לא ממקורות רק מעצמי שזה קורה לי

נראה לי שזה לא סתם יצר הרע. כשזה סתם יצר הרע הכל ברור. אתה יודע למה אתה נמשך ומה אתה צריך לעשות. כשהוא בא בצורה כזאת זה כי משהו לא היה אמיתי בהתחזקות, וזה מעורר אותנו לחזור לבסס אותו. קורה שאנחנו רוצים להתחזק אבל לא יודעים איך לעשות את זה נכון... ההתחזקות אמיתית אבל הדרך לא לגמרי במקום...

(אולי מרוב שברור לי מה צריך לעשות אני שוכחת להקשיב ולהיות ישרה עם הדברים)

מקווה שעוזר

זה מרשים מאד שאת מצליחה להרגיש.

אני דווקא לא תמיד בטוח אם זה היצר שרוצה להוציא אותי מהתורה ע"י טיולים מיותרים לדוגמא או שזאת התפרקות שתעזור לי ללמוד יותר טוב.

אגב, השאלה שלי התעוררה בעקבות כך שראיתי כתבה על איזה ניסיון להילחם במשהו שבחורי ישיבות עושים - כהתפרקות כנראה.  וכידוע שתמיד יש מלחמות כאלה

ושאלתי את עצמי, באמת איך אפשר לדעת אם נכון להילחם בעצם המעשה או שמא צריך לבדוק אולי זה רק סימטפום לאדם שסגור מידי.

אני יכולה להגיד מה אני חושבת אבל יכול להיות שזה שטויות...

הדבר היחיד שבטוח זה שתפילה זה פיתרון לברר את הדברים האלה...

מה שאניחושבת אבל באמת תקח בערבון מוגבל:

מצד אחד משתדלים לכוון לשם שמיים

מצד שני פשטות זה חשוב,

אני בת אדם אז אני לא צריכה להתבייש מעצם זה שאני רוצה דברים נמוכים העיקר שאני אהיה גלויה עם הקב"ה

כאילו... מה רע בטיולים? נראה לי שה' רוצה שגם תהיה בן אדם בעולם, שתהנה... רק "תיטול רשות" לפני זה וה' יהיה איתך

אפשר גם להקדיש זמן ללימוד בטיול (אפילו בקטנה אתה יודע, ברכב לדוגמא לשמוע שיעור ולא רק שירים, להגיד דבר תורה בארוחה...)

לדעתי יש כלל בעבודת ה' שהעיקר זה האיכות ולא רק הכמות... אצל כל אחד המינון שונה, אבל אם אתה יודע שאתה יכול להשאר ללמוד אבל בלי חשק אז זה סימן שאתה צריך להתאוורר... זה לא חייב להיות בטיול, אבל זאת דרך...

וודאי שטיולים זה לא רע, 

רק שלפעמים יש הרגשה כזאת (לי לפחות) שיאללה בא לי לברוח לשבת מול הים או בפארק או סתם לצאת מהבית מדרש באמצע הלימוד

ומצד שני אני יכול להמשיך ללמוד וגם תכלס בא לי לדעת עוד תורה.. זה כאילו מלחמה עם עצמי. כאילו התפצלתי לשניים לרגע

את יודעת מה, כשאני חושב על זה, זה באמת משהו שמרגישים בלב

כי באמת לפעמים מרגישים שאני יכול להמשיך וזה סתם בריחה, ולפעמים ההרגשה היא באמת שכבר אין לי כוח ממש.

וואלה עלית על הנקודה נראה לי

כן באמת זה רק אתה יכול לדעת... 

מול ה' עם לב פתוח 

המשנה אומרת "כל הפוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה הרי זה מתחייב בנפשו..."

הפירוש נדמה לי של הרב קוק מציע אם הוא רואה באילן הפסקה ממשנתו על זה הוא מתחייב בנפשו..

פירוש אחר הוא שההפסקה גורמת לשכחת המשנה {באחד המשניות מדובר על שכחה כך שזה יכול להיות}

אם אלך מפה אז צריך פשוט לשים לב שהיציאה אינה משכיחה ממנה את המשנה או את תודעת המשנה כל עוד גם בטיול אני יכול לראות את ה', את "מה רבו מעשיך" את "המשניות שלמדתי" זה מבורך, ברגע שזה משכיח ממני את זה אז זה בעיה...{אם כי בגדול פרקי אבות הם דרך חסידות אבל נראה לי שזה הכיוון..}

1. על עצמי..אני חושב שהדרך הכי טובה היא להגדיר מראש את הזמן ודרך ההתאוורת (קשור גם קצת לשרשור הקודם שלך) אם לעשות אימון, משחק הוא משהו שהגדרתי מראש בלו"ז(כמו שאומרים גם בנישואים תקבעו דייט שבועי יום בשבוע בו מבלים שעה ביחד) ברגע שזה מוגדר זה עוזר לא להתפזר יותר מידי, ברגע שיש התפזרות(אם הגדרתי שאני לוקח שעה ביום נגיד להאיוור וזה עבר יותר מכך..) כנראה שלרוב זה כבר יצר הרע..

2. ביחס למקורות..

על לי הפרשה הקרובה קרח, שהרצון של קרח לכאורה טוב, כולם קדושים, רוצה להיות כהן גדול..אך הוא באמת מגזים קצת בבקשה הזו, כי בעצם אין את השלבים.. כמו שצריך מטרות גדולות של קדושה האדם צריך גם מטרות יום יום ומטרות בינוניות..משל זה להגיע למקום גבוה להציל מישהו לא מספיק לקפוץ במקום, צריך להביא סולם ולטפס מדרגה מדרגה.. וברגע שהעלייה היא מסודרת יש את מעלת קורבן התמיד, יש לי גם אופציה להבחין בתוך זה אם אני מתעייף וצריך שתייה..ככל שיש יותר סדר בדרך למטרה ממילא ההפסקות הם חלק מהעלייה למעלה, אם אני רק קופץ אז אני בסוף איפול מהקפיצה לאותו מקום אם לא יותר נמוך..

ובקיצור לעשות דברים עם קביעות

בין בהתקדמות שתהיה יציבה, שאני יודע שאני עושה לפחות בכל יום, דף יומי רמב"ם ,פסוק תנ"ך, פרק תהילים וכו' כל אחד לפי מקומו ורמתו..

ובין בהפסקות שיהיה מוגדר שעת המנוחה ושאדע שלמשל מתשע לעשר אני בהפסקה(משחק ספורט) ואז חוזר ללו"ז להתארגן לשינה..

זה האידאל לדעתי, זה בהחלט לא קל תמיד להרבה אנשים אבל מסגרת יחסית קבועה היא אחת היכולות הכי טובות למצוא כוחות להתקדם נכון ולא ליפול ליצר הרע..

בס"ד

(כאחד שאוהב לשחק, אני משחק במשחקים שהואדתי למחשב בגדול או שהם כמו אפליקציה במחשב)(אם תרצה בפרטי אגיד לך מה..)

חסמתי את המחשב וקניתי xbox

תשובה יפה. 

ואשמח שתתייחס גם למקרה שכתבתי בתגובה להרמוניה בתוכן

אם אדם מתקדם לאט לאט בהדרגה אז הוא יוכל להתקדש בצורה שתהיה לו קביעות בנפש

ככה אולי אפשר להבדיל בין התפרקות שהיא לא באה מתוך תהליך, להשמת גבולות הדרגתית.

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)