם לו כבר ממש קשה והוא כבר מותש לגמרי מכל התקופה של השמירה שהכל בבית היה עליו (הוא יעשה בסוף, כי הוא באמת דואג לי, אבל הוא גם עצבני מזה ומוציא הכל על הילדים).
ואני מרגישה כאילו בגלל שלא שמרתי גם נהיה אסורים עכשיו למיליון זמן (כי בלידות הקודמות בשלב הזה כבר הייתי מתחילה לנסות, ועכשיו זה ממש נראה רחוק)- וזה מוסיף לי עוד ייסורי מצפון. כאילו- לא הקשבתי לו, והרסתי לנו מכל הכיוונים. שגם אולי דפקתי לי משהו בגוף, וגם הוא צריך להכין שבת בזמן שכבר המשפחה והשכנים לא מציעים עזרה, וגם נהיה אסורים ללא יודעת כמה זמן.
וגם- באמת אין לי כוח נפשי לחזור ללא לעשות כלום המתיש והמדכא הזה. אני ממש זקוקה ללהרגיש מועילה. ואם בהריון לפחות סיפרתי לעצמי שאני מגדלת ילד- עכשיו גם את זה אני לא יכולה לספר לעצמי. רק שאני משקמת את מה שהרסתי כי הייתי פזיזה מדי. ואני אוכלת את עצמי כל הזמן.
