כותבת לאימהות שכבר הפכו לחמות .. כנסו לפה. מהכלהאנונימית בהו"ל

בסד


אני כותבת את זה מדם לבי,

חשוב לי שתדעו שהקשר שלי עם חמותי הוא מאוד טוב.היא אישה טובה נחמדה לא מחפשת לריב ולעשות סיפורים.

אבל יש בעיה אחת.

בעיה שאולי כל אחת תגיד לי שאין מה לעשות וככה מתנהל לו העולם.  ואני אזעק שמבחינתי העולם לא מתנהל ככה ואני לוקחת על עצמי להתנהל אחרת

יש אפליה גמורה ביחס של חמותי לבת שלה ולבעלי ולשאר האחים הבנים.

אמא שלי לא מתפקדת כאמא לצערי ..

חמותי רואה את זה ותמיד תוקעת הערה.

אני לא יכולה לשנות אותה. היא אישה לא הכי בריאה בנפש שלה. מאוד עצבנית מאוד לוקחת את החיים קשה.

והתרגלתי לא לשתף את אמא שלי כמעט ולא לבקש ממנה עזרה עם הילדים כי באמת כל דבר נכנסת ללחץ ולעצבים ולרוב אומרת שאיננה מסוגלת

אני די לבד בהתנהלות שלי אחרי לידות אחרי הפלות שעברתי ..אחרי הפלה שניה לדוגמא הייתי בבית חולים והביאו לי ציטוטק בעלי היה חייב כבר לקחת את הילדים,

הוא התקשר לאמא שלי שגרה מרחק של 50 דק וביקש חד פעמי טובה שתבוא להוציא אותם. היא התנפלה עליו שלא מודיעים מהרגע לרגע והיא לא יכולה . כמובן שאני רגילה אז בעלי נסע נשארתי לבד בבית חולים כאובה לחוצה מחכה לו שיגיע.

כן זאת אמא שלי.   מצד אחד תתקשר מה קורה מותק? מצד שני אין לה סבלנות וכח לכלום . מצד שלישי תעזור לי כלכלית ואין לי שום זכות להגיד עליה מילה רעה.

מצד רביעי אני כמו כל אישה זקוקה לאמא נורמלית. ואני בחסירון מאז שנולדתי.

אין לי משענת ושום תמיכה ממנה. לרוב ביקורות.

אחותי היקרה היא אשת סודי.   וגם אני אשת סודה.

חוץ ממנה אין לי כלום.

הבעיה שחמותי שמה גבול ברור אם את לא הבת שלה מה פתאום שתעזור לך מעבר. רק לבת שלה. אז מה אם את נשואה לבן שלה.  הבנות קודמות...

בכיפור הצומות קשים עלי ברמה לא נורמלית פעם היינו אצלה , לפני שנים והיא ממש תקפה אותי אחכ ואמרה זהו מהיום שבעלך יהיה איתך... או שתלכי לאמא שלך אמרתי לה שאמא שלי לא מתפקדת בצומות היא כל היום במיטה עם כדורים אז היא זרקה לי גם אני עם מיגרנות.. מאז כל שנה הבת שלה קבוע אצלה גם את הגיסות האחרות לא מקבלת. זה בסדר. זה לא רק כלפי. להן יש אמא שמתפקדת לי אין.

אני אגיע אליה עם סירים והבת שלה תבוא עם משהו מסכן לשבת...

כל היום היא סביבה ונוסעת אליה יותר.

גיסה שלי יולדת.. אומרת לי שאמא שלה תעזור לה. אני לא צריכה. או לא מפסיקה לרכל על אמא של גיסתי אחרת איזה אמא מוזרה לא עוזרת .. לא עושה ככה. והיא רואה שגיסתי במצוקה אבל הבת שלה קודמת . . כל דבר זה ככה.

אתה מרגיש באופן מובהק את האפליה.

עכשיו תגידו לי שזה טבעי.

אני לא חושבת שזה נורמלי.

במיוחד שאת יודעת שאני ממש לבד בכל התמודדות .

השבוע היא הגדילה לעשות ותקעה לי הערה יש לך מלא זמן . וביקשה ממני משהו

היא בקושי בקשר לאחרונה עם ילדי

חשוב לציין שרואה אותם היא חמה אליהם

אני מנסה ליצור קשר ושולחת תמונות הודעות. היא מאוד קונקרטית לפעמים שולחת לב. כותבת חמודה

ובזה מסתכם הקשר .כי בעבר שניסיתי שהקשר יהיה מעמיק היא שינתה את הנושא או לא הקשיבה לכל צרה שלא באה עם הילדים.

אז לקחתי מרחק. נמאס לי להרגיש ככה

בכל מקרה אני מקבלת על עצמי בלי נדר להתייחס לכלתי כאילו היא בתי..  כי היא נשואה לבני ..

אז כל החמות שקוראות..

אני בטוחה שאתן עמוסות אבל תדעו שהיחס המפלה הזה ממש נותן תחושה רעה.. גם אם היחס מוצדק

מבחינתי זה לא מוצדק .

בעלי אפילו מרגיש לא פייר. אז מה אם הוא נולד בן .  אז מה..


וואי איזה קשה זה!!איכה

לדעתי זה לא טבעי משהו כל כך בולט ובפער.

כאילו יכולים להיות שינויים, אבל זה קצת מוגזם..


חיבוק על כל מה שאת עוברת ♥️


ואת בטח תהיי חמות אלופה!

תדעי לך שההורים שלי סבלו מכמה דברים בסגנון אצל ההורים שלהם, והיום הם סבא וסבתא וחם וחמות הכי טובים שיש. בטוח הם לא עושים את המקסימום אבל כן מתאמצים הכי הרבה כולם מרגישים את זה ומעריכים.

יואו ממש קשה!!! חיבוק גדול!!!אוהבת את השבת

אין לי זמן להאריך.. רק לכתוב לך משהו ש @המקורית כתבה פה פעם והולך איתי

אל תתני לאושר שלך להיות בכף יד של אף אחד אחר, ואם הוא נמצא אצל מישהו מהר מהר תקחי אותו אלייך.


ועם זה, באמת נשמע מאוד מאוד קשה,במיוחד בסיטואציות שככ חייבים עזרה

...


אבל נשמע שהיא לא טיפוס שישתנה אז נשאר רק להפסיק לצפות ממנה כדי לא להתאכזב ולהסתדר בלעדיה כאילו לא קיימת..

כמובן להשאיר קשר עם הנכדים זה חשוב אבל ממש לא לצפות ממנה כמו שאת לא מצפה מאמא שלך...

וזה באמת קהש....

חיבוק גדול גדול גדול!!! 

ממש כואב לקרוא על התחושות הקשות שלך ❤️❤️המקורית

ואני חושבת שצריך לתת מקום גדול לכך שאין לך משענת הורית רגשית

כי זה עוגן ככ חשוב. באמת.

וגם האפליה הככ מובהקת היא בטוח לא נעימה כשהיא בוטה ככ, וקודמת לה תחושה של דחייה מהאמא שלך עצמך.

אבל אני מרשה לעצמי רגע לכתוב לך ברמה מעשית


אין לך דמות אםמבחינה רגשית  כמו שחלמת שתהיה לך

ובנית תקוות שחמתך תמלא את המקום הזה, והיא לא. ועוד בצורה שצורמת.

זה וודאי כואב. ואשרייך שאת חותרת למציאות אחרת בחייך שלך


ועוד משהו שחשוב לי להגיד, שזה משהו שאמור להגיע אחרי שלב שבו משלימים עם המציאות הנתונה( ואני מקווה שלא ייקרא בטון הלא נכון )- להיות בעמדה קורבנית זה דבר שמחליש אותנו, וגם מתוך מקומות חשוכים בחיים יש לנו את האפשרות להוציא מתוק ממר.

