שם, בעפר ותכלת

חלקת שלום ישנה

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה.

את החיים לקחו לך

הו, מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

בעיניים יבשות.

את חיוכך, תינוקת,

קברו באדמה

איך צומח שקט

מתוך המהומה.

מי שלחץ על הדק

דם את ליבו מכתים

במלחמות לצדק

גם ילדים מתים.

שם, בעפר ותכלת

חלקת שלום ישנה

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה.

וחלומך ברוח

חרוז למנגינה

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה.

לנגן

ולנשום

ולחלום על הרמוניה

וחופש

ואהבה

ולהזרק על אבני החוף

חחח חשבת שאפשר להשאר בים לעד

אתה בן אדם מותק

והחיים אפורים ועומדים ומסריחים

כמו המערבולת שפגשת שם בים.

ומה סך הכל ביקשתי

אי קטן ושקט שאפשר לשבת בו לאכול בננות לשתות קוקוס ולשחק עם איזה קוף

אה ולהרגיש בית

מוגן

ומה סך הכל ביקשתי חוץ מלב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי

במקום הלב המבולבל הסוער והכל כך לא ברור הזה.

והלוואי שתן לי להרגיש בתוך הסערה את ידך האוהבת החמה והמלטפת

ותעטוף אותי ותאסוף אותי אליך וארגיש שוב את הרחם שממנה נזרקתי.

ותן לי כח, ואומץ, ובטחון חזק ואמיץ להיות.

ושמחה, ללא מורא.

כן. הנני.

ופתאום השמש עולה, וענני ערפל וסערה מתפזרים.

ומשב רוח נעים מלטף את פני ועיני המכווצים ושערי הפרוע.

וחום עדין מייבש את דמעותיי, וציוצי ציפורים שקטות נשמעות, והים שב למקומו ונרגע.

ועצמתי עיני, וליבי שב לפעום בסדר,

והנה אני חיי

ואור אין סוף פתוח לפני, מזמין ונותן תקווה.

ואני רוקד את רגליי וידי וגופי שהיה מכווץ, מתמזג עם ההוויה ההרמונית.

יש אלוהים, מבצבצת בי הידיעה.

ואהבה

וחיים.

אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר. 
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה). 
אני מושך באף ומרים מבט.

היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי. 
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."

העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.

משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.

- "תודה"

"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"

 
~

ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.

לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.

טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.

לכן זה מה שעשיתי.

השמש הלבנה שמרחפת מעל מעוורת הכל ולא נותנת לראות מה שאמיתי וצריך לראות

הולך בעיר ליד הטיילת כולם חצי לבושים רק חיכו לזה

איפה הקלאס

איפה המסתורין

איפה המתח

ממתי לחשוף הכל מההתחלה נחשב לאיזה משהו טוב?

מבאס ומייאש

תני משהו לחקור לגביו

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון