פשוט כי פה הקצב הרבה יותר מהיר, ובלי תיוגים אפשר לפספס את השרשור בקלות.

אבל אם תפסידי את השרשור בגלל זה, זה גם יהיה חבל. (אם תדעי שהוא שם, תיכנסי כדי לקרוא?)

בכל מקרה, אני מקווה שעד שבוע הבא התיוגים כבר יתוקנו וזה לא יהיה רלוונטי בכל מקרה...

@בארץ אהבתי

הנה אני גם לא מצליחה עכשיו..

זה כנראה סתם היה חדפ

אחד משמות הנשיאים שנשלחו לרגל הוא "יגאל בן יוסף" (למטה יששכר).

השם הזה 'הקפיץ' אותי, וזרק אותי מיד למושג של משיח (=גואל, יגאל) בן יוסף.

וחשבתי שהכניסה לארץ הייתה אמורה להיות כמו הגאולה השלמה שאנו מצפים לה, בראשות משיח בן דוד. אך בגלל חטא המרגלים, מכיוון שהם לא האמינו בארץ ישראל ובקב"ה באמונה שלמה ובכך שהיא הגאולה השלמה שהם מצפים לה - הם בעצם זכו רק לגאולת משיח בן יוסף, כפי שרמוז פה עוד לפני החטא. גאולה חלקית, אחרי ארבעים שנה קשות במדבר, גאולה שעברו עוד הרבה שנים עד שהצטרף אליה בית המקדש.

לא מצאתי את הרעיון הזה במקום אחר, אז אם יש מישהי שקראה על כך איפשהו - אשמח שתכתוב

ושנזכה במהרה לגאולת משיח בן דוד...

סיקרנת אותי... אז חיפשתי קצת, מעניין שאין פירושים על הפסוקים האלה.

(המדרש היחיד שמצאתי שיגאל זה מלשון מגואל - ארץ ישראל היתה מגואלת בעיניו והוציא דיבת הארץ)

בפרשת נשא האור החיים מבאר את שמות הנשיאים אבל בפרשתנו לא מבאר אותם.

אבל מצאתי שיעור של הרב שרקי בדיוק על העניין הזה.

הרב שרקי מבאר את כל שמות המרגלים כקשורים למשיח בן יוסף, כי הכניסה לארץ היתה צריכה להיות דווקא בדרך של משיח בן יוסף - ולכן המרגלים כן היו צריכים להתכונן למלחמה!

מעתיקה כאן את החלק מהשעור שעוסק בזה.

פסוק ד': "ואלא שמותם...".

כאשר התורה מציינת שם של מישהו זה אומר שהוא חשוב.

"למטה ראובן שמוע בן זכור, למטה שמעון שפט בן חורי, למטה יהודה כלב בן יפונה, למטה יששכר יגאל בן יוסף....".

השמות של האנשים הם שמות מוזרים. כל השמות האלו מכוונים אל רמז לענייני גאולה. שמוע בן זכור – "והארץ אזכור", בזכירה נמצא סוד הגאולה. שפט בן חורי - הקב"ה שופט ואז באה הגאולה. כלב בן יפונה - פנה מעצת מרגלים. יגאל בן יוסף - משיח בן יוסף יגאל. הושע בן נון - גאולה מכוח שער הנו"ן (של בינה). פלטי בן רפוא - פליטה מהגאולה ורפואה. גדיאל בן סודי - גדיאל זה מתת ה', סודי זה מלשון יסוד שזו מידתו של יוסף וכן "בסודם אל תבא נפשי", שזה לשון קיבוץ של העם.

שאלה: למה נאמר כאן "למטה יוסף למטה מנשה", ולא נאמר גם לגבי מטה אפרים שהוא ממטה יוסף?

תשובה: כי למטה מנשה יש סכנה שישכח כי נקרא מנשה על שם "נשני מכל עמלי ומבית אבי" - כלומר, יש חשש שישכח שהוא מבית יוסף. לכן יש להזכיר לו, בעוד אפרים הוא גיבור ולא ישכח.

גדי בן סוסי - גדי מלשון גד. עמיאל בן גמלי - עם האל ו"אשירה לה' כי גמל עלי". סתור בן מיכאל - מלשון הסתר. פסוקים י' יג' ויד' מדברים על סוד ודברים נסתרים, שהגאולה תבוא בצורה נסתרת. נחבי בן ופסי - נחבי מלשון "להחביא" וופסי אלו אותיות "יוסף". גאואל בן מכי - מלשון "גאולה", אך בן מכי, מלשון "נמוך". אנו יוצאים ממצב בו מונהגים על ידי שר שהוא מיכאל שזה מצב נמוך למצב של הנהגה אלוקית.

שאלה: מדוע אין רמז למשיח בן דוד במרגלים?

תשובה: כי המרגלים היו צריכים להכין את המלחמה שהיא מידתו של משיח בן יוסף, מידתו של יהושע. יהושע הוא משבט יוסף וכלב הוא משבט יהודה שהם שני יסודות המשיח. הם אלו שלא טעו בחטא והכוח המשיחי נשמר באומה.

וזה אפילו מורחב יותר ועמוק יותר!

תודה!

יש לי חלום לזכות לכתוב כל שבוע משהו שמחובר לפרשה ולזמן,

אבל כנראה עדיין לא הגיע יומו.

יחד עם זה בפרשת שלח לך יש את אחד הסודות הגדולים

שכשנדע באמת לקחת אותם לחיינו נגלה עולמות שלמים.

בפרשה המרגלים שחזרו מלתור את ארץ כנען

מספרים לעם שבמדבר בבהלה על מה שראו,

ומוסיפים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

בפירוש כתוב שבאמת הם שמעו את הענקים אומרים שהם כחגבים או כנמלים,

אבל המרגלים, שלא נשכח שהיו מגדולי בני ישראל במדבר,

ידעו לזהות יסוד גדול וקריטי;

קודם כל: ונהי בעינינו כחגבים

אחר כך: וכן היינו בעיניהם.

יש לנו נטיה להסתכל תמיד סביבנו;

המנהלת לא מעריכה אותי, הילדים לא מקשיבים לי,

בעלי לא מעריך מה שאני עושה, הנשים בגינה מתייחסות אלי כאילו אני אוויר...

והסוד הגדול הוא, שהכל מתחיל בתוכנו.

הדרך בה אנחנו רואים את עצמנו,

היא זו שתשתקף אלינו מהיחס בסביבה.

ולכן כשלא אעריך מספיק את עצמי,

ארגיש שגם המנהלת לא מעריכה אותי

כשלא אהיה מבוררת בתוכי במשמעות ונכונות הגבולות שלי מול הילדים, גם הם לא יקבלו אותם

כשאתייחס אל עצמי ואל ההשקעה שלי כמובנת מאליה,

אחווה שגם בעלי לא מספיק מעריך אותה

וכשארגיש שאני לא מעניינת או שווה התייחסות

אחווה שמתייחסים אלי כשקופה.

ועם הסוד הזה באה גאולה גדולה לעולם, בעיני;

אף אחד לא צריך לשנות אף אחד אחר,

רק את עצמנו.

וכשיודעים לעבור ולעבוד נכון דרך עצמנו,

זוכים לגאולה גדולה שמתחילה בשורש ממש ומתפשטת אל המציאות.

שנזכה❤️

ויאללה, אני מחכה שבאמת תכתבי פינה שבועית כזו על פרשת השבוע ♥️

שאזכה בהמשך כשאתפנה קצת מעומסים אחרים

תודה רבה❤️

חטא המעפילים קורה מיד אחרי חטא המרגלים.

מיד לאחר שה' מודיע לעמ"י את ענשם, שכולם ימותו במדבר ורק הדור הבא יזכה להיכנס לארץ, ואחרי שהמרגלים שחטאו מתים - עמ"י מיד מחליט שהם רוצים להיכנס לארץ בכל זאת.

אבל אז משה מזהיר אותם - "לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹֽבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י ה', וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח? אַל־תַּֽעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה' בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם…"

וכידוע, הם לא מקשיבים לו ופונים בכל זאת להיכנס לארץ, בלי ה', ונופלים בידי העמלקי והכנעני.

החטא הזה מעלה שאלות בשני כיוונים -

מצד אחד, איך עמ"י לא לומד? רגע אחרי שהם נענשים על כך שלא הקשיבו לקב"ה, הם שוב ממרים את פי משה ועושים נגד רצון ה'? משה אומר להם במפורש שהם לא יצליחו, איך הם לא מקשיבים?

ומצד השני, למה באמת ה' לא מקבל את התשובה שלהם? את זה שהם מראים לו שהם כן רוצים בארץ?

לר' צדוק הכהן מלובלין יש פירוש מופלא שמסביר את הדברים.

ר' צדוק מסביר למה עמ"י חשב שזה כן הדבר הנכון, לעלות לארץ למרות שמשה אמר להם שזה נגד רצון ה'.

בגמרא יש אימרה כזו - 'כל מה שיאמר לך בעל-הבית עשה, חוץ מצא'. ז"א שאם בעל הבית מצווה אותך עליך לצאת, אתה לא צריך להקשיב לו.

