אני לא מצליחה להרגע מיום חמישי.
שומעת על כל כך הרבה מקרים של עובדות במוסדות חינוך שאלימות מילולית או פיזית ונכנסת לסרטים.
כל כך פוחדת על הבן שלי.
הוא כזה עדין ושקט ולא משתף כמה שאני מנסה לדובב.
אני לא יודעת מה לעשות כדי להרגע.
באלי להפסיק לשלוח אותו למעון אבל חוששת שזה עוול בשבילו כי הוא נהנה וכייף לו עם החברים.
איך נרגעים?
ואני שוקלת ברצינות לוותר על הכנסת הקטנים למעון שנה הבאה ולהשאיר אותם איתי עד גיל 3.
אני בסרטים, מחזיקה את עצמי לא לבכות
ובעלי חושב שאני קצת מגזימה
ואני גם חושבת אבל בכל זאת לא נרגעת אפילו טיפה
להישאר עם ילדים עד גיל 3, כל עוד יש אפשרות
אבל בגלל שהוא כבר נכנס למסגרת, זה יכול להיות לו קשה להיות פתאום בבית.
וגם לך, האמת.
יש לך אפשרות להפתיע במעון? יש מצלמות? אולי מכשיר הקלטה? פרסמו לא מזמן על איזו עמותה שעוזרת עם זה.
אבל לפעמים אני לא בטוחה שזה נכון
אני עכשיו עם בן שנה וחצי בבית ומרגישה שהוא צריך חברה ואני לא מצליחה לייצר לו אותה, הגן שעשועים פה תמיד ריק, אין לי חברות עם ילדים בבית וזה גןרם לי לחשוב על להכניס למסגרת שנה הבאה (וזאת הסיבה שהכנסתי את הגדול)
אפשר להפתיע, אבל מה זה עוזר?
הדלת של הכיתה שלו מול הכניסה, הדלת חצי שקופה אז הם רואים כל מי שמגיע.
ופעם אחת שהפתעתי וחיכיתי בחוץ גיליתי שמטפלת מכיתה אחרת ראתה אותי ואמרה למטפלת של הבן שלי שאני בחוץ...
יש מצלמות כי חייב, לא? אבל לא פותחים אותם עד כמה שידוע לי.
באמת רוצה לברר על זה אבל חוששת. אדבר איתם מחר ונראה
נראה לי שמחר בבוקר פשוט אשאל אותו אם הןא רוצה ללכת, אם יגיד שלא אז אשאיר אותו.
לא נכון להשאיר.
זאת אומרת, אם קרה משהו ספציפי אצלכם, אז ברור שכן.
אבל אם זה חשש כללי ממה יכול לקרות, בעיניי תחושת חוסר הביטחון שלך עלולה לעבור אל הילד וזה גם פחות מוצלח עבורו.
אני לא יכולה להגיד שאפשר לדעת בוודאות אם משהו לא תקין, כי ב"ה לא יצא לי להתמודד עם זה.
אבל אנחנו כבר חמש שנים עם ילדים במעון. ומה שהכי מרגיע אותי, זה לא שהילדים הולכים בשמחה ושמחים ללכת (גם זה כמובן מרגיע), אלא זה שיש שיח פתוח עם ההנהלה. וזו דרך מצויינת בעיניי לבדוק מעון.
היה שלב השנה שהרגשתי שהבן שלי הולך פחות בשמחה, לא חששתי שקורה משהו מאוד חמור, אבל כן הרגשתי שיש שם משהו לא מוצלח לגמרי עד הסוף.
אז באתי למנהלת, דיברתי איתה. היא אמרה שהיא תצפה ותסתכל (שזה משהו שהם עושים תמיד בלי קשר, ומדריכים את המטפלות אם צריך).
ובאמת תוך כמה זמן, ראיתי שיפור גדול. זה לא שלפני כן היא עשתה משהו רע, אבל הוא היה צריך יותר חיבוק, יותר יחס, ואחרי שפניתי, המנהלות שמו לב וכנראה הדריכו אותה. בעיניי זו עוד נקודה לטובת המעון, שהם יודעים לשים לב ולתקן שצריך ולא מנסים לשקף מראה ורודה. יש עם מי לדבר ויש עם מי לעבוד. וזה לגמרי משהו שאת יכולה גם לעשות, עוד לפני שמגיעים לדברים כמו הקלטות, או להחליט לא לשלוח את הילד בכלל
וגם רואה שהילד נתרם מהמעון.
אבל הוא לא אוהב את המטפלת שלו מתחילת שנה ונורא קשה לי עם זה.
דיברתי עם המנהלת קצת אחרי תחילת שנה, אמרתי לה על זה ושאני מאוד מוטרדת מזה ועל כמה התנהלויות שהטרידו אותי אצל המטפלת וזה באמת השתנה קצת אחרי שדיברנו.
ועדיין....
בעיניי יותר קל להישאר עם 2 בבית מאשר עם אחד שכל הזמן צריך חהעסיק אותו
כי יש להם אחד את השני
אבל צריך לקחת בחשבון שזה לא פשוט ושאת צריכה חדאוג שיהיו לך זמני התרעננות קבועים מהם, אחרת זה יכול להפוך מתקופה חוויתית לסיוט שלא נגמר
החלטות טובות! ❤️
איך המדינה לא עוצרת לטפל בזה! כל כלום זמן מתגלה סיפור ייתר קשה מהשני.
