משהו שפגשתי הרבה בזמן האחרון וגם אצל כל מיני רגישות אחרות
*איך מתנהלים מול רצון לקשר/קשר עם החבְרה?*
מוזמנים לכתוב ולשתף דברים שמורכבים לכם, פתרונות שעזרו, הגיגים בנושא וכל מה שעולה על דעתכם
משהו שפגשתי הרבה בזמן האחרון וגם אצל כל מיני רגישות אחרות
*איך מתנהלים מול רצון לקשר/קשר עם החבְרה?*
מוזמנים לכתוב ולשתף דברים שמורכבים לכם, פתרונות שעזרו, הגיגים בנושא וכל מה שעולה על דעתכם
יש הרבה "הצפות" ועניינים כשנמצאים ועובדים מול אנשים אחרים בעולם. הרבה פעמים אנחנו במתח בין לרצות להיות חבר של.. להיות מול ואיתו או להיות בארוע לבין היכולת שלנו להכיל את מה שנקבל חזרה.
הרבה מזה מעודד שיחות מקלדת למינהן. שם יש מרחק (פיזי, ולא רק) וגם היכולת להתבטא בכתיבה בלי כל המטען הרגשי שהבן אדם מביא איתו בנוכחותו הפיזית או בדיבור.
בשלב מסויים בחיים שלי גיליתי שכל או רוב החברים שלי גרים במרחקים של קילומטרים נסיעה. בהתחלה חשבתי איזה מעצבן, ואז הבנתי שזה לא באג זה פיצ'ר. המערכת (בתת מודע) בחרה אנשים שגרים רחוק כדי שיהיה אפשר להיות חברים-רחוקים שלהם. מראש בחרתי משהו שאני מסוגל להתמודד איתו ולהכיל.
לא מתוך רוע בהכרח, אבל בני אדם נוטים להסתגל למה שנוח להם. אם מישהי תמיד זמינה, תמיד מוותרת ותמיד מחפה, הסביבה עלולה להתרגל לכך כמובן מאליו, עד שבקשה או ויתור הופכים לציפייה קבועה.
כשאין גבולות ברורים, קשה גם להבחין מתי מבקשים מאיתנו טובה ומתי לוקחים מאיתנו משהו שאנחנו לא באמת יכולים או רוצים לתת.
וגם זה עלול לפגוע בעצם בצד השני, שמבקש את העזרה. לפעמים "טוב לב" מוגזם נראה כמו עזרה, אבל בפועל הוא מונע מאחרים להתמודד, ללמוד או לקחת אחריות. כשממהרים לפתור לאדם אחר את הבעיה, לסדר עבורו דברים או להגן עליו מכל קושי, עלולים להחליש את היכולת שלו לצמוח ולהסתדר בעצמו.
החיים הביאו את זה עלי..
חוויתי מספר משקעים, בעיקר בתחום הזוגי
מה שאתה מתאר עכשיו יכול להיות גזירת גורל או נקודת מוצא. תבחר במה אתה בוחר.
אפשר להמשיך לבכות כמה שאתה אומלל וכמה שאתה במשקעים בבית. ואתה יכול לנסות להבין מה "עובד" ומה "לא עובד" ולהתחיל לחפש מה כן עובד לך.
(ספויילר: להיות במערכות יחסים קיימות או חדשות כשאתה מגיע מנקודת חוסר אונים וכישלון זה לא מושך, לא את אשתך ולא את הבוס שלך ולא אף אחד בסביבה שלך, וגם לא אנשים חדשים שתנסה להכיר).
רגישות היא נקודת מוצא. היא אתגר והיא גם מתנה. עכשיו תבחר מה אתה עושה עם זה.
שהעולם היה יותר מידי ונאטמתם?
מה עוזר לכם לצאת מזה?
לתת לגוף לחקור מה קרה לו. כדי שידע להיזהר להבא.
לגוף הכוונה גם לנפש. סוג של למצוא תרופה למכה. לחפש, לשאול שאלות, להסתקרן.
זה מרגיע.
או לקנות תכשיט זהב.
בקיצור, גם וגם
אני לבד והמחשבות שלי.