כשההורים/ חמה וחמות בחיים ובבריאות פיזית - אנחנו תולים בהם ציפיות, מוצדקות או לא, שהרבה פעמים לא תואמות את הכוחות הנפשיים והפיזיים שלהם. וכמה שנהיה צודקות, זה לא יעזור לנו להתחפר בצדק, הגם שהוא שלב חשוב ומהותי בתהליך ההשלמה עם המציאות.

ולכן, אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך הוא להתעמת עם המציאות הכואבת ולהשלים איתה פשוט ולקחת מהן (מהאמא ומהחמה) מה שאפשר שייתן לך כח. ומה שלא - להשאיר מאחורייך ולא לצפות לו. כשנמצאים בהלך רוח ש'אין עזרה' זה שונה מאשר לחיות בציפיה תמידית ולהתאכזב ולחוות מפחמ נפש ודחייה אחר דחיה


חיבוק ענק יקרה ❤️❤️

נראה לי שיש פה 2 נושאים שונים שיהיה נכון להפרידמתנות-קטנות

בינהם ולא לערבב אותם יחד

כי זה לא עושה לך טוב


א. נושא אחד זה הקושי שאין תמיכה ועזרה מאמא שלך.


ב.נושא שני זה יחס מפלה של חמותך בין הבת לכלות בהקשר של עזרה.


שניהם זה התמודדות לא קלה

באמת


רק שלחבר בינהם לדעתי מעצים ומתסיס ומציף את התסכול וגם לא מאפשר לך להתמקם נכון


אני אסביר..


עזרה מאמא- העובדת חיים היא שיש כאלה שזכו ויש להם אמא נגישה וזמינה לעזרה ותמיכה מי יותר ומי פחות..מי בגשמיות ומי בעזרה בשיחות ובחום ואהבה וכו

ויש כאלה -ולא מעט אגב ..- שאין להן את הזכות הזאת

משלל סיבות .בין אם מצב בריאותי או גיל מבוגר של ההורים

בין אם סוג קשר או אישיות מורכבת של האמא

וכו

בין כך ובין כך

אפשר להבין מאוד את החוסר והקושי שזה יוצר

(הזדהתי איתך לגבי הציטוטק..גם אני היתי לבד בבי''ח מדממת וכאובה לבדי ואח''כ חזרתי לבד באוטובוס הביתה כי בעלי היה עם הילדים..חוויה ממש טראומתית עבורי הבדידות הזאת..וגם לנו אין אף עזרה אף פעם ...לא אחרי לידות ולא בכלל)


וכנראה בנושא של בעזרה הדבר הנכון הוא לעבור תהליך מתמשך מול עצמך

להיות אמפטית ורגישה לכאב ולחלל. לחבק אותו.להסין אץ עצמך

ורק אחרי זה

להתחיל תהליך של קבלה של המציאות כעובדה

של התנקות מהשוואות לאחרים.. של השלמה עם מה שאין ..ועם הורדת הציפיות מלכתחילה..אם משהו לא אופציה אז הוא פחות תופס מקום בלב.

זה תהליך

וזה לא קל.

אני יודעת על עצמי.

אבל

זה באמת הדרך להשיג שם איזון ורוגע נפשי


ויש את הנושא השני

שזה היחס של חמותך

שזה באמת פוגע להפלות ככה במוצהר וגלוי בלי בושה

לפחות זה לא אישי נגדך ונשמע כמו חוסר אונים שלה..היא כנראה לא עומדת בעומס של ציפיות לעזרה

והחליטה לנטרל באופן מוצהר חלק מהציפיות ולהגדיר איפה היא עוזרת ולמי לא

זה החלטה מאוד לא רגישה ונעימה לכלות ולילדים שלה.

וחבל שככה מתנהלת.

אבל

מבחינתך

אל תקשרי את זה לחוסר עזרה מאמא שלך

זה לא הסיפור שלה

וכנראה לא נכון לה לערבב את נץהסיפור האישי שלך

ואולי זה גם עדיף

כי אז גיסות אחרות היו מתמרמרות למה את כן והן לא..וזה גם לא בריא לקשר משפחתי..

בנושא הזה

היתי בעיקר

משננת לעצמי שוב ושוב

היא לא רעה

אבל היא טועה וזה בעיה אצלה.

וזה לא אישי ולא נגדי

אבל זה פשוט פספוס שלה .וחבל עבורה.

לא מתערבבת רגשית עם זה.

ומול חמות אני אישית יותר מצליחה להתמקם בלי ערבוב . פשוט אומרת

טוב ככה היא וחבל.

לא מצפה

ולא משליכה עליה את האחריות לחוסר עזרה מאמא שלי.

נכון זה היה יפה אם היא היתה מתחשבת יותר.

אבל היא לא

וזה המציאות כרגע


נסי למצוא עם עצמך בנפרד דרכים לקבל תמיכה ותחושה של עזרה. במה שכן אפשר בחיים.

כולל מבחוץ בתשלום.

לחבק את עצמך

לחזק את עצמך


משפט ממש ממש מדויק.אנונימית בהו"ל
היא כנראה לא עומדת בעומס של ציפיות לעזרה


והחליטה לנטרל באופן מוצהר חלק מהציפיות ולהגדיר איפה היא עוזרת ולמי לא


זה החלטה מאוד לא רגישה ונעימה לכלות ולילדים שלה.


וחבל שככה מתנהלת

נכון זה באמת החלטה לא נעימה ולא חכמהמתנות-קטנות

נשמע שעכשיו את פשוט צריכה מקום לפרוק את הכעס ואת הפגיעה שזה יצר בך

וזה הכי מובן בעולם


ולטווח רחוק יותר-


העבודה היא להבין לשנות אחרים כנראה אי אפשר

והפוקוס צריך להיות באיך יהיה לך יותר טוב להתמקם..

וכמו שהנציעו לך פה

הדרך הכי חכמה זה להפסיק לצפות

חיבוק ענקי לךתהילה 3>

נשמע ממש קשה שאמא שלך לא מסוגלת להעניק את העזרה והתמיכה שהיית סקוקה להן

ועוד יותר כואב כשקיווית שחמותך שלבנותיה כן מסוגלת לתת עזרה ותמיכה

לך היא לא מעוניינת לתת אותם למרות שלכאורה יש לה יכולת❤️


שולחת לך חיבוק גדול כי מאד קשה וכואב להרגיש חסרת תמיכה והגנה

זה צורך טבעי ובסיסי שלנו❤️

גם אם לכאורה לא חייבים לנו כלום, הרצון והצורך קיימים

ומצב כזה הוא מכאיב❤️


נשמע שלגבי הקשר מול החמות שווה לבחון איך ומה נכון להתנהל

ומקווה לבינתיים שבעלך יכול לספק לך כמה שיותר תמיכה ❤️




***להיות אישה מוערכת שמחה ונוכחת


המדריך עכשיו להורדה במתנה: הורדת מדריך מתנה ***


לא יודעת מה להגידים...

אני חושבת שדווקא הרבה כלום לא מרגישות בבית אצל החמות ומעדיםות לשמור מרחק מהחמות.

פחות יודעת לומר על עצמי, כי בעלי עולה חדש ולנו אין עזרה משני הצדדים. אבל זו ההרגשה שלי כשרואה איך כלום מתייחסות/מדברות על החמות.

שיש את המקרה שלך אבל זה קצת חריג. לרוב מה שאני רואה הוא שהכלות מרגישות בבית בבית של אמא ותמיד יהיו להם תלונות על החמים ואפילו שומעים נימה של עול בכל מה שקשור בלכבד את הצד של החמות.

 

חיבוק גדול. לא פשוט ולא קלמהלכת בדרכה
רואה את זה המון. לכלות יש (אמורה) להיות אמא ולבת שלה היא האמא. אולי לא ככ בבוטות, ואולי יש חמיות אחרות יותר מקבלות או פחות מחצינות ומקצינות את ההבדל, אבל עם כל הרצון הטוב כלה זו לא בת
מסכימה איתך בגדולדור רביעי

אבל במציאות, החמות עייפה. פשוט עייפה.