אני עוקבת אחרי הילדים שלי בזכוכית מגדלת ועדין,
כל האמהות שזה קרה לילדים שלהן אומרות שלא היה שום סימן.
אני לא עובדת אז לוקחת מאוחר ומוציאה מוקדם
כמה מוקדם? 12-13 בצהרים
לא יודעת כבר מה לחשוב או לעשות.
כל שריטה הכי קטנה חוקרת את המטפלת וברור לי שזה לא נעים לה,
אבל אני מפחדת!!!
שמתנגדת לרעיון, שכן ביקשו גם בגנים של ילדים בגילאי 3-6, היית מבינה כמה זה הזוי
היא הייתה צריכה להיות הראשונה שתאפשר את זה, ולא לצאת נגד
במיוחד כשהציגו בפניה נתונים מזעזעים של כ218 מקרי התעללות בגננים הללו. וזה רק מה שהתגלה.
נראה שככל שנחפש, נמצא יותר.
מדינת חלם
בעיני זה רעיון נוראי (בגנים).
כאילו שעכשיו יש מספיק צוותי הוראה.
אני מעדיף גן סגור מגן מתעלל.
והיא אמרה לו- מי ישמע אתה מדבר כאילו יש גננות מתעללות.
אני מתנגדת לחלוטין שהילדים שלי יצולמו 24/7.
ולא הייתי מוכנה לעבוד במקום כזה.
נסגרו בשל- "מחסור בראיות"
יש עוד דרכים להביא ראיות?
והילדים שלך יצולמו לא לפרסום והם לא ידעו על זה.
זה כדי להגן על ביטחונם.
וכאשת חינוך לי לא אכפת שיציבו מצלמות בכיתות שאני מלמדת.
ושוב, אני מעדיפה פחות צוות ולא צוות מתעלל.
שיעלו כמו שצריך את שכר הגננות הסייעות והמטפלות ויחייבו בהכשרה ובליווי מקצועי חיצוני
(ואני ממש לא חרדתית אגב, מדברת עקרונית)
וזה לא מפריע לנו להמשיך ולהגיע לשם. אז כשזה נוגע לדבר היקר לנו מכל?
לטעמי, כל עוד מקרי ההתעללות צפים, כנראה שזו הדרך היחידה בה נוכל להתמודד עם התופעה
זה בגלל העבודה הקשה וחוסר התגמול.
לא קשור למצלמות.
מצלמות יש בהמון מקומות עבודה.
אני גם מצולמת כל הזמן בגלל מכשור רפואי יקר, האם הביטחון של הילדים שלנו פחות יקר?
מצד שני אני לא חושבת שזה הפיתרון (העיקרי לפחות).
עובדה - ההתעללויות התרחשו גם במקומות מצולמים.
בעיקר נדרש סינון מוקפד יותר ותגמול הוגן.
תנאי הקבלה כרגע הם דופק.
וכן, בעיניי חייב מצלמות.
כזה או אחר של פרטיות
וגם עובדה שעדיין יש המון התעללות.
אולי מצלמות יהוו הרתעה
במעונות ובחנ"מ אני יכולה להבין את הצורך.
ונראה לי שניצלשתי מספיק.
אז אפסיק. 
מה החשש שלך?
הגישה היחידה לצילומים היא למפקחים, לא לכל הורה.
מבחינת העובדות לדעתי זה לא נעים, אבל לא חריג.
זה נוהל בהרבה מקומות עבודה.
דווקא יכול לכסות עליהם במקרים של תלונות שווא.
אני מבינה שאני חריגה בקנאות שלי לפרטיות.
ונראה לי נצלשתי מספיק.
אז אפסיק.
ובכלל, כל מי שמחזיקה אינטרנט בטלפון וואצאפ - כל דבר שהיא עושה מתועד.
נרצה או לא, זה העולם שלנו היום
שמאוד קל לפרש סיטואציה מצולמת לא נכון כי לא שומעים את ההקשר
ולכן בתור עובדת לא יודעת אםהייתי מסכימה לעבוד בסיטואציות כאלה מורכבות אעם מצלמות
מכות, הטחות בקיר, טלטול, עונש של שעה קשירה בכסא אוכל, השכבה בכח פנים זועמות ??
מדברים פה על התעללות ממש
לא משהו שנתון לפרשנות
מדובר בגישה של 24/7 לכל ההורים בגן.
לזה יפה בן דוד מתנגדת והיא צודקת לחלוטין
אגב יש מקומות שהיו התעללויות והזנחות עם מצלמות, ככה שלא זה מה שיפתור את הבעיה, אלא סינון קפדני, שיפור תנאי העסקה והכשרה.
זאת אחת הסיבות.
לא רואה שום פער בין הילדים שלי שנכנסו בגיל 3 לגן. לילדים שנכנסו מהמעון.
הקשיים הם אותם קשיים.
זה לגמרי תלוי באופי של הילד. בהשקעה של המעון או של ההורים.
לגבי חברה- אני לא חושבת שבגיל הזה הם צריכים חברה מעבר לחברה שיש בבית.
ותמיד אפשר להיפגש אחה"צ עם חברים.
אבל-
אני לא חושבת שזה מתאים לכל אחת.
אם את כאמא יודעתשתצליחי לתת לילדים מספיק גרוי ותשבי לשחק איתם, אחלה.