סוד רצוא ושוב
יש זמנים של התכנסות פנימה
זמן של שקט מכל הבחוץ
ואז, אם/כשרוצים, חוזרים לבחוץ במינון נכון יותר
לא רואה בזה שום רע
העולם באמת הרבה יותר מדי והוא אוברייטד
אנחנו לוקחים ממנו הרבה מאוד דברים שמיותרים לנו וצריך להתנקות מהם
מברר מה הסיבה
פנימית או חיצונית
בעיקר עוצר לרגע בשקט
העולם רץ תמיד לא עוצר לשניה
בני אדם מתעייפים צריכים רגע להסדיר נשימה
זה לא לצאת מזה זה ההפך
תיכנסי פנימה תראי מה המצב ותחזרי לעולם
הוא כבר ישאב אותך חזרה לא משנה מה
מוזיקה
חברים
מכות
שתיה
בכי
דיבור עם השם
עזרתם
לטווח הקצר
להאט לרגע את קצב החיים
לצאת לטבע
מדיטציה
ספורט
מוזיקה
לטווח הארוך
להבין את הטריגרים והסיבות שהובילו למצב
ולנסות לעשות שינוי/ שיפור
אם כי ברוב המקרים שינה ארוכה עוזרת
רציתי להעלות כאן איזו סוגיה. האם נעים לכם לשמוע ביקרות? (לא משנה כל כך ממי) סך הכל הבן אד רוצה שתשים לב למשהו ושתעבוד עליו. או שאולי תעדיפ שהבן אדם יעביר לכם את המסר בשיקוף?
רק שיהיה באמת ביקורת מה אני צריך לתקן ואיך
ברגע הביקורת
זה לא תמיד נעים
אבל אם זו ביקורת עניינית ולא שיפוטית
זה תמיד טוב ומקדם
(אם כי גם שיפוטיות יכולה להכיל בסוף משהו טוב אם מפרקים אותה)
אני לא צריכה שישקפו לי
גם כי אני מסוגלת להבין ביקורת
וגם כי אנשים לא ממש טובים בהעברת מסר בשיקוף
אז עדיף לשמוע ישירות
גם אם זה לפעמים לא נוח
תלוי כמובן בכמות
אם יש יותר מדי ביקורת
זה כבר לא רלוונטי
זה חייב לבוא במינון
על הדברים שבאמת חשובים
ותלוי סיטואציה ותלוי מדיום ותלוי הרבה מאוד דברים.
לא יודעת אם זה קשור לזה שרגישה, בטח כן קשור.. כי הם לא מתכוונים לפגוע, ואתה נפגע
אבל
בפעמים שכן קיבלתי ביקורת זה נתן לי כאפה
וככה התקדמתי
בלי ביקורת קשה להתקדם..
אגב גם ביקורת עצמית
אבל היא גם מעוררת אצלנו גם הרבה פעמים קולות שליליים על עצמינו. לעומת זאת שיקוף לא מעורר את הקולות האלה כל כך. (לפחות מהיכרות שלי עם הנושא)
היא דבר הכרחי להתקדמות.
שיקוף לפעמים נעשה בצורה לא נכונה,
עדיף ביקורת מקדמת, ללא שיפוטיות.
בעיקר ביקורת עצמית היא הדבר ההכרחי קודם לכל.
צריך להרגיש בטוח ב100% עם הצד השני, בטוח שאכפת לו, שהוא אוהב, שהוא מכיר אותי, ובתדירות נמוכה. כשזה לעיתים מאוד נדירות והיחס של ביטוי האהבה גדול פי כמה מהיחס של הביקורת.
צריך להכיר מאוד לעומק את הצד השני ולדעת בטוח שהוא מוכן ורוצה לשמוע.
לכן בגדול לא מאמינה בביקורת.
היא עושה יותר נזק מתועלת והיא מנסה לשפר אותך ביחס למה שהאחר חושב שנכון לך ולא ביחס להתקדמות הפנימית שלך.
אני כן מאמינה ביעוץ ולשמוע חוות דעת של אחרים באופן יזום.
וכבר שנים בטיפול פסיכולוגי שעוזר לי לנתח את ההתקדמות שלי מנקודת מבט נוספת, מעבר לזה מנפנפת ביקורות.
ושיקוף נשמע כמו מילה יותר יפה לביקורת. אין הבדל בינהם.
שזה מתמקד יותר בבנאדם עצמו
ככל שאדם בטוח יותר בעצמו
במה שהוא עושה חושב ורוצה
ככה קל לו לקבל ביקורות
כמובן כאלה רלוונטיות ובתדירות סבירה
(אני מוכנה לקבל ביקורות גם מאנשים שלא מספיק מכירים/ יודעים
אם הם אמרו משהו שיכול להיות נכון/ מעניין)
אני לא מחזיקה מביקורת.
אנשים מנתחים את העולם מנקודת המבט שלהם, מהחוויות שלהם, כולנו, גם אני.
אני בהיכרות מתמדת ומאוד מאוד עמוקה עם עצמי, מנתחת מאוד מה מניע אותי לעשות דברים, דווקא בגלל הסנטר הזה אני מסננת ולא מחזיקה מביקורות. מתייעצת כשצריך.
