ולפעמים... האידיאל נגמר

כי הוא מגיע לסוף,לסוף המר

ולפעמים אני שואל, האם בכלל זה הגיוני?

האם אני האידיאל או שהאידיאל הוא אני?

וזה כלכך מפחיד,

כאילו תגידו, מי רוצה למות?

אידיאלים הפכו קצת לחלק ממנו

והשאלה האם זה נכון

האם כשהאידיאלים הורגים אותנו 

זהו הניצחון?

מפתחות יכולים לפתוח דלתות.

אם רק היינו יכולים לתוכנו,

לקנות מפתחות.

הוא רצה חיים מעניינים

ריגושים כל בוקר צהרים

אדרנלין זורם בדם

ואקשן שידבר בעיינים

הוא רצה להיות מיוחד

לא עוד איזה ילד רנדומלי

שיהיה לו איזה תחביב בצד לבד

משהו לא נורמאלי

והוא חיפש רעיונות

חיפש דרכים שונות

ניסה למצוא משהו מיוחד מספיק

שיהווה לו תירוץ להוציא החוצה רגשות

ומאז הוא עוד קצת תעה בעולם

וגילה את האמת הגדולה

כדי להיות מיוחד מכולם

תצטרך להתחיל לעבוד מההתחלה.

אי אפשר לחיות על ריגושים 

צריך לבנות חיים

שיהיו מבוססים על עצמך

כי אי אפשר לתת לדברים אחרים, לבנות אותך.

לכל דור יש נקודה עיקרית ממנה הכל יונק ומבלעדיה אין קדושה הגויים מזהים אותה, הכי טוב מכולם.

בימינו נשארה הנקודה האחרונה- ארץ ישראל. (הרב חרל"פ)

הויכוח הישן על ארץ ישראל יחזור על עצמו

הרוב יאמרו כמו המרגלים- לא נוכל

אך מעטים יאמרו- עלו נעלה כי יכול נוכלנו.(הרב צבי יהודה

ה' לא חותם על איך יראה תהליך הגאולה, בתוך התהליך יש סיבוכים, נסיונות גאול ה' לא חותם איתנו חוזה  א"י נקנית בייסורים 

חווים את הקושי, אך מתעודדים ומתחזקים שהכל מוביל אל הטוב.(נטע לביא)

אני מניחה שהרגעים והתחושה כבר מתחילים להיעלם

אני רק רוצה להחזיק בהם חזק, רגע עוד קצת.

שלושה ימי שקט,מנוחה, חלום ואושר

הייתי רוצה לתאר את התחושה

שלא דורשת כלם מלבד להקשיב לקולות ולהביט הצידה

ולשתוק או לצרוח

לצחוק בקול משוחרר וחופשי

להדחיק כל טרגדיה שהיא

להביט כל הזמן

ורק להנות

במין אי כזה באמצע העולם, האי שכמעט לא קיים(נודד)

הציונות הדתית שלנו מורכבת ממיליון חלקים

אחרי ולפני כל האידיאולוגיות והדיונים 

אמן שנדע להעריך את הקיים

שנזכור תמיד את הילדות משם

כשנצא או נחזור או ניפרד לשלום

נדע תמיד שהילדות שלנו שם היתה כמעט כמו חלום

שקיבלנו המון, שגדלנו מוצלח

שבכל מקום שנלך נמצא איתנו אח

שיותר מהכול קיבלנו חוויות וערכים

ובסוף יצאנו כאנשים טובים לחיים.

אני חושבת שפשוט יותר מהכל, חוויתי מעט מהצד האחר.

מעולם לא מספיק סיפרו לי,נתנו לי להכיר ולהקשיב.

ונוצרה אמונה שרובנו ככלל, תקועים קצת בדעות בלי לדעת בכלל.

אין לי מושג למה ואיך,לנו לבחור אחרת

אם לא הראו לנו בכלל דרך.

רציתי לצעוק למה ומדוע, 

לא תתנו לנו להכיר, לצאת לאיזה שבוע

למה לא תתמודדו עם האמת, אתם לא רוצים שנצא

אז סגרתם תדלת,לא השארתם קצה.

צר לי,אבל זה לא עובד, ככה לא בונים אנשים

בלי להכיר עוד חיים

אין אמת אחת- כולנו מסכימים

לסגור, לא ייצור אנשים יותר בריאים.