אבל יש משפחות שזה יותר מורכב להן ואז כשעולים לגן כן רואים את הפערים (ובעיקר רואים ילדים עם עיכוב שלא אותרו כי לא היו בגן וההורים לא חוו את הפער. כלומר לא שבגלל שהיו בבית הם עם עיכוב אלא שמתחילים טיפול בגיל מאוחר עחסית ויש לזה השפעה רבה)
במעון יש אנשי צוות שיש להם הבנה בעיכוב התפתחותי?
ואמוקה להיות גם מדריכה חינוכית
כשלמטפלת יש ניסיוןמאז היא גם שמה לב כי יש לה למה להשוות
ביוזמת המועצה
יש לך אפשרות לשלוח למישהי שאת מכירה ויחסית סומכת?
כשיש אחים נוספים זה עונה על הצורך בחברה.
מצד שני זה יכול להוציא משפיות, אותי לפחות.
שברא, בורא, מנהיג ומשגיח על כל העולם
ויודעים שהוא הפקיד בידינו את הילדים כדי שאנחנו בשר ודם נטפל בהם
ושלכל ילד יש את המסלול שלו בו הוא יעבור.
אנחנו ההורים באחריותנו נברר ונדאג לשלוח למקום הכי טוב בשביל הילד שלנו
נהיה ערניים ואוהבים, ונתפלל.
אבל לא נעצור את החיים בגלל דברים לא טובים שעלולים להתרחש.
זה נכון, יש בעיות במעונות וזה נורא שכל פעם מתגלה עוד וזה מלחיץ.
אבל האם זה סיבה בגלל זה להמנע?
אני חושבת שלא. הפחד לא ינהל לנו את החיים.
(כמו שח"ו תאונות דרכים לא גורמות לנו לא להכנס לרכב).
עושים את ההשתדלות שלנו, בודקים, נהיה ערניים,
נפרגן למטפלת ונתעניין בה ונפנק אותה (כי היא באמת עובדת קשה)
נבנה כמה שאפשר יחסי אמון
ונתפלל.
(אני לא נגד להשאיר בבית אם את רוצה ויכולה, אלא נגד שהפחד ינהל את החיים)
ה' ברא את העולם, לא עולם של הפקר! עולם של ניהול שלו! ברור שיש מקרים מזעזעים את הנפש! אבל יש כל יום המון מעונות/פעוטונים עם מטפלות מדהימות ואת זה לא מפרסמים בחדשות!
ולהתחזק בתפילה....
ומבחינת המערכת הכללית- חייבים לקחת אחריות במידת מה כי הרי הם רוצים שאימהות יצאו לעבודה! זה אינטרס שלהם ולא שנישאר איתם בבית עד גיל 3....
חוסר האמון הזה באנשים זה כרגע הפגיעה הכי גדולה בילדים.
מבינה אותך לגמרי. גמני עם כל סיפור שיוצא מתחלחלת עוד יותר.
ויחד עם זאת, ברוך ה יש הרבה הרבה מעונות/גנים במדינתנו הקטנה ובעולם בכלל כנראה עם צוותים טובים וגננות מהממות. זותומרת.. לא כולם רעים ושפלים.
אז אני ככה מנסה להתחזק בלחשוב מחשבות חיוביות שיש הרבה אנשים טובים בעולם ולא כולם רוצים להרע לנו/לילדים המתוקים שלנו.
להשאר עם הילדים עד גיל 3 זה בהחלט אופציה למי זה מתאים לה.
אם לא מתאים לה לדעתי זה נזק לילד ממש. אם האמא מאבדת את זה בסופו של דבר. כי זה מתיש. אי אפשר להתעלם מהפן הזה.. עם כל האהבה שלנו למלאכים האלה הקטנים שלנו. (וגם בגן של גיל3 יכוליות חס ושלום. נכון ילד כבר מדבר ומתבטא אבל הם עדיין קטנטנים ויש ילדים שלא יודעים לספר וכו')
אני ברוך ה נתקלתי לבנתיים עם כמה ילדים בגננות/מורות מדהימות טפו טפו. ולהמשך? תפילות.. והרבה. זה ההשתדלות הכי טובה שלנו . ויד על הדופק למראה כל שינוי הכי קטן של הילד.
ואחרי כל המגילה הזו בתכלס.. רק את יודעת מה הכמ טוב לילדים שלך. אפחד באמת לא יוכל להרגיע אותך לחלוטין/לשכנע ואין צורך לשכנע. מה שהלב שלך מרגיש לכי עם זה.
הכל הפיך. אפשר להוציא ילד באמצע אם מרגיש לך לא נכון וכן לחפש מסגרת. נכון קשה יותר לחפש אחרי תחילת שנה אבל גם זה קורה ואפשרי.
בהצלחה רבה בכל החלטה ושאלוקים ישמור על כולם❤️❤️
מטרנה ולא הנקה, תינוקיה ולא אמא מעון ולא אמא ואבא וכו'...
אנשים אחרים מגדלים את הילדים שלנו...
ככ מבינה אותך...
עם זאת אני בגישה שבגיל חצי שנה זה אחלה לשים אצל מטפלת ובגיל שנה ילד ממש פורח במעון
אם יש לך קשר טוב עם המנהלת אני מציעה לך לדבר איתה, להציף את החששות והתסכול שלך , זה לגיטימי ביותר. אולי היא תוכל ליישב את דעתך.
בכל מקרה מבינה אותך ממש.
קצת קרדיט לנשים עמוסות🥱
וקורעת את עצמי.. באמת
ובעלי מורה, ברוך ה' ,אז אא לחיות על משכורת אחת...
אבל אני מנסה עם זאת להיות אמא נוכחת כמה שאני יכולה, בעיקר כשהם פיצים
.