אמא שלה עזרה לה כנראה הרבה אז היא עוזרת גם לבת שלה. זה כנראה חינוך מפעם

וואי איזה קשהאביול

חיבוק גדול!!

אני לא חושבת שאת צריכה לצפות ממנה לדאוג לך כמו אמא, י היא לא אמא שלך . היחס המפלה זה באמת לא נעים אבל השאר, אולי תנסי להיעזר באנשים אחרים? בייביסיטר? משהו כזה...

היחס המפלה הןא 99% מהבעיהדור רביעי

מאד פוגע שיש נכדים אהובים יותר ואהובים פחות.

וזה כן תפקיד של החמות.

אני מאוד מאוד מבינה את הכאב של הפותחת..חצילוש

ועדיין, חמות זה לא אמא. יש לי דודה (אשתו של דוד שלי) שאמא שלה ז"ל הייתה סיעודית כבר מגיל צעיר, ואחרי הלידות היא הייתה הולכת לסבתא שלי! שדאגה לה להכל, בישלה, טיפלה, היא נחה והתחזקה אצלה.. אבל ברור לי שזה נדיר גם מבחינת להרגיש בנוח ככה אצל החמות, כמה שהקשר יהיה טוב, וגם מבחינת הנתינה של סבתא שלי.. עם כל הכבוד, חמות זו לא אמא.. המקרה של הפותחת הוא בהחלט יותר מורכב כי אצלה מורגש מהבחינה שאמא שלה לא יכולה להיות המשענת שלה, וחמותה היא כן משענת עבור הבנות שלה.. זה קשר אחר.. באמת זה צובט וכואב ומבאס הסיטואציה הסובייקטיבית של הפותחת, אבל בסוף זה נראה לי טבעי ככה, קשר של אמא ובת זה לא קשר של כלה וחמות. בדרך כלל.. 

ומנגד, הסבתא השניה שליחצילוש
אמא של אבא שלי, לא מתפקדת. גם מאופי עצלני, ופשוט לא מסוגלת לעזור; וגם היא דימנטית בשנים האחרונות.. מה שגורם לה להתנהג בצורה ממש לא נעימה ומביכה כלפי אחרים לפעמים (דוגמא- אני נפוחה בהריונות, אז לומר לבעלי כל הכבוד שהוא הסכים להתחתן איתי למרות שאני ככה. יכולה ממש לפגוע. או שאבא שלי שמטפל לה בכל החשבונות לקח איזשהו מסמך כדי לשלם, היא צועקת עליו מול כולם שהוא גונב ממנה, והיא חיה מקצבת זקנה, אין מה לגנוב) ובאמת הבת שלה לא קיבלה ממנה עזרה אפילו.. ובעלה מפצה על זה ממש. עוזר, תומך, עושה.. ממש באקסטרה. ומנגד, אמא שלי שהיא כלתה (נשואה לבכור) דואגת ועושה בשבילה יותר מביתה. מכינה לה, דואגת לה, מארחת אותה, מנקה לה לפעמים למרות שיש לה בן רווק שגר איתה, מארחת אותה בכל החגים והשבתות, אחותי/אחי/ההורים שלי יוצאים איתה לקניות בסופר כשזו חוויה באמת קשה, היא צועקת על אנשים ומאשימה את הקופאיות שהן גונבות לה כסף.. ולכאורה אמא שלי רק הכלה.. היא טורחת ומכבדת אותה ועושה בשבילה יותר מביתה ומשאר בניה בפער.. ועושה פעם אחר פעם ויתורים על שבתות וחגים אצל הוריה המבוגרים, רק כי היא יודעת שסבתא שלי לא תכין לעצמה כלום לשבת וחייב לארח אותה. וסבתא שלי לא עזרה מעולם, למרות שגרה ממש קרוב. לא כשהיינו קטנים, לא אחרי לידות, לא אחרי ניתוחים, לא כלכלית.. בקיצור. יש כל מיני דינמיקות. להרבה אנשים אין תמיכה.. זה באמת בעיני זכות שיש. אבל זה לא איזה משהו בילד-אין באמא או חמות..
אני מתחברת לזה מאוד. לאורך שנים אפילו לא ידעתידיאט ספרייט

שאמא צריכה לעזור אחרי החידה. אצלנו בבית ההורים שלי עזרו להורים שלהם כל הזמן (אולי כי היו מבוגרים וחולים) וכל חשבתי כל החיים שזה התפקיד שלי לעשות. להסתדר עם הילדים שלי, לפעמים בעזרת מיקור חוץ, ובעצמי לעזור להורים כמה שאפשר. לבוא לבשל שלהם, להכניס מכונה ועוד.

 

אני שמחה מאוד שזו הדוגמא בבית הוריחצילוש
באמת כיבוד הורים זו מצווה ממש חשובה ובסיסית. שנזכה.. ומצד שני, אני מהצד שזוכה לכל התמיכה מהורי, רגשית, כלכלית, אחרי לידה, בחגים, בשבתות, ב"ה.. לא מובן מאליו. אני גם בכורה, התחתנתי צעירה וההורים שלי צעירים ובריאים תודה לה'.. ועדיין קשה לי מאוד מאוד (אני גרה רחוק מההורים, אבל אמא שלי תעזור בכל מה שאבקש ולא אבקש) אז ברור לי שבמציאות של הפותחת היה לי ממש קשה מנשוא! בעיקר רגשית. עזבי פיזית וכלכלית, תמיכה רגשית מאמא זה ממש צורך בנפש. אז ברור שלפותחת זה סופר כואב! זה חסך אמיתי! וגם אצל חמותה אין לה מענה כזה.. אובייקטיבית זה ממש ממש קשה, בלי קשר לזה שברור שאם לחמות יש כוח מוגבל, טבעי שהיא תתן אותו לביתה ולא לכלותיה..
זה יותר מזה אני חושבתדור רביעי

כשמנסים בכל הכוח לקבל משהו שהצד השני לא יכול לתת, מקבלים כעס. מילים פוגעות שהאמא צריכה לעזור. זה דוקר פעמיים: פעם כי זה נכון ופעם כי זו תשובה שלילית לקריאה לעזרה.

הפיתרון לדעתי הוא לנסות לשים את עצמי בנעלי האשה האחרת.

נניח הפותחת, היא צריכה לדמיין את עצמה בגיל מבוגר, אחרי שגידלה בקושי גדול את ילדיה, מוצאת את עצמה כל הזמן מול דרישות בלתי פוסקות מהכלות לעזרה, כשאמת כבר אין סבלנות ואין כוחות לגדל ילדים.

אצל מי החמות תרגיש יותר בנוח?

אצל הבנות שהניקה גידלה ואהבה כל החיים או אצל הכלה המקנאה?

ברור שיותר נעים לה אצל הבת.

וזכותה להנות אצלה!!!!


ומנגד החמות צריכה לשים לב מי מהכלות שלה זקוקה נואשות חעזרה. ולקחת אומץ. כי עוזרים לאחת זה ישר יוצר קנאה אצל האחרות. לקחת אומץ להגיד לזו אני משתדלת לעזור כי הסיטואציה שונה.

אבל לחמות של הפותחת אין כוח להתמודד עם כל הקנאה שתבוא אם תעזור לכלה אחת מתוך כמה

אין כוח להשגיח על ילדים

אין סבלנות

אין פניות של הגוף והנפש.

היא עשתה את שלה. התאמצה ועכשיו תורה לחיות בנחת.