גם לא מרשה לעצמי להגיד ביקורת.
מי אני מנקודת מבטי המאוד שיטחית על חוויה פנימית שאדם אחר חווה שאגיד לו מה נכון לו.
אלא אם כן הוא ישאל.
אם הוא לא שאל, הוא כנראה בכלל לא מוכן לקבל לכן זה יעשה יותר נזק מתועלת .
חוץ מזה שיש מחקרים חותכים שמראים שביקורת חיובית ומחמאות משפרות ביצועים בפער משמעותי לעומת ההשפעה השלילית של ביקרות שלילית.
איך מסתכלים על ביקורת
כמה משמעות נותנים לה
אני מסתכלת עליה כמידע כמו כל מידע אחר
הוא יכול להיות נכון/ לא נכון/ נכון חלקי
גם כשאני מקבלת וגם כשאני נותנת
כי כולנו יכולים לשגות
אני פחות מתחברת לזהירות ולפחד מביקורת
כי היא חלק מצמיחה
אישית/ מקצועית
מי שמספיק חזק ובטוח בעצמו
לא מתנהל מתוך פחד
ויודע לשמוע ולסנן מה שמתאים לו
גם ביקורות
יש לי כלל אצבע
בכל מקום שצריך יותר מדי להיזהר לא לומר/ לחשוב/ לעשות
זה מקום פחות טוב
זה ממקום של ענווה.
התמונה שמוצגת לי היא חלקית ביותר.
הסיטואציות והמורכבות בחיים לא צריכות מענה טכני, הן צריכות מענה רגשי.
גם בעיות שנראות הכי טכניות כמו כסף, התקדמות בעבודה, חיסכון, ירידה במשקל.
דברים שלכאורה נפתרים בשכל קל ומחשבון פשוט - המעכב הוא רגשי ולא טכני.
לכן ביקורת קרה לא רק שלא תעזור, תרחיק ותגרום לאדם להרגיש פחות טוב.
הכלה לעומת זאת, מחמאה, תתרום הרבה גם אם לא מבינים לגמרי את כל התמונה.
וגם הניתוח שאת תתני, הוא לא אמת מוחלטת. הוא אמת סובייקטיבית מהחוויה שלך, היא לא בהכרח נכונה בסיטואציה של אדם אחר, אדם שנוטה לומר ביקורת וחושב שהוא אומר אמת, שיבדוק למה האמת שלו כל כך שלילית כל הזמן, זה מגיע מהסתכלות שלילית וניתוח שלילי על החיים.
צריך מענה רגשי ולפעמים טכני ולפעמים גם וגם
אין סתירה בין ביקורת הכלה ומחמאות
כולם יכולים לחיות זה לצד זה
מה זה אמת מוחלטת?
יש הבטים לכל דבר ודעות שונות
אפשר היום לחשוב x ומחר לחשוב y
לא טוב לחשוב רק שלילי
אבל גם לא טוב רק חיובי
צריך באלנס
ואני סומכת על מי שזקוק למענה טכני ממני שידע לבקש.
כמובן שאני ערה למישהו במצוקה, אבל מצוקה לרוב לא צריכה עצות היא צריכה הכלה.
מענה רגשי זה נדיר, הוא תמיד צריך להיות מחבק ותומך, לתת למישהו על הראש אולי יראה התקדמות מיידית מתוך פחד (כמו עם ילדים) אבל נזק לטווח הארוך.
ביקורת היא הסתכלות חיצונית על אדם שעשה משהו. ושיקוף זו הסתכלות קצת יותר פנימית. לומר לחבר "הפריע לי שקרה ככה וככה והרגשתי שמה שקרה לא היה מותאם לאירוע" זה הרבה יותר נחמד זה גם לא מעביר ביקורת זה משקף מה חוו ממני וגם נותן יכולת בריאה יותר לברר מה קרה ואיך להשתפר
זה נראה יותר כמו תקשורת הגיונית.
זה אחלה אבל גם שם צריך לשים לב לתדירות ולנושא.
האם הצפייה הגיונית, אם זה קורה כל כמה ימים אולי הבעיה היא בציפיות לא ריאליות.
כמו כל דבר גם ביקורת או שיקוף הם לא כלי שצריך כל יום להשתמש בו
בנטרול רגשי כמו שאת מציגה
לכן גם לא יתקבלו בנטרול רגשי.
וזה לא מצביע על חולשה פנימית או חוזק פנימי, מצביע על אנושיות וקריאת סיטואציות רגשיות מעבר למילים, כמו טון, יחס כולל, אכפתיות, הכרה של המצב.