להצטמצם ולהאריך חופשת לידה, להתפטר ולחתום ולהשאר איתם בבית...
עניין של גישה
וכל אמא היא סופר אמא ,באמת
הפמיניזם השאיר אחריו גם הרבה מינוסים, והעומס על הכתפיים שלנו גדול..
שאת רוצה לשלוח למעון?
אם בשבילך ובשביל השפיות שלך (מובן לגמרי!) זה דבר אחד.
אם בשבילם, אני חושבת שבאמת שווה לשקול להשאיר אותם איתך בבית. היתרונות כנראה יעלו על המחירים שהם ישלמו. במיוחד אם אני מבינה נכון ומדובר על שניים או שלושה ילדים, כך שהם כן חווים יכולת חברתית עם האחים שלהם. (והפערים מצטמצמים אחר כך מאוד מהר).
המון הצלחה!
האחים שלו לא בגילו.
זה שונה מקבוצת ילדים בני גילו, לא?
בלב כבד מאוד. בשבילו.
אני לא מצליחה למצוא להם חברה אז האופציה היחידה היא האחים אחד עם השני.
הגדול שלי כבר מסיים מעון תכף אז לא אוציא אותו עכשיו.
אבל מתלבטת לגבי הקטנים שנה הבאה.
זה ממש בסדר בעיניי וכך עשיתי בעצמי
והם מאוד קרובים היום
במהלך היום היינו בבית, או שיצאנו לסידורים יחד, סבא סבתא, קניות, שנצ וכו
אחהצ היינו יוצאים לפארקים שממילא מלאים בילדים.
מניסיון שלי, עד גיל שנתיים לפחות, ילדים לא משחקים עם ילדים אחרים גמככה אז החברה לא רלוונטית ככ, אם כיישנם יוצאי דופן כמובן.. אלא לפי מחקרים - הדגש הוא על הדמות המטפלת שמהווה את מירב ההשפעה על ההתפתחות.
וזה שונה הגןמהבית שזו סביבה טבעית וממהשהרגשצי אצלי היכולת לשחק יחד התפתחה בבית בצורה אחרת מטבע הקרבה הקיימת בין אחים
לא מנסה לשכנע אותך לכאן או לכאן כמובן, רק להציג את הצד השני וכותבת חוויה ודעה אישית שלי
❤️
פשוט עדיין מרגיש לי שחסרה לו חברה, מגיל שנה וחצי+ התחלתי להרגיש את זה על הגדול ועכשיו האמצעי בן שנה ושבע ואני מרגישה את זה עליו, שהוא מחפש חברה וילדים ויותר עניין.
ויש לו אחות קטנה אבל היא בת 7 חודשים ולמרות שהוא מתעניין בה והם גם רבים, עדיין הוא מחפש חברה.
אז שנה הבאה האמצעי יהיה קרוב לגיל שנתיים וזה לדעתי גיל שהאחות עדיין לא תספיק לו (הגדול עולה לגן עירייה).
אז את יודעת מה הכי טוב לכם
וענית לעצמך על השאלה
אם את עדיין חוששת, הייתי שמה מקליט בהתייעצות עם העמותה כדי להשקיט את הפחדים
ומעבר לזה - סומכת על בורא עולם אחרי שעושה השתדלות ובודקת בכלים שיש לך, שטוב לו
זהו
איזה עמותה?
ואיך אשים מקליט בלי שיראו? נשמע לי לא הגיוני.
זה לא ילד גדול, מטפלים בו פיזית לא מעט.
אני לא זוכרת את שמה
אבל הם מספקים פתרונות יצירתים.
מי עוזרת לנו פה עם השם שלה?
לא מנסיון, ולא ראיתי. ממישהי שחמה מאוד על הנושא ומשתפת אותי מידי פעם...
אני רואה על הילד שלי שהוא ממש זקוק לחברת יךדים בגילו דווקא
אולי ילד גדול בשנה גם היה זורם
אבל קטן בשנה לא היה אטרקטיבי
יש ילדים שזה ממש משמעותי להם
אני גם מרגישה שצריך את הגיוון הזה בילדים ולא כל יום כל היום עם אותו ילד או שניים.
במעון יש להם גיוון ולא משחקים כל הזמן עם אותו ילד.
זה לא הפרש גדול כל כך.. לטעמי זה יכול להספיק.
אבל כמובן שרק את כאמא תוכלי להרגיש באמת מה המצב.
אני אגיד לך גם עוד משהו: באמת ילדים שנמצאים בבית עד גיל 3, לפעמים מתחילים את הגן בפער חברתי ואולי קצת רגשי. אבל הם משלימים את הפער מאוד יפה.
וגם הגן הכי מדהים, לא יכול לתת מענה של אימא לילד. מספיק שכל גננת מדהימה ככל שתהיה צריכה לתת מענה בו זמנית לחמישה (לפחות! זה עוד רק בתינוקיה) תינוקות בני אותו גיל.
ואני כותבת את זה בתור מי ששלחה את הילדים בגיל 4 חודשים למטפלת, מתוך הכרח להתפרנס.. אבל ברור לי שאין מה לעשות כאן אידאליזציה.
וכמובן כותבת רק כי כתבת שמצידך אין לך שום קושי. רק למען טובת הילד.
אם לך קשה, זה אחרת לגמרי!