ולא לקבל כל הזמן קיטורים ובכיות

בעיני זה לא מצדיק מילים פוגעותחצילוש
אפשר להעביר לבן שלה בצורה עדינה, שקשה לה לעשות כך וכך.. במיוחד אם היא יודעת שעניין תמיכת האמא אצל כלתה הוא מורכב ורגיש, לא יפה לדרוך לה על זה. גם מתוך קושי.. בעיני צריך לדבר על הדברים. בצורה יפה שמבהירה לשני הצדדים מה המצב. ועדיף במקרה כזה דרך הבן, אם זה כ"כ טעון..
מאמינה שהעבירה אבל הפותחת לאדור רביעי

מסוגלת לקבל את זה.

היא כותבת שגם אם זו דרך העולם וזה טבעי היא תהפוך את זה.

לא כל כך מהר הופכים את הטבע

ואם היא בחיסרון מלידה, כמו שהיא כותבת, זה עצוב

אבל זה לא מחייב את החמות. במיוחד שיש עוד כלות ואם יש אפליה בין הכלות זה בלגן שאין לו סוף.

אז החמות שמה גבולות, ולא נותנת לכלות שלה מה שאיננה מסוגלת. סהכ היא לא צעירה וממש לא חייבת לכלה שלה כלום. אם לכלה כל כך קשה להתנהל עם הלידות והילדים, *שתעשה פחות ילדים*.

 

סה"כ אם החמות הייתה רעה ומסכסכת הכלה הייתה מתכווצת נעלמת ובורחת מקשר. ומסתדרת לבד !!!

אז כאן יש חמות טובה שלא מסכסכת, לא צריך לנצל אותה מעל לכוחותיה. 

שתעשה פחות ילדים???עודהפעם

וואו איזה משפט...

מה נורא כל כך?דור רביעי

ילדיםמזקוקים שיגדלו אותם

ואם אין עזרה ויש תחושות מרירות וקשות, במקום להתרחק מהסבתא שסהכ היא אשה טובה רק לא מוכנה לעבוד בפרך, עדיף שתהיה משפחה רגועה ולהורים כוחות. ואם אין כוחות לא חייבים להיות בתחרות הריונות עם הגיסות. לגיסתי 7 ילדים ולא היה לה זמן ומשאבים את חושבת שיש לה כזה הישג מקסים? אני לא

זה אולי נוסח בצורה צורמת אבל יש בזה אמתאנונימיות

כשאני מביאה ילדים לעולם אני לא לוקחת בחשבון שיהיה לי עזרה איתם (וגם אין לי אגב עזרה קבועה)

ואם קשה לי לא אעמיס עוד ואכעס על הסביבה שהיא לא עוזרת לי.

(לפותחת- לא מדברת עלייך אלא על המשפט ההוא באופן עקרוני. הכאב שלך מובן לי)

מסכימה איתך,זה טבע העולםאם מאושרתאחרונה

בדיוק השבת ראיתי פסיקה להלכה בנושא במסכת עירובין ( ח,ה) רבי שמעון אומר שאדם נחשב שהשאיר את ביתו ריק לשבת רק אם נסע לביתו לשבת. וכך נפסק להלכה!!!

 

רע"ב מפרש- אצל בתו.  דוקא בתו, דעביד אינש דדייר עם חתנו, אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל בנו, שמא תתקוטט כלתו עמו ויצא. והלכה כרבי שמעון.

 

אז זה באמת טבע העולם

כמובן, לא העליתי את הדברים כביקורת כלפידיאט ספרייט
הפותחת, אלא כשיתוף שיש גם בתים אחרים. 
כן.. הבנתי אותך לגמרי..חצילוש
רק חידדתי בכללי גם את כוונתי..
אני ממש לא מסכימה עם זהאני אמא

נכון שחמות זה לא אמא, מסכימה לגמרי. אבל אמא של בן זה כמו אמא של בת.

והחמות היא לגמרי האמא של בעלה והסבתא של הילדים באותה מידה שהיא סבתא של הילדים של הבת. ואם צריך עזרה עם הילדים אז אני ממש לא רואה סיבה להפלות בין הנכדים שהגיעו מהבת לנכדים שהגיעו מהבן.

גם בסיפור עם הציטוטק, אם זאת הייתה הבת שלך אז היית משאירה את החתן שלך (שאת חמותו, כן?) בבית חולים ואוספת את הילדים במקומו? אז למה כשזה הבן שלך את אומרת לו שאת לא יכולה? לא מקבלת את האפליה הזאת...

זה לא קשור אבל לילדים בהכרחחצילוש
מדובר על עזרה שמכוונת לכלה, לא לבן.. וכן. חמותי לא תשקיע בי כמו שהיא תשקיע בבת שלה. זו עובדה. כשהבת שלה תלד בע"ה מן הסתם היא תעזור לה בארגון הברית וכו', לברית של הבן שלי היא באה כאורחת.. וזה טבעי בעיני.. כלפי הנכדים או הבן את צודקת.. אבל יש סוג של עזרה שהיא לאישה, כמו ביו"כ, אחרי לידה/הפלה לא עלינו וכו'.. לא מדברת ספציפית עליה ועל חמותה. בכללי. 
אולי, אני פחות רואה את זה ככהאני אמא
למשל ברית, זה נכד שלה בדיוק כמו בן של בת, מה ההבדל שהבן שלה מתפקד ורק כלתה לא? להיפך, הארגון של הברית נופל על האבא, זה עזרה לבן שלה לא פחות מלכלה.


יום כיפור (אני אישית לא חושבת שסבתא שצמה צריכה לשמור על נכדים ביום כיפור אבל...) אני בטוחה שהיא מבחינתה לא צריכה שחמותה תטפל בה, הקושי הוא הילדים. אז אפשר לומר, אבא של הילדים צריך להפסיד קצת תפילות במניין כדי לשמור עליהם. לא רואה שום סיבה לומר סבתא מצד אמא צריכה לעזור לשמור עליהם וסבתא מצד אבא לא...

חייבת לומר שזה ממש תלוי מערכת יחסים...באר מרים

באחת הלידות שלי ילדתי בעשרת ימי תשובה

וחמותי באה אלינו לשמור על הילדים בצום..


יודעת שזה לא מובן מאליו, ואכן יש קטעים שאני רואה איך היא מטפלת בבנות שלה ובנכדים מהצד שלהן יותר - אבל זו בחירה והיא גם מתערבת להן הרבה יותר בחיים בצורה שממש לא הייתי רוצה..

ומצד שני כשצריך להתגייס לעזרה - סביב לידות וקשריים אחרים - היא תמיד עזרה לנו כמיטב יכולתה..

אצלנו אין לה רשיון אז היא לא יכלה למשל לעזור בלהוציא ילדים מהגן.. וגם אנחנו גרים יחסית רחוק..

אבל מכיוון שהיא עובדת מהבית יכולנו תמיד, לאורך כל השנים, להביא אליה ילדים ולפעמים גם ליותר מיום אחד (כשעברנו דירה, לפני/אחרי לידה, כשהיה צורך רפואי לאשפז ילד וכו...)

מסכימההשקט הזה
אנחנו גרים ליד חמי וחמותי וב"ה זכיתי ואני מקבלת ממנה המון עזרה. וזה לא מתבטא רק בעזרה כמובן
לא אמרתי שלא.. נתתי גם את סבתא שליחצילוש
כדוגמא.. אלא שזה טבעי שבת זו לא כלה. מבחינת הקשר וההשקעה בו..
היי נשמע ממש קשה חיבוקבתי 123

אני חושבת שכל איד מגיע לנישואים עם מטען וחוסרים ואיפשהו יש תקווה למלא את החסר

זה יכול להיות משני הצדדים והרבה פעמים זה מתנגש

הרבה פעמים זו חמות שרוצה קשר הדוק יותר עם הכלה ולכלה זה ממש לא מתאים או כמו במקרה שלך שאת דוקא רוצה וצריכה יותר וזה ממש מובן.