אז זאת הדעה שלי, שמובילה להכל

תתנו להכיר, תתנו לבחור.

בשביל לפתח אנשים משכילים, מבוססים בדעה,צריך להכיר ולראות.

עליכים ללמד איתנו לחשוב אחרת,ולעזוב את הזרם האינסופי.

אהבנו אותה, הציונות הדתית

היא היתה שלנו, ביתינו, ילדותנו,

היא היתה לנו אז הכל.

אהבנו את החברות, האנשים

וגדלנו ביחד,על אותם ערכים.

אבל היינו שונים, 

משהו לא עבד

לא הצלחנו להחזיק

את הערך העליון האחד

אבל מידי פעם 

כשהרגיש לנו לא מתאים

הלכנו הצידה, החלפנו רשמים

מחקנו את עצמנו לרגע מכולם

התרחקנו, מאותו עולם

היינו שנינו שם, ישבנו לבד

ועדיין היינו חלק מהבית, הבית האחד

ורצינו לרגע להמשיך להישאר

ובמקביל נגענו לנו טיפה, בניצוצות מעולם אחר.

בתוך הלב, יש לי מכל של כאב

לא ברור למה הוא קיים, אבל הוא תמיד שם

אולי לפעמים חלק ממנו מתיישן, אבל הוא אף פעם לא מתרוקן

בתוך הלב, יש לי גוש של כאב

ולא הבנתי עדיין, איך לכאב לסרב.

לבינתים הוא מתפוצץ בראש שלי ובחוץ

ועד שאלמד לשחרר את המיכל הלחוץ, מחוץ

תסלחו לי לפעמים על הניתוק או הכעס הקבוע 

ותדעו במקביל,

 שהנוכחות שלכם בעולם, 

מנמיכה לפעמים את עוצמות הכאב והגעגוע.

הלוואי ואצליח, לנצור את הזיכרון.

להחזיק אותו ואת התוצאות של המסע.

לתת לו להשפיע על המשך החיים

לנסות לחזור למה שהייתי תמיד.

זה כלכך מטומטם וטיפשי האמת, אבל אני אתגעגע.

יש מין קשר מוזר וסמלי כשמשהו איתך כלכך הרבה זמן.

הוא קודם הופך להיות חלק ממך, מהזכרונות, ומהרגשות ומהחלומות

למרות שהוא דומם, שהוא קצת כלום, חסר חיים, הוא מסמל הכל.

הוא מחבר אותי, לים, להבטחה

לרצון ולניסיון התמידי להיות בשמחה

זה מחזיק אותי, הכל פעם שאגע,אזכר שהבטחתי להיות טובה

שהכי חשוב שהבטחתי,לחזור אליך פעם, כשאני שלמה

שמצאתי אמת. דרך.

זה עוד יקרה.

עד אז תודה שליווית אותי, 

שעברנו ביחד מסע. 

חלק מהשביל עד קיום ההבטחה.

אפשר שתיקה.

שעות שבהן נשב ונשתוק

חסרת רגשות היא השתיקה, אפסית

רק תנו שתיקה

תנו דממה

תנו לא לכאוב, לא לחשוב.

תנו להיות

להרגיש שאפשר להיות.

אני רוצה להיות בטוחה 

שאיפה שהוא באחד הגלגולים

שאצליח לעמוד על הרגלים, לחייך מספיק

וכשאקום, אתה תהיה שם לצידי

ונצעד יד ביד

שבורים אבל מתוקנים.

שברי משפחה עדיפים מכלום.

עלים רבים תלויים על ענפיו של עץ עתיק יומין

הם היו עליו שניצלו

מאנשים רעים שהילכו על הקרקע וקטפו

שורשיהים כבר נשחקו 

וכמעט שנפלו

תקופה נגמרה

אחרת התחילה.

האגדה מספרת

שכבר מאות שנים 

שואב העץ את כוחו מן העלים הקטנים 

שנושרים ומצילים אותו.

וכך למרות היותם עלים אחרונים 

על ענפים ארוכים, חסרי עלים, חיים

לקחו על עצמם רבים מהם את המשימה

והקריבו את עצמם,

כרתו במסירות אין קץ

את העלה האחרון.