ומוסיפה שגם בלי אחים צפופים זה יכול להיות מעולה
ואין תחליף לזמן הזה בבית עם אמא
מה גם שהתנאים במעונות היום וכו לא אידאליים בכלל לפעוטות
וגם
לגבי בן השנה וחצי @פה לקצת
את כותבת
ששנה הבאה רק בבוקר אחיו הגדול יהיה בגן עירייה
וזה בסדר גמור שתהיה לו חברה רק אחרי צהריים
וזה חוץ מהחברה של הקטנה ושלך האמא, בבוקר.
בעייני בגילאים כ"כ צעירים, צורך בחברה זו לא סיבה מספיק טובה להכניס למעון, ועוד לככ הרבה שעות
( מה עם ילד יחיד או שאין לו אחים צפופים? אז בגלל שאין לו חברה בת גילו אחרי צהריים נכניס אותו למסגרת למשך כל היום? ברור שלא. ..
זה טבעי וחלק מהחיים שחלק מהיום אין חברה צמודה ועדיין לא חסרה תעסוקה וענין ..)
את כל ילדיי שלחתי למסגרת מעל גיל 3. לא ראיתי שום פער
להפך, הם חברותיים מאוד (אפילו יותר ממני), מבינים ומתקדמים מבחינה לימודית מאוד ב"ה
במעונות/ משפחתונים לא מזהיר. גם אם לא התעללות גריידא אז הזנחה.
אני שלחתי את הבן שלי עם מקליט וגיליתי דברים איומים על מעון מפוקח עם המלצות רבות!!!
מציעה לך ולכל אחת מכאן להצטרף בפייסבוק למטה למען הילדים, והכי חשוב לשלוח את הפעוטות עם מקליטים!! זה שומר הראש שלהם. מקסימום הכי הרבה תגלי דברים טובים (אבל לרוב זה לא קורה😔)
פשוט ניסיתי להבין אם זה כזה גרוע... אולי מדובר במטפלת אחת שפיטרו או משהו... אוף! חיבוק ענק!
ואני מרגישה בטלטלה מאז אתמול שכתבת שגילית דברים איומים (ציטוט מתגובה שכתבת אתמול)
😔
המקוריתאני שמחה שהייתה לי זכות לעזור
מה גילית?
הפיקוח במעון לא ממש משמעותי, כי הוא אף פעם אינו צמוד, פיקוח שמתרחש בחלק קטן מהזמן אינו מכסה את שאר הזמן, במיוחד שהצוות יכול להיות לא מספיק איכותי ומיומן.
הסיכוי לטיפול טוב במעון הוא קטן לעומת סיכוי גבוה לטיפול לא מיטבי ועד הזנחה או התעללות.
ברוב המעונות/משפחתונים הטיפול הוא עגום ביותר. בטווח של: חוסר תשומת לב/הזנחה (שזה עוד מילא) ועד התעללות... המצב החינוכי בגילאי 0-3 קשה ביותר.
ואין דרך לדעת. רק עם מקליט (לזה התכוונתי שומר ראש).
כל הילדים שלי היו במעון והיו לנו חוויות מצויינות ברוך השם
לא ברור לי מאיפה את מחליטה כך על "רוב המעונות"
וגם לא הבנתי למה את לא יכולה לפרט מה מצאת? זה פורום אנונימי...
אני לא יודעת כי לא מכירה
אבל זה ממש לא מאפשר להסיק שום דבר על רוב המעונות
זו ממש הוצאת שם רע
- רוב מוחלט לא תקין
אני לא סתם אומרת
סתם מתארת מרחשי ליבך
וגם הקלטות שבדקו לא אומרות כלום
שמת מקליט? את יודעת באמת מה קרה במהלך כל היום כשהדלת נסגרה?
עד ממש לא מזמן גם אני דברתי כמוך! סמכתי בעיינים עצומות
כל השנה הייתי מרוצה, עפתי על המעון, הערצתי את המטפלת, הלכתי רגועה לעבודה. והנה- תראי מה קבלתי כששמתי מקליט ושמעתי יום שלם במעון...
אני ממש מציעה לך *לבדוק באמת* מה קורה בשטח.
עדיין לא הבנתי מה אפשר להבין ממקליט בלי לראות מה הסיטואציה
להוציא מקרים ממש חריגים
אני יודעת מצוין מה קורה כשהדלת נסגרת
מה גם שהמעון נמצא קרוב לכל הבניינים ושומעים הכל מהחצר
בעבר היו חדרי תצפית
המעונות לא היו נעולים
הכניסה הייתה חופשית
היום הילדים מאחורי סורג ובריח, אין דרך כמעט להפתיע ולבדוק מה קורה בספונטניות
נוסיף לזה את העובדה שהעבודה קשה, שוחקת ולא מתגמלת, התקינה נמוכה ושמקבלים את כל מי שמוכנה לעבוד כמעט בגלל המחסור בכוח אדם - וזו התוצאה
זה לא סותר את העובדה שיש מעונות טבים. אבל זה פשוט לא אידאלי. בכלל. אז לצפות לתוצאה אידאלית זה רוב הפעמים לא ריאלי..
אבל אתן קצת מגזימות.
ילדים מאחורי סורג ובריח?
באמת, איפה קיים כזה דבר?
המערכת צריכה שיפור, ואין ספק שיש לאן לשאוף.
לא מבינה למה צריך לרמוס בדרך כל מה שקיים, וקיים.
אם המצב כל כך גרוע, למה יש כל כך הרבה ביקוש למעונות המפוקחים של המדינה?