אבל אני לא חושבת שיש פה אפלייה יש פה שונות. את נכנסת למשפחה עכשיו הבת שלה היתה שם מאז שנוצרה ואת חא יכולה לדעת אילו חיים הם עברו ומה הם סוחבים ואולי בכלל עברה ילדות קשה עם ההורים ועכשיו הם מפצים על זה זכותה לפנק יותר את הבת שלה ואין פה מקום להשוואה לדעתי.

בקשר לעזרה בצומות וכד תשאלו רב איך בעלך יכול לעזור הרבה פעמים הרב אומר לבעל להשאר בבית ולעזור לאישה.


כותבת לכלות שידריכו אותידור רביעי

הכלה שלי התלוננה  אצל בני שאינה מקבלת ממני מספיק צומי.

1. למה הכוונה? שאתעניין בשבוע שעבר עליה ובהכנות? עד עכשיו הייתי די ממודרת והיא לא שיתפה אותי בכלום. אני מרגישה שעלי לפתוח "מהאוויר".

2. למה היא חושבת שזה התפקיד שלי להתקשר אליה? אולי תפקידה לשאול בשלומי?

3. עבר עלי שבוע קשה ומתיש, מאז השרב של שישי האחרון. אני עוסקת במקצוע סוחט שמחייב אותי לתת המון תשומת לב ריגשית וכשאני מגיעה הביתה הדבר האחרון אני זקוקה לשקט, שלווה ומנוחה, ו"צומי" בשעות האלה מקבלת ממנה רק המשפחה הגרעינית והורי... בטח ובטח אחרי כזה שבוע. היו 3 ימים רצופים שחזרתי מאוחר מאד מהעבודה הביתה התמוטטתי למיטה ופרט למקלחת קצרצרה לא היה לי זמן להקדיש אפילו לעצמי ולגוף שלי

4. אצל כלתי ההורים מעולם לא עבדו בעבודות קשה והם רגילים להרבה חופשות זמן פנוי ו- שעמום. אצלינו אין רגע לא מנוצל.

5. תנו לי רעיונות לשיחה קצרה שלא יביכו לא יהוו חיטוט לא יגרמו להרגיש לא נוח

את מקסימה עם הרצון שלך להתאים את עצמך לכלתךבארץ אהבתי

את כזאת מקסימה שאת באה לפה כל פעם להתייעץ ולשאול, ומוכנה לעשות הרבה כדי להשתנות ולהתאים את עצמך אליה.

לגבי השאלה שלך - אני חושבת שזה מאוד אינדווידואלי. מה שכלה אחת תקבל בשמחה, כלה אחרת תרגיש כמו חדירה לפרטיות, וכן הלאה.

אולי את יכולה לשאול את הבן שלך? להתייעץ איתו איזה סוג של יחס ישמח אותה? או מאיך שהוא מכיר אותה, או שממש ישאל אותה איך היא היתה רוצה לקבל את הצומי שחסר לה..

לא יודעת אם שייך, אני רק מציעה...

תודה לך❤דור רביעי

פי הבן שלי. לא עבר לי כלפיה. עדיין אני לא מבינה את הראש שלה בכלל

לא מסוגלת לתת כרגע צומי לאף אחד חוץ מלעצמי. מסדרת כביסה ומנסה לסדר את המחשבות שלי. כל מה שעולה לי בראש זה כעס גדול כלפיה. אולי היא לא אשמה. נורא קשה להיות חברה שלי.  אני לא מכניסה בקלות אנשים חדשים ללב שלי. החברה שלי ואני באותו ראש. וגם זה לקח שנים כשמצידה יש הרבה מחוות. הרבה הרבה. אולי העבודה סוחטת אותי מדי . לא אולי. בטוח.

נראה ליסודית

שתשאלי אותה איך עבר עליה השבוע, מה שלומה, ותני לה לדבר. ...

יש סיבה שהיא ביקשה פתאום צומי? 

נראה לי שאת צריכה שניה לקחת אווירמתנות-קטנות

יצרת בלי לשים לב דרמה שלמה

על בקשה מתוקה דל כלתך


מרגיש שאת בעומס גדול

ולכן זה מתפרש אצלך

כעוד משהו שמצפים ממני

עוד משהו שרוצים ממני


אבל זה לא קשור אליה


היא כלה צעירה

שרוצה להשתלב במשפחה חדשה

וכנראה עמוק בלב

היא מחפשת אותך

את הקשר איתך

זה ממש מחמיא האמת

ומרגש


היא רק רוצה קשר

להרגיש שאת מתעניינת בה

יעשה לה טוב

יתן לה להרגיש שייכת רצויה ..


ויש לך זכות לתת לה את זה


תכלס בכמה מילים פשוטות


טלפון אחת לשבוע וחצי? נגיד

מה שלומך לבבי...

איך עבר עליך השבוע..

אשמח לשמוע...

שמחתי לשמוע אותך זה חשוב לי


הקשבה פשוטה

התעניינות פשוטה

מילה טובה


5 דקות אפילו


זה לא משימה

זה יצירה


יצירת קשר


וברור שזה עליך

את מבוגרת

היא צעירה


אני עד היום ונשואה הרבה זמן לא מרגישה חופשי להתקשר לחמותי ואנחנו בקשר טוב

ככה זה..

היא לא אמא שלך היא לא אמורה להתעניין בשלומך ולהתקשר


את המבוגרת והמובילה


וזה זכות


אבל


וזה אבל חשוב


כרגע את נשמעת עמוסההההה


אז אל תעשי כרגע כלום

פשוט תנסי למצוא דרך

להפחית עומס חיצוני או םנימי

לנשום עמוק


ואחרי שקצת תרד תחושת העומס

תרימי טלפון פשוט ולבבי

זה יעשה טוב לשתיכן

כל מילה. את צודקת.דור רביעי
נראה לי שאלך לישון ומקווה מחר שתהיה לי יותר פניות בנפש. אפילו לכמה דקות
בע"האוהבת את השבת
וגם, הסוויץ שעכשיו הכלה זה חלק מהמשפחה הגרעינית...
הייתה לנו שיחה כזאת כייפית. ב"הדור רביעי
כשאני לא עייפה אני פשוט בנאדם אחר
איזה אלופה איזה כיף לשמוע!!!!מתנות-קטנות
איזה יופי !! את מדהימה!!אוהבת את השבת
באמת עייפות ממש משבשת... את כולנו.. ככ חשוב להקשיב לעצמנו..
😍🌺🌻🌷דור רביעי
אוופ (פריקה)השקט הזה

בבקשה שזה לא יתפתח לדיון של בעד או נגד חיסונים. תנסו להתייחס רק לתחושות ולרגשות שלי.. ואולי להציע פתרונות מעניינים אם עולה לכן


 

היינו אמורים ללכת הערב למסיבת חנוכה עם הצד של בעלי.

בשבת גילינו בדרך אגב שיש שם בן דוד שהילדים שלו לא מחוסנים והם מירושלים שזה כן מקום שיש בו התפרצות (אם היו מגיעים ממקום אחר שאין בו התפרצות השיקולים היו אחרים, אבל מעניין שיש קורולציה בין מקומות שיש בהם התפרצות לאנשים שלא מתחסנים)


 

בקיצור כנראה בעלי ילך עם הבנות שכן מחוסנות ואני אשאר עם התינוקי בבית וזה ממש מבאס להעביר ככה את נר שמיני לבד..

וגם מבאס שמגיעים למסיבה הזו אנשים שלא פגשתי כבר הרבה זמן ויהיה נחמד לפגוש אותם (כמו דודה של בעלי שאני אוהבת ומגיעה מחו"ל) ואני צריכה לוותר על להגיע בגלל זה. ושכבר בן דוד אחד שהיה אמור להגיע מחו"ל החליט כבר לפני כמה זמן לא להגיע בדיוק מאותה סיבה


 

זה מעצבן אותי שיש לבחירות של אנשים השפעה כזו על הסביבה שלהם😐

 


 

 

 

ממש ממש מבאסמתיכון ועד מעון

מבינה אותך מאוד!!!