וכך נותר העץ עתיק היומין, עם ענפים רבים מידי

שגם לאחר סיום המלחמה

בתקופה החדשה

שגם לאחר המלחמה נותרו ריקים, עצובים.

מתים.

מי שנגזר עליו למות

לפחות יזכה למות 

כשם שמתו גיבורי חיל אלו

אין אדם יכול לחזות את הגורל

ואין איך להתנגד לו

לאנשים שנותרו בצל

מגיע רגע של אור

מי אנחנו ומה חיינו

העיקר הוא המפעל בו אנחנו חיים

נכה באוייב בכל מקום שנשיגנו 

נפריע לו לממש את זממו

תשובתנו נחושה

נצח ירושלים

(גוש עציון)

לפעמים זוהי נדמית רק כיפה זהובה

רק חלק הר פעוט

אבל היום גם אני יודעת 

שזהו מעבר למראה

זה אינספור של רגשות

ואמונות

לפעמים שניים שלושה אנשים באיזה שהוא מקום בחיים

יכולים לשנות.תמיד יגידו לך- יש מי שמבין

שהדרג הגבוה "יודע" מה לעשות

כשתתחילו לעשות את השינוי יהיו מיליון מכשולים

זה יכול לקחת, לפעמים גם לא,

אבל לפעמים שווה לנסות- בשביל הפעם היחידה בחיים שזה שווה את זה

תתעקשו, אם לא תאמינו שיש לכם סיכוי

ודבר אחרון- תתפללו, תקוו ותהיו פתוחים למצוא את השינוי.

לזכור, העולם הטכנולוגי הוא חכם אז הוא חוסם המון דברים

הוא חוסם אהבה,רגש, מחשבות של אנשים

צריך לפתוח את הראש ולצאת מחוץ לקופסא

לא להסתכל רק בטכנולוגיה.

אני לא מצטערת

פעם כתבתי שאני מצטערת, והיום אכתוב על למה לא

אני לא מצטערת שבחרתי לצאת

אני לא מצטערת שזרקתי על אנשים, על דברים.

לפעמים צריך לצאת מהכלים.

אני לא מצטערת שהפסקתי להתפלל

לפעמים אני  צריכה להרגיש שאני נוקמת במישהו, גם אם זה אולי דופק אותי.

ברחתי מהמצוות כדי להצליח להיות

לא הצלחתי להישאר בדת ובמקביל לראות את המשפחה

אני לא מצטערת שלקחתי אחריות על חיי

שהייתי צריכה להתמודד לבד

ואלוקים לא הופיע.

אני תמיד נפגעת, מאנשים שנוטשים

כשזה בא ממנו, מאלוקים, אני מניחה שמשהו בי נשבר.

עברתי את הדברים הכי קשים, לבד, בלעדיו.

לא הולכת ליפול שוב בלהאמין ולהשבר כל פעם מחדש

וכמה זה דבילי שאני עדיין מאמינה בעצם

בגלל שאני מאמינה אני עדיין קצת עסוקה בנקמה.

אלוהים, זה מטופש.

כשתחליטי למצוא, אני אדע את הדרך

אמנם זה לא נראה אבל אני אף פעם לא הולך

מעולם. מעולם לא הצלחתי לסלוח לך מספיק

או לנסות על ידי האמונה להצדיק

אולי יום אחד כשיהיה לי מספיק כוח

אנסה להצליח לך לסלוח

בינתים לפי האמונה אתה נמצא פה איפה שהוא בצד

אמור לדאוג לי, שלא אשאר לבד.

מקווה שתראה איזה צעד, קדימה או לאחור

ושאתה לא מנסה את הדקות חזרה לספור.

אני מניחה שיש בי כל כך הרבה כעס

משפחה זה אמור להיות משהו חזק

אולי הכי בעולם, אין לי מושג כי לא הכרתי מספיק

אז אני לא מצטערת שאני לא מתפללת

לימדת אותי בעצמך, שיש בידי התורה גם לחולל כל כך הרבה הרס.

ולא אכפת לי האמת, שיש אנשים שהיא מחוללת להם חיים

כמו שלא מצפים מאיש שלא חווה משהו להרגיש דברים מסויימים ככה אל אי אפשר לצפות ממני להרגיש דברים שלא חוויתי.

התורה הרסה לי את החיים, את המשפחה.