אני הראשונה לחשוב שצריך לשפר את מערכת החינוך כולה במדינת ישראל, למה צריך לירוק בדרך על כל מה שיש?
המעונות נעולים = ילדים מאחורי סורג ובריח, ללא גישה חופשית ספונטנית של ההורים
אין פה שום דבר מוגזם, רק האמת.
אני בעצממ ביררתי בכמה מקומות מפוקחים אצלנו פה בעיר, וזה מה שיש. וזואחת הסיבות שבגינן לא רשמתי למקום הזה.
ואם את שואלת למה יש ביקוש, אז בינינו - לא בגלל השירות הנדיר המהמם והסטנדרט הגבוה בחינוך לדעתי, וממה שאני שומעת מחברותיי, אלא רק בגלל שזה מקנה הנחה, כי אחרת נשרף הכיס וחינוך טוב לגיל הרך היום בישראל הוא לעשירים בלבד. ושחסרות מסגרות לגילאים האלה.
אף אחת לא 'יורקת' על כלום, כתבתי את הדברים איך שאני רואה אותם, ועוד הוספתי ש"
זה לא סותר שיש מעונות טובים.
אבל האם זה אידאלי? לא. התוצאות לפנינו בשטח
שיש להורים קוד ויכולים להיכנס מתי שרוצים בהפתעה גמורה
אנחנו מדי פעם (לא בכוונה האמת) מגיעים באמצע היום לתדבר בחלב שאוב/בגדים/מגבונים ששכחנו להביא בבוקר...
ואני ממש לא מעדכנת...
וברור לי שיש גם מעונות טובים
אבל יש מעונות בהם צריך לצלצל באינטרקום, יש מצלמה והצוות יודע שמגיע הורה. זה ממש גרוע בעיניי, ומאפשר את ההפקרות המתחוללת.
והאמת שלא עשיתי פילוח לפי איך ההורים יכוליםלהיכנס כדי לדעת איפה הטעם לפגם. אבל קורים פה דברים מזעזעים לתינוקות ולפעוטות שלנו. להגיד ''שלום עלייך נפשי' ולהסתכל על חצי הכוס המלאה זה קצת לטמון את הראש בחול.
ברגע שזה הפך למכת מדינה, בכל עיר ,בכל מגזר, בכל מסגרת- פרטית או מפוקחת, אני מרשה לעצמי לחשוד. ולהגיד שכן, זה שצריך שזה יעבור דרך נשות הצוות, שתיפתח לי הדלת לראות את הבן שלי, זה חלקממה שמעודד את זה.
בנוסף לזה שהן כנראה איבדו צלם אנוש
נכנסים בלי התראה מתי שרוצים עם הקודן..
זה לא אומר כלום ושום דבר!!
שורה תחתונה- צריך לפקוח עין ואוזן בלי לטמון את הראש בחול.
גם אצלנו היו חיוכים וחיבוקים כל בוקר מהמטפלת, קודן, מצלמות והנה...... המקליט גילה אחרת. כשהדלת נסגרת את באמת לא יודעת מה קורה שם
מצב עצוב
לא רוצה להלחיץ אותך. אבל תבדקי שוב
הורים, פעילות משותפת עם סבים/סבתות מהמעודנית קשישים, תמונות מחוייכות באמצע היום
והנה- קורה מה שקורה
כל הדברים האלה הם לא עורבה לבטחון ילדינו. לצערי המטפלות הצליחו ליצור מצג שווא שרק מקליט עלה עליו
חצילושיש לי קוד, אני מגיעה מתי שאני רוצה.
את החצר רואים מבחוץ, והדלתות חצי שקופות.
יש לי קשר מעולה עם המנהלת, הכל מתנהל בשקיפות ואנחנו מדברות גם על הדברים הטובים, וגם אם צריך לשפר משהו.
אתן לוקחות את החוויה שלכן, שלפי מה שחלקכן מתארות, הילדים שלכם אפילו לא היו במעון, ואז אומרות "זה ככה וככה" ורק מפחידות עוד יותר
שזה שהילדים שלי לא היו במעון לא מעיד, ואולי מי שהילדים שלה כן, מרגישה 'מותקפת' על ההחלטה לשים אותם שם בעקבות השיח פה
זו לא המטרה של הדברים שאני אומרת, לפחות.
אלא מה? אני אומרת לכל אמא שתשאל ותתייעץ, פה או בחיים שמחוץ למסך, בין במעון בין אצל מטפלת פרטית - אל תסמכי בעיניים עצומות ותפתחי חשיבה ביקורתית ותחשדי. כן, תחשדי..
אל תרגישי לא נעים לא לסמוך בעיניים עצומות, גם אם הכל נראה ממש בסדר, , כי טובתו הנפשית והפיזית של ילדך מונחת אצל הנשים הללו במשך 8-9 שעות ביום, 6 ימים בשבוע.
כי 'לי זה לא יקרה' כבר מזמן מאחורינו.
זו דעת ואפשר לא לקבל אותה. 🤷
אני יכולה להסכים.
אבל אלו לא היו ההודעות הקודמות כאן.
ההודעות הקודמות כאן ציירו את המעונות כמו גן חיות, שהילדים בהם אומללים.
ובאופן כללי, אני מרגישה שיש כאן שדר של הפחדה בנוגע לבחירות של אימהות שהן אחרות ממה שנשים אחרות חושבות שנכון.
לא להפחיד
ולא לבקר שום אמא על ההחלטה שלה או לתת לה ציון
אבל כן להעלות מודעות.