תודה💕השקט הזה
אני אישית לא נמנעת מללכת כי גרה במקוםבורות המים

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי


אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות


אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך


אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..


ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

תכלס את צודקתהשקט הזה

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

בן כמה התינוק?רק טוב!

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

רק אומרתאפרסקה

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

קטן.. לא מסתובבהשקט הזה
אבל עדיין חוששת.. זו בסהכ משפחה אחת מתוך כל מי שאמור להיות שם.. אבל משפחה עם ילדים קטנים שמסתובבים.. לא יכולה כל האירוע להיות על המשמר שהם לא מתקרבים ממרחק מסויים..
אני חושבתשירה_11

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

תשמעי, אני גרה במקום הכי סאחי שיכול להיותהשקט הזה
אני לא חושבת שיש סביבי אנשים שלא מתחסנים🙊


וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.


וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

אז לגמרי שיישאר איתו! תמצאו דרך להסביר..תודה לה''
גם אני לא הייתי מביאה את הקטן...
חח לא צריכה למצוא דרך להסבירהשקט הזה
ממש לא אכפת לי להסביר בפירוש שלא הגיעו בגלל שהם לא מחוסנים. לא רואה סיבה להתנצל או להסביר. אם כבר הם צריכים להתנצל. אבל עדיין זה הצד של בעלי ויותר הגיוני שהוא ילך. 
אבל אם לך יותר חשוב להגיע ולבעלך זה בסדר להישארתודה לה''
אז תלכו על זה
לשנינו חשוב להגיעהשקט הזה

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

 

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מבאס על ההרגשה!אר

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?


בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

נראה לי שהכוונה לחצבת ולא לשפעת...בארץ אהבתי
הם לא מחוסנים בכלליהשקט הזה

וספציפית לחצבת

 

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

חיבוק, באמת מבאס מאוד...בארץ אהבתי

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

וואי זה ממש מבאסממשיכה לחלום

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

זהו, שחושבת לבדוק באמת אם יש איזה חברה פנויההשקט הזה
אבל עדיין מבאס על המשפחה
באמת מבאס ממשניגון של הלב

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

יש לך מידע איפה יש התפרצויות?השקט הזה
או איפה אפשר למצוא מידע כזה?
לא יודעת בדיוק,ניגון של הלב

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

כותבת באנונימי כי לא באלי שיתנפלו עלייאנונימית בהו"ל

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.


 

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.


 

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

הם לא משכונה חרדית לגמריהשקט הזה
כי הם עצמם לא חרדים.. אבל לדעתי כן שכונה שיש בה גם וגם🤔
מבאס ממש...פאף
מבינה אותך ממש, ובאמת כנראה לא תמצאי תחליף ראוי, אבל יפה שככה את מתבאסת על לפספס מפגש משפחתי של הצד של בעלך! מקווה שתפנקיצאת עצמך בדרך אחרת...
כן, זה באמת מיוחדהשקט הזה
אבל יש לו משפחה מקסימה ובגלל שהיא לא מאד גדולה אז אפשר גם להצליח להכיר את כולם וליצור קשרים
איזה כיף שיש לך קשר טוב עם המשפחה של בעלךאמאשוני

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.


לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

יכול להיות שאת צודקתהשקט הזה

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

 

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

 

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

בן כמה התינוק? האם חוסן במנה ראשונה?דיאן ד.

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

 

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

 

בן 5 חודשים.. עוד לא יכול בכלל לקבלהשקט הזה

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

ממש ממש מבינה אותך...ממתקית

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)


 

הגיוני שההנקה נותנת איזה שהיא הגנההשקט הזה

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

מבינה אותך מאודמולהבולהאחרונה

ומסכימה עם זה שלא הלכת

אני הלכתי ונדבקו

ילד שלא מסוגל לבקש סליחהחנוקה

הבן שלי בן 6 התנהג הבוקר לא יפה לאחותו. הערתי לו ובתגובה הוא ממש התחצף.

(כתבתי כאן פעם שלא תמיד הוא מבין מה נחשב חוצפה אבל עכשיו זה היה לכל הדעות חצוף-

אמרתי לו לא לזרוק קוביות על אחותו הקטנה כי זה יכול מאד להכאיב והוא ענה

תזהרי ממני אני יכול לזרוק גם עליך, ואז משך לי בחצאית ועוד ועוד סאגה שלמה שנחסוך מכן- אבל משהו שהבהרנו כבר כמה פעמים שלא אומרים למבוגר).

זאמרתי לו שהוא מתחצף, שזה לא מקובל עליו. אני מבינה שהוא כועס על אחותו אבל זה לא מוצדק ועכשיו מה שהוא צריך לעשות-

זה לבקש סליחה על ההתנהגות שלו.

לא הענשתי, פשוט הסברתי בנחת שזה לא מתאים- ועל זה מתנצלים.

אמר לי 'אבל אני לא יכול'

ומכאן במשך שעה וחצי הוא בכה שהוא רוצה כל מיני דברים\ מאד בסיסיים כמו לאכול ועוד

ואמרתי לו שבשמחה אכין לו אוכל- אבל הוא צריך קודם להתנצל על היחס שלו בבוקר

והוא בוכה ממש שהוא לא יכול לבקש סליחה

ככה בכי שעה וחצי.

בסוף הייתי צריכה לצאת, למזלי ולמזלו. כשחזרתי הוא כבר היה רגוע (להערכתי מי ששמרה עליו הביאה לו אוכל שתיה וכו' וזה עזר לו להרגע)

עדיין לא התנצל כמובן...

 

מצד אחד- אני לגמרי חושבת שזה בסיסי לבקש סליחה על התנהגות לא מתאימה,

גם אם היה נסער

מצד שני- באמת זמן מועד לפורענות, בוקר הוא רעב צמא וכו'..

מצד שלישי- הוא עדיין לא התנצל, נח לי ולו לעבור הלאה.. כמה זה חינוכי? לא יודעת...

מצד רביעי- מה זה ה'אני לא יכול לבקש סליחה'

אני זוכרת כבר שפעם היה לו מריבה עם חבר ונגמר בצורה דומה

עד שהצעתי לו לכתוב סליחה לחבר, וזה עזר

(הפעם זה לא עבד, הצעתי שוב)

אבל אני ממש זוכרת אותו בקלות אומר מלא פעמים סליחה מעצמו מיוזמתו

'סליחה אמא זה אני לכלכתי' ככה פשוט..

 

אשמח לשמוע את דעתכן

יש משהותקומה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)


 

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

 

אם עבר זמן זה יכול להיות מתאים בשביל שיחה רגועהכורסא ירוקה

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

אני חושבתתקומה

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אנחנו אף פעם לא מגיעים ליומייםכורסא ירוקה

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

אניתקומה

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

טוב אני רואה את זה אחרתכורסא ירוקה

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

אני לאתקומה

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

בנוסףתקומה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי ההתחלהכורסא ירוקה
נראה לי שזה באמת כנראה ענין של אופי. אצלנו אני רואה שדוקא שיחה רגועה מאוחרת יותר מתקבלת יותר בקלות, כולל הדרישה לבקש סליחה שבלהט האירוע לפעמים הילד מתקשה לבקש אבל אחרי כמה שעות הוא יותר נינוח להכיר במה שעשה, להבין את הצד השני ולמה מה שעשה היה לא בסדר.


לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

אז אנחנותקומה

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות


שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.


נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

אולי זה באמת סמנטיקהכורסא ירוקה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

האמת לא זוכרת כמעט סיטואציהטרכיאדה

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

גם לי לא יוצא הרבהכורסא ירוקה

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

חינוך זה תהליךטרכיאדה

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

עריכה, הגבתי לפותחת.קודם כל יפה מאוד שלא כעסתנעומית

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.