ממש ככה, כמו שזה נשמע

תקראו לי כפוית טובה או שטויות אחרות

זה אשכרה לא אכפת

לא הולכת להתתפלל לאותו אחד שדפק לי את שבת.

טבע הוא התגלמות של אלוקים

מיליון חתיכות, מיליון חלקים

לפעמים הוא נראה כמו תמונת ענקית של נוף

ולפעמים כמו אינסוף צבעים ממעוף

הטבע מרגיש כמו יין, משכיר וחושש

כמו טעם החיים

כמו מסביב לאש.

להיות חלק מכל היופי,

גורם לך להפסיק לנשום לפעמים

עושה לך חשק לעצור תחיים

להישאר ולבהות שעות וימים

אתה מתעוור מול כל הנוף

ורוצה קצת להעיף אגרוף

לך לנו לכולם ולאף אחד

למה אנחנו לא מצליחים לשמור על מספיק

על הטבע, ועולמנו האחד.

<p>זרע של חלום

כשאתה לפעמים, מנסה לשנות

לפעמים זה נראה קצת חסר כוונות

אולי לא מבוסס, לא בנוי עד הסוף

קצת בלתי אפשרי את העולם לסחוף

חלום הוא דמיון,אין לו מציאות

אבל הוא מלא ברצון רב, בכמיהות

יש בך מין צמאון אין סופי להצליח לגרום

שתצליח אתה להגשים את החלום

מעטים הפעמים בחיים

שפוגשים חלומות אמיתיים

כאלו שהצליחו להפוך חלום לקיים

להפוך אותו מדימיון לשלם

ואני ואתה היינו רוצים

להגשים חלומות כמו אותם החולמים

להצליח לקצת לשנות תתעולם

שעוד עשרות שנים יישאר לנו חותם

נחזיק אצבעות לעצמנו היום

שכל חלקיק,זרע  של חלום

נצליח להפוך מדימיון למציאות

נגרום לשינוי ענק בעולם שלנו, ככה פשוט.

איך פשוטי לנסות להפסיק

לנסות למנוע ולעצור כל דבר שמרגיש

להראות כל הזמן שאני קול או אדיש

לחשוב מי יסתכל עלי בוכה

לפחד שזה ירגיש כמו בדיחה

באלי להסיר את המחסום הסיוט

ורק לבכות כמו שרציתי כל היום,פשוט

תראו התקדמתי,

כבר לא צריכה שיזכירו לי איך לבכות 

עכשיו רק צריכה לזכור איך להפסיק לחכו.

ומה עושים עם זה

ואיך משיגים את העור הזה

ולמה

ומה

ואיך

תציל אותה

ואותי

ואותם

זה הייאוש בהתגלמותו כנראה שמזמין אותו לשם

וככה זה מתגלגל

כמו כדור קוצים במדבר בולדר ענק

שאין לו מעצמו כלום

רק גורר אחריו את כולם

תירק דם

תמולל את כל 24 התפילות

אסור להיות עדין מדי זה הכלל של העולם הזה

תחשב

ותפסיק לבכיין על הגנטיקה והמטריקס

בוא נלך

טראסט דה פרוסס ודי לחפור הכל מאוד עתיק כאן בסוף

שאי אפשר למדוד

לא מתחזקת עם ימימה וכל מה שהולך עכשיו

רק על כביש 1 בין ירושלים לתל אביב

עומדת זקופה ויפה בלי יוגה כשכואב הגב

מנקה את הבית בתנועות המוכרות

ורק רוצה לדאוג לו שוב

על אף כל הדחיות שלי

אני בוחר את הקרבות שלי, ועם מי בדיוק אני יוצא לקרב…

אתה עדיין סמוראי. 

כן

נכון

הכל מבולבל

הכל מוזר

לכי לישון

תיכף תקומי חדשה

אל תחשבי יותר מדי 

באלי לצעוק עלייך

וגם קצת לנער

זה מים מלוחים

והצמא רק מתגבר

ואת ממשיכה לשתות

את יודעת שזו טעות 

אבל את שותה

כי את צמאה נורא

וכשצמאים שותים הכל

לא משנה אם מלוח או מתוק

אבל זו טעות אהובתי

זו טעות

זה מים מלוחים

אל תשכחי 

זה מים מלוחים

עוד יהיו לך מים מתוקים