לא יודעת אם זה נקרא אחרת מהצד, אבל זו הייתה כוונתי בכל אופן
ובמקרה הנל, בכל מקרה, זה לדעתי מעבר ל- אני מקבלת ביקורת והפחדות על ההחלטות והבחירות שלי. כי אין פה גרם אחד של התנשאות אפילו מבחינתי. ואם אמא אחת תחליט שבשם ה'לא מתאים לי לקבל ביקורת והפחדות' היא תקהה את חושיה, זה לא טוב בעיניי.
זה נטו מתוך הסתכלות בהירה לפרטים הקטנים בעיניים, עקב המצב העגום והמזעזע שנוצר ומתגלה בשנים האחרונות
למה אני כלולה ב'אתן'?
את רוצה עכשיו גםלהכחיש את העובדה שקיימות מטפלות מתעללות? כי זה כבר לא יעלה על הדעת בעיניי
אני אישית אמרתי במפורש שלדעתי יש גם מקומות טובים. על איזו הכפשה בדיוק את מדברת..?
לא להגיד שצריך לחשוש/ לבדוק זה להיות פוליטיקלי קורקט (לדעתי גם די מנותק במחילה)על חשבון הילדים.
בדקת (לא משנה לי איך, בכלים שהחלטת נגיד לעצמך) ומצאת שהמקום טוב? אחלה. מעולה. הרווחת.
גמני בדקתי והכל היה בסדר ב"ה
אבל יש עשרות (!!!) מקרים שלא
וזה שיש מקומות טובים לא סותר את העובדה שיש מטפלות מנוולות, חסרות רגש ואנושיות שהתעללו בתינוקות באופן יומיומי, במשך שעות, לתקופות ארוכות, בצורה מזעזעת
בשם שמן הטוב של המטפלות המסורות נתעלם מאלו שהן לא? ממש לא בעיניי.
זו בדיוק הטענה שמאחוריה מסתתרת יפה בןדוד, המטפלות המסורות.
אם הן מסורות, הן יביו מסורות גם כשהמצלמות דולקות.
ומי שלא -- צריך להעיף מהמערכת. ויש כאלה.כל מקרה התעללות שמתגלה הוא אחד יותר מדי
ממש לא בדקתי מי הגיבה כל תגובה, זה אלף. דיברץי באופן כללי.
ובית, החוויה שלי כעובדת חינוכית היא דווקא הפוכה, של צוותים מסורים ושל הורים שהרבה פעמים עשו פיל משטויות.
גם זה קיים, לידיעתכן. אבל זה לא פוליטיקלי קורקט לומר
אני מסורה מאוד גם כשהמצלמות סגורות וגם כאשר הן פתוחות, תנוח דעתכן. יחד כם זאת אני בטוחה שגם אם היית מצלמת אץ עתמך כאמא כשהיית רואה מהצד היו סיטואציות שהיית מבינה שפעלת לא נכון. מה לעשות שיש הורים רבים שיקחו סיטואציה כזאת שיראו במצלמה ויסתכלו עליה כאילו זו חזות הכל.
כמו שמספיקה תלונה על הטרדה מינית כדי לחרוץ דין ללא קשר אם תוכח חפות בהמשך, כך גם כאן.
מטפלות מתעללות קיימות לצערינו, אך אני בטוחה שהן היוצאות מן הכלל שאינן מעידות על הכלל.
ואני אשתדל להתאפק ולא להגיב עוד בנושא.
לא שאני אומרת לא לשים מצלמות. כנראה שכדאי. רק מחזקת שזה גם קיים.
שהשם יתן לכולנו כוחות לעזור לילדים שלנו להגיע למקומות טובים!
ושישלח להם שליחים טובים
המטפלות המסורות - ודאי
וכמובן שיש כאלה
ואתצודקת גם לגבי האמהות.
לא הייתי דורשת ממטףלת מה שאני בעצמי לא עומדת בו, לי זהברור בכל אופן
ואני לאמתכוונת למקרים אפורים,אלא להתעללויות של ממש שאלמלא ע
אותם צילומים לא היו מתגלות
אני חושבת שבגדול אני ואת די מסכימות.
שהורים גם יכולים לקלוט התנהגות של ילד מסוים ולהרוס גם לו את החיים.
אם ילד נושך ומרביץ בגיל 3- וכל העולם יודע מזה- יש הורים שישרפו אותו עד שיסיים תיכון.
גם זו פגיעה בילדים שצריך לקחת בחשבון.
כל הילדעם לא הגיעו לגן עד שאותו ילד עבר גן
לא הייתה להוקים שלו ברירה והעבירו אותו...
וממה שידוע על מקרים שהתגלו, מקרים איומים ולא אפורים בכלל, לא תמיד יש סימנים.
זה רולטה רוסית. או שכן או שלא, עניין סטסיטי לחלוטין. הבעיה שליפול בצד הרע של הסטטיסטיקה פה, זה רע מאד.
לא תמיד מדובר בהתעללות, אבל הזנחה (נניח לא להחליף טיטול הרבה זמן), צעקות, ענישת תינוקות. זה קיים ברוב המעונות.