 

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

לילד בן 6oo

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6


 

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן


 

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש


 

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית


 

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים


 

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים


 

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

לא הבנתי מה ההקשר שעשיתהמקורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב


נשמע שבאמת בנקודת הזמן הזו הוא לא היה מסוגלמתואמת

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יש סיפור מקסים של אמונה אלון - "איך מבקשים סליחה"תהילה 4
בעיני משקף מאד יםה את הקושי של בקשת הסליחה מצד הילד הפוגע ואת הרווחה כאשר מצליחים.


יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

מה זה סליחה?אפונה

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.


בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.


נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.


ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.


ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לא עברתי על הכל אז אולי חוזרת על מה שנאמרקופצת רגעאחרונה

לדעתי אין שום טעם לנסות לחנך ילד שנסער כי הוא רעב. מבינה אותך שאת רצית לראות שהוא מצטער ורוצה לתקן,

אבל מנסיוני ארועים כאלה, שנכנסים לאיזה 'מלחמה ראש בראש' עם הילד כשהוא ממילא נסער בגלל משהו פיזי רעב/עייף/צריך שרותים, עלולים להביא להחרפה לא רצויה במצב. לדעתי תפקיד המבוגר האחראי הוא למצוא את הדרך לרדת מהעץ, לטפל בצרכים הפיזיים, ולהמשיך את החינוך אחרי שהילד נרגע.


בהקשר הזה אזכיר גם את 'להכות בברזל בעודו קר', שהרבה פעמים יהיה עדיף לנהל שיחה, ואפילו להעניש אם נראה שיש צורך, אחרי שכולם כבר נרגעו, אין חובה להגיב להתנהגות השלילית דווקא באותו הרגע( כמובן אם זו התנהגות מסוכנת או מפריעה מאוד צריך להפסיק אותה. אבל לא חובה לעבור ישר לשלב ההשלכות, להפך, הרבה פעמים עדיף דווקא לתת לכולם להרגע ואז לחזור לנושא ). 

תינוק בן חודשיים עם חום 37.8 צורח מלא ומצונןמולהבולה

ממש מסכן,בוכה איתו

כמובן שאלך לרופא היום

אני יודעת שזה לא נחשב חום אבל רק נובימול מרגיע אותו

שולחים למיון על חום בגיל הזה?

כשהבן שלי היה חולה בגיל חודשייםהשם שלי

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

זהו אני כבר לא זוכרת מה היה עם הגדולים יותרמולהבולה

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

 

העניין הוא שאני מרגישה גודש מטורףמולהבולה
אבל הטיפולים שלו רטובים והוא אוכל הרבה הרבה פחות מהרגיל 
הגיוני שיאכל פחותהשם שליאחרונה
כל עוד הוא אוכל ויש טיטולים רטובים, זה בסדר.


אם יש לך גודש, את יכולה לשאוב ולשמור, או לתת לו את החלב השאוב (אם ככה הוא אוכל יותר טוב).

אני חושבתחולמת להצליח

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

קראתי שבגיל חודשיים כבר לא שולחיםמולהבולה

הענין שנולד עם אגן כליה אחד מורחב

ובאולטראסאונד שעשינו בקהילה לפני שבוע אמר שלא רואה את זה כבר

איך אתן מאחסנות מטפחות?מחפשתהמלצה

לובשות עבות וריבוע ככה שזה תמיד נראה בלאגן..

רעיונות ותמונות יתקבלו בברכה!

לי יש כוורתכנה שנטעה

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

כמו הכוורת שיש בקמיליון?נפש חיה.
לא יודעת מה יש בקמיליוןכנה שנטעה
אבל זה פשוט כוורת עם ריבועים קטנים נגיד של 15 ס''מ לאחד, יכול להיכנס באחד גם שתי מטפחות אצלי אבל אפשר בטח למצוא בכל מיני גדלים
רעיון יפה, אהבתי. אאמץ ברשותך...ממתקית
אצלי הכנתי מתלה מדופן של מיטת תינוק ישנהטארקו

ואז אני תולה על זה


זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

במגירה, מקופלות ועומדות אחת ליד השניההשקט הזה
ככה שאני פותחת את המגירה ויכולה לראות את כל המטפחות
כנלשירה_11

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

במדף בארוןהשם שלי

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

יש לי משהו כזהניגון של הלב

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

גם לי יש כזהחנוקה

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

כנל, אחלה סהכמאמינה-בטובאחרונה
לי יש מגירון של 4 מגירותשלומית.

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

במגירות רחבות יחסית ושטוחותבאתי מפעם
מקפלת את המטפחת ואז מגלגלת צפוף, זה גם שומר שהיא לא תתקמט, גם יש יותר מקום אחסון וגם רואים את כל המטפחות מלמעלה מסודר. 
תעזרו לי להגיע להחלטהשושנושי

הציעו לי בעבודה תפקיד אחר,

מדובר בקידום גם בסוג התפקיד וגם בשכר (עלייה של כ 3 אלף שח שעבורי זה משמעותי, יותר ימי חופשה, רק 8 שעות תקן ועוד).

תפקיד במחלקה אחרת לגמרי, אני לא צריכה את האישור של המנהלת הישירה אבל בגלל ששתי המחלקות עובדות ביחד היה לי חשוב לעדכן אותה בתהליך.

מה גם שהמנהלת במשרה החדשה אמרה שאחת מאיתנו הרי תהיה חייבת לדבר איתה אז העדפתי שאני זאת שתעשה את השיחה.

מדובר במשרה שהם מנסים לגייס אליו כבר מספר חודשים ללא הצלחה.

שיתפתי את המנהלת בקטע הכי טוב שיש שחשוב לי לשמור על שקיפות ולעדכן אותה בזה שאני מועמדת, זה ממש לא סופי למרות שיש לי יותר פלוסים מהמועמדים האחרים.

 

בקיצור, המנהלת ממש התהפכה עליי שזה תפקיד מזעזע ואיך אני בכלל חושבת על זה, אחרי שציינתי שדיברתי גם עם מי שהייתה בתפקיד - שהיא חברה טובה שבחרה להתקדם אחרי שאיישה אותו למספר שנים

אחר כך ציינה שזו מחלקה איומה, עם שעות עבודה מטורפות

אני ממש מתלבטת.

לא יודעת אם אומרת את זה בגלל שהתפקיד באמת גרוע או כי היא רוצה להשאיר אותי אצלה

ציינה בסיום השיחה שאם כלכך קריטי לי לשנות ולגוון קצת היא יכולה להציע לי אצלה תפקיד אחר, שאני לא ממש מעוניינת בו.

 

איך מגיעים להחלטה? אוף מעצבן.

ממש התלהבתי מהמשרה הזאת ועכשיו ממש חוששת לטעות.

הייתי אוספת עוד מידע:ירושלמית במקור

גם לגבי התפקיד החדש שהיא יכולה להציע לך אצלה (תבקשי שהיא תציע),

אבל גם לגבי המשרה הכביכול לא טובה: למצוא עוד אנשים, בארגון ומחוץ לארגון, שיכולים לספר עליו ואיך הוא באמת...

אם היא ככה יצאה עלייךבאתי מפעםאחרונה
זה נשמע שהיא במצוקה שתברחי לה ולא באמת כ''כ חוששת לחייך שאת הולכת לתפקיד קשוח. בנאדם לא יצא עלייך כשהוא דואג לך שיהיה לך קשה...
ירידה מפרוזק אחרי חצי שנהאמאל7עה

חברות יקרות. חוויתי דיכאון וחרדה ולקחתי פרוזק. 40 מג למשך חצי שנה. ב"ה מרגישה הרבה יותר טוב. וחושבת לרדת מזה.. כמובן שאתייעץ עם הפסיכיאטרית שלי. אבל תוהה מי מכן עברה את המסע וירדה בהצלחה מפרוזק.

3 שאלות...

1. איך ירדת... מה משך התקופה שירדת..?