אז אם יודעים לעשות הפרדה רגשית בין המכלול לבין התוכן שיכול להיות נכון
אפשר לצאת נשכרים
וגם כשנותנים ביקורת
אפשר ללמוד לעשות אותה נכון
בלי שיפוטיות וכעס
(של יעקב), אם איני טועה. וברור שמילים טובות ועין טובה הן המרפא לכל.
בשונה מביקורת שבה אתה אומר לבן אדם מה הוא עשה לא בסדר. שיקוף הוא אמירה אישית סוג של בירור משותף של מה שקרה והיכולת להסביר בצורה נעימה ששלא היה פה משהו תקין או ראוי (וגם ההיפך שיקוף ניתן גם על דברים טובים)
במקום לבקר / לכעוס
לומר תיאור סיטואציה/ רגשות בצורה נטולת שיפוטיות/ כעס
חוץ מזה ביקורת זה לא דבר יעיל לא משנה איך תכבס את המילה
שיקוף או מה שבא לך.
חוץ מזה זה עניין של יחסים בין אנשים מה אומרים למי אומרים איך אומרים ומה בכלל ביקשו לשמוע ממך
כאילו, אני עדיין ממש רגיש לביקורת, וזה מבאס ושורף בלחיים, אבל אני מעדיף לשמוע מאשר לא לשמוע.
אבל אני משתדל להקשיב לה. לרוב לא בנוכחות המבקר. מנסה בצד, בשקט, כשאני במחשבות של עצמי לסנן מה נכון לי ומה לא.
אא"כ זה יחסי מעביד עובד.
מחפשים פתרון
הציעו בית מאזן
אבל לא מצאנו בשום מקום בארץ מקום לבנות דתיות / חרדיות
ולא מעורב
מקום איכותי ונעים
כי אני לא אשים אותה במקום שתתקלקל מבחינה דתית תורנית
ותהיה חשופה למצוקות קשות
היא תמימה וממש קשה
לא מכיר מקרוב אבל למיטב ידיעתי בית סוטריה בירושלים היה הבית המאזן הראשון בארץ, יכול להיות שזה אומר משהו על המקצועיות שלהם ויכול להיות שלא.
אחי בעבר עבד בבית סוטריה של הגברים.
וואי נשמע קשוח.
עצוב נורא.
לא מכיר פתרונות מהסוג שהעלית. (וגם לא בטוח האם הפרדת הילדה מהמשפחה לתקופה באמת יועיל יותר משיזיק, אבל אולי עדיף שלא לפתוח את זה...)
אסתפק רק בלכתוב שלדעתי זה שהמענה המקצועי לדיכאון (ועוד מצבים נפשיים פתולוגיים) מתמקד בתרופות, טיפולים למיניהם, והצעת מסגרות - זה פשוט פשע בעיניי.
הזוי שאפילו לא מזכירים נושאים כמו פעילות גופנית, תזונה נכונה, ואפילו פשוט להיות יותר בחוץ ולראות אור שמש.
ברור לי שזה לא פשוט, וכשמישהי בדיכאון ובלי תיאבון עלול להיות קשה מאד לשכנעה לצאת לריצה או לאכול פירות וירקות במקום זבל תעשייתי, אבל כדאי לפחות להיות מודעים לכך שזה יכול לעזור, ובוודאי לפחות לא יזיק.
בהצלחה רבה!
או טיפול
במסגרת של סוטריה מביאה את כל הדברים האלו שדיברת עליהם.
בכלל בתחום הזה יש עכשיו הרבה יותר הבנה על מרכיב בגוף נפש והטיפול בדיכאון מאוד מתייחס לגוף, לאכילה לפעילות גופנית ועוד.
ככה שלמצוא מסגרת זה ממש לא סותר.
מחלקה פסיכיאטרית טובה ונעימה לנערות.
אין בית מאזן.
תתחילי שם ותתיעצו.
בהצלחה🤎
אני לא מכיר את הילדה. כמה שנים היא בקושי שלה? יכול להיות שעדיף בית מאזן פחות דתי ובלבד שיהיה ושתישאר איתנו.
תודה רבה על התשובות
התחברתי
ונמשיך
מכאן.
המצב הוא כבר שנתיים בירידה
אנחנו מלווים ב"ה עם כמה אנשי מקצוע ומחפשים את דרכנו
ומתפללים
אני מצי לאם לזכור שלפעמים צריך לשחרר קצת כי אחרת מפסידים את הממלכה....
ואסביר: בשלב זה אם היא דתיה יותר או פחות חשוב פחות מאשר לאזן אותה.