מפרשים את האמירה הזו במובן רוחני, שבהכל אנחנו צריכים להקשיב לקב"ה ('בעל הבית' בעוה"ז), חוץ ממתי שהוא מרחיק אותנו מהתורה. כי זה לא באמת כדי להרחיק אותו, אלא כדי לעורר אותנו להילחם עליה -עזות דקדושא.

והמעפילים חשבו שזה נכון גם לגבי ארץ ישראל.

הם הבינו שאם הקב"ה אומר להם לא לעלות, זה כדי לעורר אותם להראות שהם מתעקשים ורוצים אותה בכל זאת, בעזות דקדושא.

ור' צדוק מסביר שמשה אפילו מסכים איתם שיש מקום לנהוג כך. רק שעכשיו זה לא הזמן הנכון - 'והיא לא תצלח - נראה שעצה היא, אלא שלא תצלח'. זו עצה טובה, אלא שעכשיו לא נכון לנהוג כך.

(בהסבר של הרב דודי דודקביץ' שקראתי לפירוש הזה, הוא מסביר שהם רצו לתקן בלי שהבינו באמת על מה הם מתחרטים. הם לא באמת תיקנו את החטא ועשו תשובה אמיתית. ולכן זה לא היה הזמן המתאים).

ומתי כן נכון לנהוג כך?

ר' צדוק כותב שהזמן הנכון הוא ב'עקבי משיחא', שאז 'חוצפא ישגא' (הוא כותב על זמנו שזה שייך כבר אז - 'והוא זמננו זה שהוא עקבי משיח'. זה היה לפני קרוב ל-200 שנה). בזמן הזה יהיה צורך להשתמש בכוח ה'חוצפא' לכיוון של קדושה.

אני מביאה את דברי ר' צדוק:

"ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי" (תהילים, נ) - "ועל דבר זה ידוו כל הדווים", כי העובר על דברי סופרים נקרא רשע, כמו שאמרו.

אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל בפסחים (דף פו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא.

לא לחינם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח.

אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם 'אל תעלו'?

אלא שהם חשבו שזה בכלל 'כל מה שיאמר לך בעל-הבית עשה, חוץ מצא'.

ועיין בזוהר המליץ כל ענין המרגלים על התורה, והיה העונש שלא ישיגוה [את התורה], ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך..

והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה [בוסר].

כמו שאמרו חז"ל 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא', שאז הוא העת לזה.

ולכך אמר להם משה 'והיא לא תצלח', נראה שעצה היא. אלא שלא תצלח.

ודייק 'והיא', שבכל מקום דרשו חז"ל 'היא ולא אחרת', שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיח".

(צדקת הצדיק מ"ו, ר' צדוק הכהן מלובלין)

ושאלה לסיום - איפה בימינו ב'עזות דקדושא' הזו צריכה להתבטא?

אני חשבתי על זה שהמעפילים שהיו במקום המדינה, זה ממש ביטוי לתיקון חטא המעפילים, ששם זה גם היה צריך להיות בכוח ונגד החוק, אבל זה כן היה לרצון ה'. (אני לא יודעת מי החליט לקרוא להם 'מעפילים', לכאורה זה קצת תמוה לקרוא על שם חטא של עמ"י, אבל דווקא על פי דברי ר' צדוק זה נראה שמשמיים כיוונו את הכינוי הזה…).

אבל אני עוד חושבת על האם ואיפה זה מתבטא בדור שלנו ממש… אשמח לשמוע מה אתן חושבות.

מעניינת השאלה שלך, חומר למחשבה... בינתיים חשבתי אולי בימינו החוצפה הזו לא צריכה להיות? כי אנחנו כבר לא בדור של עקבתא דמשיחא, אלא בשלב הרבה יותר מתקדם בגאולה. (כמו שהרב צבי יהודה התנגד לאמירה שאנחנו באתחלתא דגאולה, כי אנחנו הרבה אחרי ההתחלה)

באמת אפשר להבין שהוא התכוון באמת לדור שלהם שהיה ממש 'עקבי משיח'.

ניסיתי להסתכל מבחינה היסטורית מתי הספר נכתב, ר' צדוק נפטר בשנת 1900, באחד האתרים שקראתי היה כתוב ש'צדקת הצדיק' נכתב בשנות ה-40 של המאה ה-19 (סביב 1840), שזה כ-40 שנה לפני מה שמכונה 'העליה הראשונה'. אז זה באמת שלבים ראשונים מאוד של השיבה לארץ, כשזה היה כלול בהרבה קשיים והרבה סכנה.

