וואו, אני לא מאמינה, כתבתי תגובה סופר ארוכה והכל נמחק
מנסה לנסח שוב ולעשות גם לי סדר במחשבות.
וסליחה מראש על האורך...
קודם כל, אם יורשה לי, את נשמעת אמא מדהימה. קשובה ומודעת ואסרטיבית... שאפו ענק.
ה"גדול" שלי בגיל של ה"גדול" שלך. והנושא הזה של משמעת וגבולות ואיזון עם אמפטיה וגמישות וכמובן אהבה מעסיק אותי ואת בעלי הרבה.
משתפת בתובנות שלנו. כמובן שרק על עצמי ועל משפחתי לספר ולשתף ידעתי...
אני מזכירה לעצמי כל הזמן לנשום. החיים אינטנסיביים, הבית, העבודה, הילדים, המטלות, הדרישות הטכניות והנפשיות שלי ושל כולם ממני כאמא.
ואני רוצה שהילד יהיה מפותח רגשית ונענה לגבולות ו... ו... ולא יודעת מה איתך אבל לי ולהרבה נשים שאני מכירה נגמר האויר.
וקודם כל אני דואגת שאני אהיה כמה שיותר רגועה ונינוחה לילדים שלי. לאכול בעבודה עוד לפני שבאה הביתה. לגנוב כמה דקות לשירותים ולהחליף בגדים וכו'.
וגם שהילד שלי יהיה רגוע. שמתי לב שהרבה פעמים הבעיות מגיעות ומחמירות כשהוא עייף/ רעב/ צמא/ צריך לשירותים או שילוב כלשהו של הנ"ל.
ואז גם נשימה נפשית. הילד שלי משתולל/ לא מקשיב/ חוטף/ מתעצבן/ מרביץ וכדו' מתוך צורך ודחף שלו או מתוך רגש שהוא לא מצליח להכיל. הוא מתנהג כך למען עצמו ולא נגדי.
וזה שהוא מתנהג עכשיו כך, זה לא אומר בהכרח שום דבר על המבוגר שהוא יהיה/ על היכולת שלו להישמע לגבולות/ על יחסי האחים שיווצרו בהמשך.
זה אומר שהוא צריך שאני אלמד אותו לווסת את עצמו. ויסות רגשי. ויסות התנהגותי.
זה זמן ללמידה. וזמן לתרגול. וזה הזמן והמרחב הכי בטוח ומתאים בעולם לכך.
ואני נותנת לו כאן מתנה ענקית לחיים. ויסות.
ויסות זה איזון של רגשות. וכדי לווסת אותם צריך קודם כל להיות מודעים אליהם, להכיר בהם ואז לשלוט ולאזן אותם.
ואני כאן כאמא לתווך את זה.
המטרה שלי היא לא (טוב, נו, לא רק) להשיג כאן כרגע שקט אלא לתת לילד שלי יכולת מופלאה וחשובה מעין כמותה.
יש היום אינספור מחקרים על כמה הדבר הכי חשוב בהדרכת הורים (או כמו שקוראים לזה היום טיפול בהורות) הוא היכולת של ההורה לווסת את עצמו וללמד את ילדיו לווסת את עצמם. אבל זה כבר נושא נפרד...
אז איך אני עושה את זה?
חמודי שלי מעיף את חלקי המשחק. אני ניגשת אליו. ברוגע. בלי להרים את הקול. משתדלת להיות רק אני והוא ולא לחנך ליד כל הגינה/ האורחים והמשפחה. ואומרת בטון רגוע שאני לא מרשה להעיף את המשחק. אני מנסה יחד איתו להבין מה קרה. ולקרוא לרגש בשמו. אתה כעסת שנגמרו החלקים? אתה התאכזבת שלא יצאה הצורה שרצית? וכן הלאה. (אגב, יש נו נטייה ללמד ילדים רק על רגשות עצב ושמחה, חשוב לזכור שיש עוד הרבה רגשות). אוי, זה מאוד מבאס/ מעצבן... לכן זרקת את החלקים. אי אפשר לזרוק. בוא ננסה לחשוב מה אפשר לעשות. ואז אני מציעה רעיונות ושואלת אותו מה יכול לעזור לו להתמודד עם הכעס/ העצב/ האכזבה (ואגב גם שמחה והתרגשות הם רגשות שצריך ללמוד להכיל, זוכרים את הילד שמשתולל בדרך לטיול/ למסיבה?). למשל האם מוצץ יעזור? לשכב קצת בספה? לבקש מאמא להראות לי איך לבנות? חיבוק מאמא? משחק אחר? בקשה לעזרה? מוזיקה? וכן הלאה. כשהמטרה כמובן שבהמשך הוא יזהה את הרגש ואת הרצון לעצמו וידע להסביר לאחרים ולמצוא רעיונות למה יכול לעזור לו עכשיו.
וזה מדהים
מדהים
מדהים
באמת. יש לנו עוד טנטרומים רבים. והיום יום דורש ומתיש. באמת. אבל זה מתחיל להיקלט ומחולל פלאים.
אנקדוטה חמודה. בשבת היו אצלינו אורחים. וחמודי שלנו שלא הצליח להירדם בצהרים התחיל לאבד את זה באיזשהו שלב. קראתי לו בנימה רגועה ושקטה הצידה. אמרתי לו שאני רואה שמתחיל להיות לו קשה והבנו יחד שהוא עייף. שאלתי האם רוצה ללכת לישון או להישאר עם האורחים. הוא ביקש להישאר עם האורחים. הסברתי שכדי להישאר עם כולנו יחד הוא צריך להתנהג בצורה שנעימה לנו ולו. ואני מבינה שהוא עייף וקשה לו. ושגם לי קשה כשאני עייפה. ושאלתי אותו מה יכול לעזור לו? לתדהמתי הפספוס ענה:'נראלי שסיפור יכול לעזור'. הוא רץ לחדר וחזר עם ספר. סידר לעצמו את הכריות בספה ושכב שם ברוגע. בהמשך ביקש מאחת האורחות לספר לו.
בשבילנו זה האיזון בין גבולות לבין מרחב אמפטי ואוהב ובעיקר מתווך. וזה מרחב שבו אני שומעת אותו באמת. ולפעמים גם מבינה שהדרישה שלי לא הייתה מותאמת או שיש נתונים שלא לקחתי בחשבון. ואז אני גם יכולה להרשות עוד כמה דקות וכדו.
מרחב ללמידה, לאימון, לתרגול, להקשבה לרגשות ולדחפים, לגמישות, לאהבה, לגבולות, לאמפטיה...
בתפילה ותקווה שנזכה להיות שליחים טובים.
מוזמנות לסיעור מוחות