נסי לזכור שההבדל בין חינוך דתי לחילוני הוא בהתמודדות עם הקשיים והסתירות.
דתיים מגבילים את החשיפה, חילונים אומרים זה טוב וזה לא.
קחי את הילדה לראות סרט שבי איתה בבית קפה ותסבירי לה שכל אחד חי לפי דרכו.
ו אלוהים לא מעניש על אי אמירת "מודה אני"
-- אב ל3 הקטנה תותחית על - שבחרה את דרכה מגיל קטן...
בבית מאזן המטרה שהסביבה תהיה כמה שיותר "קבוצת השווים", וגם לאדם מבוגר שחי בסביבה לא הרמטית עדיף בית מאזן (או כל אשפוז / חלופת אשפוז) קרוב להתנהלות היומיומית והשקפת העולם בגלל ששם יוכלו לתת מענה נכון יותר לניואנסינים. ברמה שיש מצבים שפסיכיאטרים ואנשי טיפול אומרים שעדיף לא ללכת לחלופת אשפוז אם היא לא קרובה להשקפת החיים כי יווצר יותר נזק מתועלת...
מה שנקרא S.h.p ? מי שאיבחן אותה מטפל ומכיר את האנשים רגישים מאוד?
אני שואל כי הרבה פעמים מי שנתפס כתופעת דכאון בציבור הכללי, אצל האנשים רגישים מאוד מדובר במנגנון הפעלה קוגנטיבי שונה שיכול להתפס כדכאון, אבל לא כך.
אינני מטפל או מאבחן, אדם פשוט שמתמודד גם עם הנושא מעל חמש שנים אצל אחד מילדי.
בכול מקרה הייתי ממליץ להתייעץ עם דוקטור רותי לקס אישה מופלאה, מטפלת מומחית באנשים רגישים מאוד{יש סרטונים שלה ביוטיוב עם כל הפרטים בקישור הסרטון} אולי היא תוכל לתת לכם עצה בעניין ששאלת.
בהצלחה
אבל אני לא בטוח שהוצאה מחוץ מבית היא נכונה בגיל כזה.
אני לא איש מקצוע. אבל ממה שאני רואה המעטפת הביתית הרבה פעמים יכולה להוות עוגן יציב (אם הבית מספיק יציב. לא רק הורים אלא גם אחים וכו')
תוך שילוב טיפול אינטנסיבי יכולים להוות פתרון
(כמובן שלעשות צעדים רק בליווי איש מקצוע)
1.דר איריס כהן יבין 0508657657 מודיעין
2.דר גבי הרצנו 0544671164 רעננה
3.דר ינאי גירון פראנק 0507548056
שלושתם טובים
לא יודעת לעזור אבל בעז"ה שתמצאו את הטיפול שיהיה הכי טוב בשבילה
תלוי בדיכאון
היא צעירה בכל מקרה לא הייתי ממהר לשלוח למסגרת כזאת
בוקר טוב.
אני מחפש זוגיות בפרק ב', וגם קצת "מהגר" מהחברה החרדית לכיוון דתי תורני יותר/פחות מוגדר.
פעם שעברה הכול התנהל בשידוך, הפעם אני מחפש משהו יותר ספונטני.
נושא שמאתגר, הוא הדינמיקה המצופה מ"גבר" להיות זה ש"מתחיל", מצד אחד זה הטבע שלנו ואדרבה, מצד שני, קצת רגיש שלא להיתפס כמטרידן וכיוצא בזה.
במיוחד עם האווירה היום שבה אם גבר לא מוצא חן בעיני אשה, לפעמים תשדר לו זלזול על כך שבכלל העז לפנות אליה, במקום לתת לו הרגשה טובה על האומץ ואולי אפילו להיות מוחמאת גם אם זה לא מה שהיא מחפשת...
לצערי. רובו לא מתאים לפרסום פה בפורום בגלל שהוא מיועד למטרות אחרות מאשר המטרה שלך (פרק ב' נשוי).
זה לא רק שמצופה מגבר להיות מתחיל. זה שאתה גם אדם רגיש (אני משער, לפי זה שאתה כותב פה) ואדם רגיש יש לו עוד מורכבויות חוץ מפרק ב' רגיל.
זה נראה לא קל עם מה שקורה בחוץ.
בחורות איכותיות יעריכו כנות ויוזמה.
רק שים לב שזה מקובל בקהל יעד שלך ולא חריג.
ושאתה לא מצטט קלישאות, לא צריך משפט מחץ, צריך כנות ופשטות.
ולדעת לעמוד בסירוב, זה לא נעים אבל יכול להיות נסבל.
מה שנהיה מכל ההיכרויות היום זה מלחיץ.