אולי באמת הכוונה היא לאותו שלב, שאז היה הזמן הנכון לעשות את מה שעשו המעפילים - להתאמץ ולהתעקש ולעלות למרות כל המניעות והקשיים.

וכשאני ממשיכה עם ההבנה הזו, אני חושבת שאפשר ה'חוצפה' שצריכה להתבטא בדור של 'עקבי משיח' זה לא להתייאש ממניעות, כשאנחנו באים לעשות את רצון ה'.

כי אנחנו לא באמת במצב כמו בחטא המעפילים, שהם שמעו שה' אוסר עליהם לעלות ועלו בכל זאת. אבל אפשר לפעמים לחשוב שמניעות במציאות זה הדרך של הקב"ה להגיד לנו שזה לא נכון ולא מתאים.

ועל זה אנחנו צריכים להפעיל דווקא את ה'עזות דקדושא', ולהתאמץ בכל זאת דווקא מול המניעות, להראות לקב"ה שאנחנו לא מוותרים ורוצים בקרבתו, ורוצים בתורה שלו, ורוצים בארץ הקדושה שנתן לנו.

ולזה אני חושבת שיש מקום גם בימינו...

ומאד התחברתי למה שכתבת על המניעות. תודה רבה!!!

ממש מעניין מה שהשלכת לימינו, עם המעפילים בזמן הבריטים...

אולי בימינו אפשר לראות את זה אצל "נוער הגבעות", שלכאורה שובר חוקים (של המדינה, ולא של ה'...) כדי לעלות בכל זאת על גבעות?

או שבכלל אפשר לראות את זה בחוצפה שבאמת 'שגתה' ועלתה לאחרונה, ונראית כאילו היא הפוכה מדרך ה', אבל בכל זאת אפשר לראות בה ניצנים של גאולה?

ממש מעניין לחשוב על זה...

על זה שאולי המקום בו צריכה להתבטא ה'חוצפה' של חטא המעפילים בימינו זה ב'נוער הגבעות'.

אבל אני מרגישה שזה לא מדוייק.

אני לא רוצה להיכנס לדיונים על נוער הגבעות. אבל אני לא בטוחה שזו בהכרח הדרך להילחם על ארץ ישראל, שאליה התכוון ר' צדוק.

האמת שבתגובה שלי ל@אם מאושרת הצלחתי להגדיר לעצמי יותר את איך שאני מבינה את הדברים.

בעצם העניין שעליו כותב ר' צדוק זה להתעקש לעשות את רצון ה', גם כשנראה שהוא דוחה אותנו מזה.

כשהמעפילים שבתורה עשו את זה, משה אמר להם בפירוש ש'אין ה' בקרבכם'. ולכן זו לא היתה עצה נכונה לאותו זמן. כי זה היה ממש נגד ציווי מפורש של ה', והם בעצם לא חזרו בתשובה אמיתית על החטא שלהם.

אבל בימינו המקום לבטא את זה, זה במקומות בהם צריך להתעקש ולהתאמץ בכוח ובגבורה כדי לעשות את רצון ה', דווקא כשיש הרבה מניעות וקשיים, ונראה שה' לא רוצה בעשייה שלנו.

וזה יכול להתבטא בהרבה מקומות, גם על קיום התורה וגם על האחיזה בארץ.

ויהי רצון שנזכה שיהיה בנו את העוז ובגבורה לעמוד נגד כל המכשולים ולעשות את רצון ה' בכל דבר.

בזמן האחרון מטרידה אותי מאד שאלה בנוגע להנחלת חיבת הארץ לילדנו.

בעבר, בקושי הכרתי אנשים שנסעו לחו"ל ולאחרונה אני שומעת על הרבה שנוסעים.

וזה מאד מפחיד אותי, כאילו קדושת הארץ חלילה התמעטה בעיני האנשים.

אז אני מחפשת דרכים להרבות אהבת הארץ בבית, ולהנחיל להם את האווירה שגדלנו בה.

ראיתי ששנה שעברה גם שאלתי את השאלה הזו - אז מעתיקה משנה שעברה ואשמח לקבל רעיונות.

פירוש מפורסם של הרב טייכטל בספרו "אם הבנים שמחה" (פרק ג' סג) זכיתי ללמוד אותו מהרב וישליצקי זצ"ל בתקופה שלפני הגירוש ( לפני משאל המפקדים) כשהוא רצה לעודדנו ללכת ולשכנע מבית לבית בשבח הארץ.

הרב טייכטל כותב שהתיקון לחטא המרגלים הוא-כמו שהמרגלים עשו פאראפגאנדה והסתובבו מאוהל לאוהל לספר ולשכנע נגד ארץ ישראל, כך אנו צריכים להסתובב מבית לבית לספר ולשכנע בעד אהבת הארץ כי באמת טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד!!!

