זה כל כך קונפליקט החיים.
כל כך קלישיאתי.
אני רוצה,
אבל אני לא מאמין שאני יכול.
למה?
כי מליון פעמים הוכיחו ההפך.
מליון פעמים שלא באמת אמורות להוכיח, מסוגלות להוכיח. אלו פשוט מליון פעמים שאני עובד על עצמי ש'הייתי יכול' ובאמת לא אפשרתי לעצמי את המסוגלות, ואז אני סופר אותן כאילו הן באמת משהו ומה שאני מקבל זה יאוש.
אני רוצה לכתוב יותר פנימה.
אני רוצה לחזור, להיות יותר עמוק.
אני רוצה להיות ראוי בשבילך.
אני רוצה להיות צדיק יסוד עולם.
באמת. אתה הרי שומע את התפילות שלי, והרב אמר שתפילה היא בקשה של חסד, מאוצר מתנת חינם, כי אין בנו מעשים. אתה יודע שאין בנו מעשים. מי כמוכה יודע. מי כמוכה יודע שיש בנו כ"כ הרבה מעשים - רק שהם בדיוק ההפך. מעשים זה מכח הדין, ואז אין מה להתפלל על זה, אם יש לך את זה ואתה ראוי - תקבל.
ולי אין.
מה כבר יש לי? נשמה שנתת בי? טהורה היא? כנראה, אבל זה לא מונע ממני להרגיש את הספק.
שבת. שלום? - זה יכול לבוא רק מכח התפילה, וגם בה אני לא יודע אם אני מסוגל להאמין. בעצמי.