מצריך ממך הבנה באימוג'ים ועוד כל מיני צרות וניואנסים ב-DM ואפליקציות ורשתות שעוד לפני שמתחילים מתייאשים.
אני מהדור הישן שיצא או פשוט התחיל שיחה על סתם תחומי ענין ואם יצא וזרם ויש כימיה אז טוב ואם לא חיוך ושלום.
בהצלחה
ויותר חשוב מאיך להתחיל זה עם מי יהיה לך מה. גם זה נפגע בדור הזה והפרוגרס שחט אותנו אבל היתה עליה מברית המועצות שאיזנה קצת.
שמור על חיוך וראש למעלה.
תן לברירה הטבעית לנפות, מי שתפנה אליה והיא תייבש או תזלזל אז מה לך ולה.
תכבד את עצמך יכבדו אותך
תפעיל אינטואיציה
לא רואה מניעה לחפש אישה בשידוך. (אנחנו התחתנו בשידוך, לפני עשרים שנה, פרק א'. משתייכים לציבור הדתי-תורני)
יש שדכנים בציבור הדתי. לדעתי כדאי מאוד לפנות אליהם, ולא לסמוך על ה"מזל" וגם לא על הכישורים שהגיוני שלא לכל אחד יש אותם.
אתה יכול להכיר דרך שדכנים/חברים... לא חייבים בדרך הקשה רק בגלל ששינית השקפה. להכיר דרך מישהו אחר מקובל מאוד בציבור הדתי לאומי. וגם - כשגבר מתחיל עם בחורה בציבור הדתי, זה יכול להיות מרתיע לבחורה.
השיטה החרדית (כלומר, המסורתית) פחות מסבכת עניינים! זו השיטה שמצאתי שהכי "מאורגנת" על כל ההתנהלות של "הכרות" למטרת הקמת בית.
שדכן זה נחמד לקשר ראשוני. משם צריך להתקדם למקום אחר ושם צריך לדעת 'טכניקה'.
מעודד כשיטה להיעזר בשדכן עד האירוסין. האזנתי לו הרבה והאמת שממש הבנתי את הרציונל. הוא ממש עשה לי סדר בראש לגבי זה.
לא רק שם של בן אדם. גם הגישה ממש.
אנסה לתמצת - (וממליצה מאוד לשמוע את המקור).
מטרת פגישות השידוך אינה "בניית קשר". היא בדיקה. הקשר הישיר, ללא מתווך, טומן בתוכו בורות שיכולות דווקא להפריע. כלומר, בתוך שלב השידוך (ה"היכרות") הוא מדגיש שחשוב לשמור על מרחק רגשי מהצד השני, כדי לשמור על אובייקטיביות. לא לפתח תלות רגשית יותר מידי. בעיקר צריך לזהות פוטנציאל - אם זה מתאים או לא מתאים. כמובן שחשוב מאוד נשיאת חן וכדו, כי לפרוייקט המדהים הזה שנקרא "נישואין" אתה לא רוצה שיהיו דברים שמפריעים. משלב החופה יש 100 אחוז מחויביות כלפי השני, ואתה רוצה למצוא מישהו שזה יזרום כמה שיותר איתו/איתה. לכן בפגישות בודקים כימיה, נשיאת חן ודברים מהותיים שמבררים אחד עם השני.
וכמובן כמובן כמובן כשלב מקדים חשוב מאוד לעשות בירורים לפני כן! לא לברר הכל תוך כדי תנועה. לברר לפני! כדי להבין פוטנציאל כללי ואובייקטיבי. האם זה בנ"א טוב? האם יש את אותה מערכת ערכים? האם סגנון הבית שכל אחד רוצה להקים דומה? וכו וכו.
הוא גם אומר שכשמחפשים פרטנר לנישואין, יש כאלה שמוכנים להתחתן כי הם אוהבים מישהי. אבל עדיף בהרבה להתחתן עם מישהו שמאוהב במוסד הנישואין! שמבין את המחויבות שזה דורש ממנו ומבין ושמבין שנישואין זה פרוייקט נפלא.
משו כזה.
כלומר, לצורך בליווי של בני זוג בתהליך ההכירות (לאו דווקא "שדכן") כשהם מוצפים ולפעמים מתביישים לספר מה קורה להם - אני חושב שאני מתחבר ממש. זה קיצוני למשל כשיש בן זוג שחותר למיניות שלא מתאימה או בת זוג שמתעללת רגשית (או הפוך). במקרה כזה מי שנמצא בקשר לא תמיד יודע לספר מה קורה לו ומבט מנוסה מבחוץ צריך להועיל.