הוא מסביר כאן עקרון איך מתקנים חטא- כמו שבליל שבועות בגלל שאבותינו ישנו, אנחנו מתקנים זאת על ידי ערות בליל שבועות.כך התיקון לחטא המרגלים יהיה לעשות הפוך ממה שהם עשו,ולהרבות בזה."ובתשלום החסרון ישולם החוב, ויקרע השטר חוב מעלינו. ואז נזכה בעזר השם לישועה הגדולה והנפלאה שעיני כל ישראל מצפין לה בכליון עינים כל כך".

ומתאר לנו מה צריך לעשות-" היינו לעשות פעלים לעורר אהבה וחמדה בלבות עם בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, להיותם חושקים וחומדים לארץ חמדה של אבותינו, ואש תקוד בקרבם לבוא ולירש את הארץ הקדושה, ויחמדו אליה יותר מכל חמדה שבעולם. זה יהיה התיקון השלם לקלקול הרב".

מהרב וישליצקי לקחתי מכאן את החוב לדבר ולספר בשבח הארץ.- בעצם להיות "שליחים " של סיפור שבח הארץ.היום כאישה ואמא אני רואה כאן חיוב גדול בשבילנו- קודם כל- לפני שהולכים לדפוק בדלתות- להשתדל שביתנו יהיה מלא באהבת הארץ,ושהדיבורים יהיו רק בטובת הארץ.- ושזה יפרוץ החוצה-הרבה פעמים יש שיח בין שכנים/ חברות כמה רע וכו'להשתדל לדבר בטוב הארץ.- להיזהר לא להוציא דיבת הארץ- אם חם / קר להגיד חם לי ולא "חם בטבריה".אם אוכלים פרי ארץ ישראלי והוא במקרה לא מוצא חן בעיננו- לא להגיד שהוא לא טעים.אלא להתנסות בצורה שלא תוציא דיבת הארץ.ולספר בשבח הארץ- לטייל ברגליים לראות את הארץ היפה,לתאר מקומות בארץ, לתלות בבית נופים,ואשמח לעוד רעיונות איך "לעשות פעלים לעורר אהבה וחמדה"

בתור אישה פשוטה - אני מכוונת לביתי פנימה. וב"ה הילדים שלנו לגמרי באווירה שארץ ישראל היא הכי טובה ושאין טעם לעזוב אותה אפילו לרגע, וזאת למרות שיש להם כמה וכמה קרובי משפחה שמתגוררים בחו"ל וגם כאלה שנוסעים לבקר בחו"ל מדי פעם...

מעבר לזה אני לא יודעת איך לדבר את טובת הארץ בציבור... בקהילה שלנו המשפחות הן כמונו, לא חושבים לצאת לחו"ל (ולא רק בגלל המחירים...). אבל במשפחה - אין סיכוי שנצליח לשכנע את קרובינו שארץ ישראל עדיפה על פני כל הארצות, ולהפך - כנראה שרק נגרום לקרע משפחתי אם ננסה לשכנע בלהט את דעותינו על כך...

אני גרה בחו״ל ואצלנו השבוע פרשת בהעלותך (בגלל שחוגגים יומיים ושבועות יצא בשבת)

היה שם פירוש כל כך מיוחד שאשמח מאוד ללמוד אותו שוב

בהזדמנות זו רוצה להודות על השרשור המדהים הזה שבזכותו אני לומדת כל שבוע נקודה מהפרשה ואומרת אותה בשולחן שבת , תודה 

בכרטיס האישי של השם משתמש הזה, יש את כל השרשורי פרשת השבוע, אז עד שתקראו חוקת בלק, את יכוצה למצוא שם את השרשורים הקודמים.

🕯שרשור פרשת שבוע - פרשת בהעלותך🕯 - הריון ולידה

בדיוק השנה באיסרו חג שבועות שלנו נתקלנו בהבדל הזה- הגיע אלינו אורח שעשה עליה לפני החג, והוא שמח שיכל לצאת ידי חובה בקידוש שלנו - של שבת, כי אם לא היה עושה עליה היה צריך קידוש של יו"ט.

אז מעניין מה איתך- את תושבת חו"ל?( זכור לי בעבר שכתבת שגרת בארץ?)

מי שרק זמני בחו"ל ולא עשה יו"ט שני, האם קורא פרשת שבוע כמו בארץ באיסור חג? ואז יש מניין ישראלים לפרשה עד שמתאחד שוב? או שלא?

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...