2. איך הרגשת בתקופת הירידה מהכדור?

3. האם חזר לך החרדה והדיכאון לאחר תקופת ההסתגלות ללא הכדורים

מחכה לתגובות!!אמאל7עה
אני רק חיבוק גדול מאד! אלופה שאת!!! שיהיה בהצלחהאמהלה

על הדרך מקפיצה

לא מכירה, אבל מאחלת לך הצלחה רבהדיאט ספרייט
וסייעתא דשמיא בתהליך 
אניoo

לקחתי משהו אחר לחרדה במשך כמה חודשים והפסקתי

עם הזמן החרדה הפכה להיסטוריה ולא חזרה שוב

בעבר גם חוויתי דיכאון קל בלי טיפול תרופתי

גם הוא שייך להיסטוריה ולא מופיע יותר


בעיניי הדברים שצריך לטפל בהם לפני שמפסיקים לקחת תרופה:


1. בטריגר לחרדה/ דיכאון

אם הטריגר נשאר זה כנראה יחזור


2. מעבר לטריגר יש את סביבת החיים שאיפשרה לחרדה/ דיכאון להתפרץ

דברים/ הרגלים/ סביבה/ אנשים שגרמו לחיים להיות לחוצים/ מלחיצים/ מדכאים

אם לא משנים את הדברים הללו

הסיכוי שהדיכאון/ חרדה יחזרו גבוה


3. לחרדה ולדיכאון יש תסמינים

חלקם נפשיים וחלקם פיזיים

צריך ללמוד לתת מענה להם

כי הם כנראה יגיעו בהמשך

בלי קשר לטריגרים/ שינוי בסביבת החיים

לתסמינים יש חיים בפני עצמם

והופעה שלהם בחיים יכולה להיות טריגר בפני עצמו להתפרצות מחודשת של דיכאון/ חרדה


4. הבנה שכנראה יגיעו עליות ומורדות

לא לפחד מהם

ללמוד לזרום איתם


5. להאמין שאפשר לנצח את הדיכאון והחרדה

שאפשר לחיות בלעדיהם אם פועלים נכון

חשוב לעשות את זה בליווי של איש מקצועאולי בקרובאחרונה
אין לי ניסיון עם הכדור הזה ספציפית, אבל בגדול אני יודעת שלא אוהב להפסיק בבת אחת אז כדאי לעשות את זה בליווי פסיכיאטר, לפעמים הוא יגיד שבוע להוריד מינון ואז עוד שבוע להוריד מינון ככה עד שמפסיקים, לפעמים יום כן יום לא או כל מיני דברים כאלה. וחשוב גם לעקוב שלא חוזרת הסיבה שבגללה התחלת את הטיפול
חגיגת יומהולדת לילדים (טריגר אובדן הריון)shiran30005

המתוקים שלי חוגגים תיכף חלאקה + גיל שנתיים. הבת יומיים לפני טו בשבט והבן חלאקה גיל 3 יומיים אחרי טו בשבט.

בעלי מאוד רוצה לשבת עם המשפחה המורחבת (אחים אחיות סבתות גדולות) ולחגוג להם יחד בטו בשבט. זה גם הזמן שכולם בבית בד"כ.

אבל אני לא מוכנה. רוצה לעשות משהו משפחתי מצומצם וזהו.

מה המניע שלי? בטו בשבט בדיוק לפני 16 שנים ילדתי את הבת הבכורה בלידה שקטה. ממש בליל טו בשבט. הקטנים נולדו בתאריך סימבולי צמוד ממש לטו בשבט ולא עשינו כלום.

הימים האלה בשבילי זה סוג של אבל ואובדן- ובמקביל כמובן צמיחה והודיה על הקטנים שנולדו.

בקיצור לא מוכנה לעשות להם כלום עכשיו, מה לעשות שקשה לי, לא יכולה להשתחרר מהתאריך הזה ומניחה שזה ילווה אותי עד סוף חיי גם. אף אחד לא מבין אותי ונשארתי בודדה בקטע הזה כי כולם שמו את זה מאחור. כן חוגגת ימי הולדת שלהם אבל בקטנה. לא רוצה לחשוב כרגע על בר/בת מצווה כי יש עוד זמן.

בקיצור להענות לדרישה של בעלי או להקשיב לעצמי ולא לעשות כלום? הוא מגיע ממשפחה שכל דבר חוגגים ועושים עם האחים והאחיות לכן חשוב לו

נכנסתי לסוג של אי נעימות מול בעלי שלא מבין מה אני עדיין תקועה בעבר (ולכו תסבירו לו ...) ומצד שני הוא צודק מה הילדים אשמים, 

היי יקרה חיבוק גדולפרח חדש

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

אולי יהיה לך נוח לחגוג חודש אחרי?דיאט ספרייט
אני מכירה הרבה אנשים שחוגגים חלאקה מאוחר כי קשה להם לספר את הילד. 
אני חושבתoo

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום


אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)


(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

אני חושבת שמה שנכון זהבורות המים

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך


שנו כבר עבר זמן אז ,...


ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..


ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי


לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות


וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם


אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

יקרה❤️מתואמת

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?


(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)


הרבה כוחות, יקרה❤️

כמה מחשבותמקרמה

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך


1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו


2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)


3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה


4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף


יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור


ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב


הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

חיבוק ❤️רוני 1234
גם אני עברתי לידה שקטה לפני 11 שנה.


אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.


אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך


(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

יקרה, כותבת מאכפתיות מקווה שלא פוגעתמתיכון ועד מעון
עבר עריכה על ידי מתיכון ועד מעון בתאריך ל' בכסלו תשפ"ו 21:45

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

מסכימה בהחלטאפונהאחרונה

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

שירני חיבוק גדולשירה_11

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך


אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?


ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?


ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?


זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

חיבוק גדולתהילה 3>

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

ממה שאני מבינה- זה חריג התחושות שלי?shiran30005

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

ב''ה לא איבדתי ילדמתיכון ועד מעון

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

גם אדם שנפטררק טוב!

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.


כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.


אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)


ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.


לאבד בתתהילה 3>

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אני לא יודעת מה "נחשב נורמלי"רוני 1234

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

את כותבתאמאשוני

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.


אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.


ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..


כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

חיסון גיל חודשיים וסדר יום לתינוקתחולמת להצליח

הבת שלי בת חודשיים ב"ה מתפתחת יפה,

הבעיה שלא תמיד אני מזהה מתי היא רעבה ומתי זה כאב בטן או עייפות ויוצא שלפעמים היא ערה 3 שעות ברצף,

זה הגיוני?

יש דרך לסדר לה את היום?


דבר שני, החיסון של גיל חודשיים,

יש לנו תור השבוע,

האחות עשתה לה כבר חלק מהחיסון שזה המחומש

ונשאר רוטב ועוד משהו.

יודעות אם כדאי לפצל גם אותם?

יש לה קצת ריפלוקס זוכרת שהרוטה יכול להחמיר את הריפחוקס..

ממליצה להתייעץ עם רופא האם מומלץ להביא רוטה כשישאמהלה

ריפלוקס. לי באופן אישי הרופא המליץ לא לעשות כשהיה חשד.

ואני מחסנת בד"כ את כל החיסונים.

יש לך את הפרבנר שזה נגד דלקת קרום המוח אין מה לפצל יותר ממש שפיצלת.

הרוטה זה טיפות שמקבלים בפה, אם החלטת להביא זה לא סותר את הפרבנר...

הבנתי, תודה!חולמת להצליח

אני אשאל את הרופא.

פשוט יש לי נסיון עם ריפלוקס עם ילדה אחרת שלי והיה ריפלוקס ברמה לא קלה, אז אין לי כח להגיע לשם שוב..

מקפיצה בקשר לסדר יום, אשמח לשמוע מנסיונכןחולמת להצליחאחרונה

אולי יעניין אותך