אני חושב שצריך גם נשיאת חן וגם מעבר. אחד הדברים האיומים והנוראים זה קשר שמתנהל כמו קשר של ידידים. אצל דוסים זה לא נדיר בכלל וזה אפילו עובד בסדר (כי זורם להם) ואחר כך כשצריך להפעיל עוד חלקים בגוף ובנפש זה... פחות עובד.
"לא ביקשתי לבוא לעולם". מומלץ!
וזה - חברים. גם הם יכולים לחשוב בעבורך על מישהי שהם מכירים. אתה יכול לבקש שיחשבו בשבילך.
לגבי המגירות, לא תמיד יש מנוס... וכמו תמיד, לא משנה המגזר, צריך בעיקר סיעתה דישמיא.
יוזמת הגבר היא היא הדבר הנכון והטבעי! אל תהסס. כמובן, תמיד בעדינות. אם זה בפלטורמות המקובולות כמו אלה שציינת, אז אדרבה ואדרבה. ככל שתהיה יותר גברי (יוזם, תופס אחריות על הקשר, נוכח, משלם עליה, מחזר בעדינות וכדו) זה רק יועיל.
מתוך השברים אנחנו צומחים, והם אלה שבונים אותנו.
להגיע למקום שלם או בדרך לשם
צריך לעבור דרך כאב ושבר
כי הלמידה מתרחשת מתוך ניסוי וטעייה
שוב ושוב
הכאב הוא המחיר שמשלמים
או הטריגר ממנו צומחים
ביום יום, אנחנו עוטים עלינו מסכות, שיריונות ומגינים. כדי להגן על הנפש שלנו מפני ריסוק, ולכן כשהיא מתרסקת והלב כולו מתנפץ לרסיסים, נזעקת הזעקה האמיתית "אייכה א-לוהים???" "אייכה לעזאזל???" ואז, הנפש היא באמת אתה. אז הנפש שלך באמת שלמה, כי היא לא מתחפשת... אתה-אתה, וכל הגוף והנפש מתחברים לשלמות אחת גדולה...
ולכן, אין דבר שלם, יותר מלב שבור...
ולא תורה מסיני.
הפירוש הוא כמו שאמרו למעלה.
מהשבר אפשר להגיע למקום שלם יותר.
אבל כשהשבר קורה, נשברים, לא מרגישים שלמים.
ורק כשמעבדים ועובדים נכון עם השבר אפשר לעלות למעלה, לא מעצם השבירה.
שכל אחד יכול ליצוק לתוכו את המשמעות שנוחה לו
פתח להרבה קלישאות
כשיש נושא שמפעיל, שווה לבדוק האם האתגר הזה רלוונטי. לפעמים הוא כן, לפעמים הוא לא. קטונתי מלאבחן מישהו.
גם אדם רגיל יכול להחזיק תועלת מניהול רגשי. כלים לניהול חרדה (או הצפה) נכונים תמיד. גם אצל אדם שבדרך כלל אין אצלו הצפה אבל משהו מסויים מפעיל אותו.
איפה ראית שדוחפים את זה למישהו?
אגב אני מסכימה עם זה לענ"ד הלא מקצועית בעליל, ומנסיוני, שהרגישות היא ברובה תולדה של חרדה
זה דווקא אופטימי בעיניי, יש דרך לטפל בזה
מה זה משנה מה השם של זה ? אגב, אין אבחון היום להפרעה של "רגישות גבוהה"
ולהערכתי גם חלק מההפרעות של "קשב וריכוז" אצל חלק מהאנשים הם תולדות של דברים בסגנון חרדה. אם אני חרד ממשהו אני מנתק את עצמי ממנו או מוצף.
יש בזה קשר לחרדה וגם קראתי על זה האמת
על עצמי בעיקר אבל לא רק. כשעושים עבודה להפחתת החרדה בנושא מסויים, היכולת לפעול בו גדלה דרמטית והתסמינים של הצפה וניתוק יורדים.
יש דרך לטפל בבעיה שיודעים מה היא, אבל אם אדם מוסלל למקום אחר ולא הולך לטיפול שבאמת רלוונטי לו אז אין פה אופטימיות אלא תקיעה של האדם במקום לא שלו.
ל"רגישות גבוהה" אין טיפול. לחרדה כן.
ניהול רגשות זה טוב ובריא, וגם לא מספיק למי שהבעיה שלו היא אחרת.
כשאדם לומד שהוא אר"מ ואז מחפש קצת ללמוד על זה ומבין שזה פשוט איך שהוא בנוי אז אין לו איך לצאת מהמצב האמיתי שלו. והוא בכלל לא אר"מ.
כאן באמת על כל מורכבות רגשית מפנים לפורום הזה.
כי הוא נהיה פורום דיבור רגשות, לא בהכרח אנשים רגישים מאוד.
הצעתי לבדוק. להתעניין. שתדע שיש דבר כזה.
ויש טיפול ל"רגישות גבוהה". בטח שיש. גם אם הוא לא קסם. עובדים עם המערכת ומכבדים אותה. אם יש חרדה אז אפשר לטפל בחרדה. ואם אני רגיש למשהו אז זה בסדר להפחית את המינון שלו בחיים שלי.
אז אני כותב כאן.
זו אבחנה רשמית או חוסה תחת אבחנה אחרת?
דבר ראשון לצאת מנקודת הנחה שלכל אדם יש עולם פנימי, רגשות, התמודדויות, דפוסים, וטראומות (גם קטנות) מילדות.
לכולם.
אולי יוצאים מנקודת הנחה שלשאר העולם החיים זורמים ומושלמים אולי אפילו בהשפעת הרשתות החברתיות וחוסר דיבור עמוק על רגשות מביאות אותנו להסקת מסקנה של מי שמרגיש רגשות הוא אדם רגיש מאוד.
אדם הוא דבר שמרגיש רגשות, בעוצמות גבוהות, זה הקונספט. אם זה מביא לחוסר תפקוד אפשר לטפל בזה, אבל יש המון סיבות יותר נפוצות מרגישות גבוה.
בשאלון גם יצאתי אדם רגיש מאוד אבל אני סקפטית, כמעט כולם יצאו מעצם היותם אנשים עם רגשות.
לא סתם זה לא משמש כמונח קליני.
הוא קצת כוללני מדי ואם נסתכל לעומק בניתוח פסיכולוגי, אני מניחה שימצאו אצל הרבה מהמוגדרים גורמים אחרים וטראומות ילדות ולא רק רגישות מולדת.
ואבל אם זה עוזר למישהו, למה לא?
אני מתמודדת עם ריצוי מילדות, יש לי חוש לדקויות ואומנות, רעש גבוה ואורות חזקים לא נעימים לי ומטרידים אותי (יש מישהו מעל 30 שלא?)
והנה כבר יצאתי רגישה מאוד בשאלון.
אני יודעת טוב מאוד אחרי טיפול פסיכולוגי מה גרם לדפוס הריצוי שלי.
התנאים בבית, אמא שלי שמרצה בעצמה, בקיצור אם הייתי נולדת למשפחה אחרת יתכן שלא הייתי מרצה, זה לא מולד.
הבעיה היחידה בהגדרה שהיא עלולה לתת מענה שטחי למשהו מורכב יותר.
יש מקרים שזה עוזר בעיקר לאנשים רגישים מאוד בצורה מולדת ללא סיבה סביבתית בהכרח (מכירה ילדה כזאת במציאות)
ויש מקרים שזה נותן הגדרה שיטחית ולא נכונה ובכך מונע מענה נכון.
יש מקרים של שילוב.
מה יותר? כנראה המקרה השני.
הרבה יותר נדיר להיוולד כזה מאשר לחטוף שריטה רצינית מההורים.
בהרבה מקרים הטיפול דומה, אבל המודעות לגורם חשובה והיא חלק חשוב מהטיפול.
זה בסדר שיש בעיה קלינית וצריך לחפש אותה. אבל גם אם נתנו לבן אדם מענה לזה שהוא מוצף עכשיו ושלא יהיה חסר אונים מול הצפה, הרווחנו.
הייתי אומר אפילו יותר מזה - אם מנקזים את ההצפות, אפשר ללכת לאיש מקצוע ולקבל מענה לשורש.
בין פיתרון לבעיה הספציפית, לבין החותמת הכוללת. אני לא חושב שרצים פה להחתים אנשים על אר"מ.
טיפולים בשנים האחרונות קשה לי להאמין שאנשים לא ידעו לחפש מענה לבעיה
ואני מקווה שרוב האנשים לא נסמכים על אבחנת פורומים, וגם - שרוב האנשים רוצים חיים טובים מאושרים ובריאים
ומי שלא מתאים לו להתמודד עם מה שכרוך בלהגיע לשם - כנראה יסתפק בהגדרה ובקבלה עצמית, לא משנה ץחת איזו כותרת ומי שנחוש לעזור לעצמו (ואני ביניהם) - ייצא מגבולות ההגדרה ויתקדם עם זה הלאה
אני מוצא את עצמי מזדהה עם כל מיני קשיים שעולים כאן בפורום (ועם חלק ממש לא) אז אני קורא וכותב.
אני אר"מ? אולי, לי זה לא כל כך משנה