ולפעמים יש גם התעללויות קשות- וזה מה ששומעים בחדשות. אם מגלים כמובן. ולגלות זה קשה מאוד.. כי תינוקות לא משתפים
למטה הזה יש אג'נדה מאוד ברורה
אני מכירה אישית את המטפלות של הילדים שלי
פוגשת אותן בגינה עם הילדים שלהן
מטפלת לפעמים בילדים שלהן
משוחחת איתן
אני בעצמי עובדת במסגרות חינוך ומכירה צוותים חינוכיים
וכן כן מכירה גם הורים לסוגיהם
זה אומר בשבילי הרבה יותר מאיזה מטה
מקצוע שכל אחת כולל כל אחת יכולה לעבוד בו, בתנאים מבזים ובלי הדרכה, עבודה מלחיצה מאד שיכולה להביא לקצה בקלות, עם אוכלוסייה שלא מסוגלת להגן על עצמה - אין מה לעשות ואין מה לעצום עיניים. זו סכנה מיידית וברורה לילדים שלנו. ברור שיש גם מסגרות טובות ומיטיבות ומטפלות נפלאות שעושות עבודה נפלאה. אבל אין דרך לדעת. לא באמת. הסיפור שהתפוצץ עכשיו באילת על אלימות קשה כלפיי ילדים, היו המלצות הורים מהללים על הגן הזה מפה עד הודעה חדשה.
המערכת הזאת צריכה שינוי עומק שיגיע מלמעלה למעלה ויטלטל אותה לחלוטין, ועד שזה לא קורה - לחשוש, להקליט, לא לעצום עיניים.
שהוא חושב שיש מצב שזה עידן הסמרטפונים וההרגל המגונה שהתרגלנו לריגושים גבוהים... ואז להיות כל היום עם תינוקות שהם רק מצריכים מאיתנו אנרגיות וכוחות ואנחנו לא מקבלים שום ריגוש בחזרה... מקשה להישאר טובים... הרי לא הגיוני שחדר השטן לכל המטפלות... משהו קורה כאן מהשורש וחייבים לעלות עליו....
לא גורמים לריגוש גבוה אלא הפוך - לקהות הרגש בכל מה שקשור למה שמחוץ למסך
הכל עובר לידינו
מה קורה בשטח. והמצב מזעזע. גם אני הייתי תמימה וחשבתי שבחרתי מעון מעולה, מפוקח, מטפלת חמה(עלאק), מנהלת (שלא באמת יודעת מה הולך במעון שלה) ועוד ועוד...
תפקחו עיינים
ואני לא מסכימה
יש פה המוני שרשורים של אמהות עם לב שבור, דואגות ומתלבטות, מתייעצות. וגםכמובן בתוך עמי אמוכי יושבת. לא כולןיכולות להרשות לעצמן לשלם מחיר מלא במסגרת פרטית/ להישאר בבית. וגם -- עדיין יש מקומות טובים
על אף החסרון הברור שבקבוצה של 6 תינוקות על מטפלת.
יש הבדל בין להגיד - תרבות הישראלים לסמוך/ אין הרבה אופציות גמככה אז בודקים עד כמה שניתן
לבין - ההורים חסרי אחריות, ולא רוצים לדאוג לילדים שלהם. שזה מה שעולה מדברייך, כי הרי מתגלים מקרים, אז אם ההורים בכל זאת שמים במעון מפוקח למרות זאת - מה זה אומר עליהם.?
המציאות נשארת כואבת:
אין סינון
שכר מינימום
אין הכשרה הולמת
=
סיכוי גבוה לטיפול לא הולם לילד
תשימו לב אפילו פה בשרשור
יש מציאות כזו שעשו מהמעונות ומסגרות בגיל הינקות ( 0-3) לכמעט אידיאל.
ממליצים לשלוח פעוטות למעון בגלל צורך בחברה מגוונת..
וזה, רק מחזק את זה
שאין מספיק הבנה כמה בגיל הצעיר המקום הטבעי והמומלץ ביותר לפעוט/ תינוק הוא בבית עם אמא שלו. ( כשזה מתאפשר..כמובן )
וכן
שמעון זה מצב של בדיעבד גדול מאוד
במיוחד במצב של היום, כשזה מסגרות עמוסות ולא מספיק מאוישות בצוות איכותי באמת וכו וכו
אני לא עוצמת עיניים ולא זורקת אחריות ושמתי במעון מסובסד אפילו שאני לא עובדת.
וכמוני יש עוד רבות וטובות- אמהות מסורות ודואגות ואחראיות ששמות במעון מסובסד.
אף הורה לא זורק אחריות...
ואף אחד לא עוצם עיניים.
כל אחד עושה אץ הכי טוב שהוא יכול בנתונים שלו
ומהניסיון שלי לפחות
הטיפול במעון היה טוב לעין ערוך ממטפלת פרטית
היית בכל המעונות וראית איך מקבלים ומראיינים עובדות? לא מבינה את הנחרצות..
ואגב, אצלינו הם יוצאות לקורסים והשתלמויות, למדו ריתמיקה, יש להן בהחלט הכשרה הולמת (ותואמת גיל)
וזו עמותה שמפעילה הרבה מעונות
עושים להן הרבה השתלמויות ורובן המוחלט עם הרבה רצון ואהבה
זה לא המקום היחיד שמבוקש למרות שהוא גרוע לילדים. זה הסבר לתשובה שלי למעלה.
יכול להיות ביקוש למעון מסובסד שעובד בצורה יותר טובה, לא בהכרח שכל המעונות כאלו, אבל חלקם כן והם עדין מבוקשים.
אישית בנוגע להאזנות סתר
אבל שמעתי מחברה שבמעון מותר ובגנים אסור וזו גניבת דעת. במעון מותר כי הילדים עדין לא מדברים.
אני רואה עוד הבדל בין גן למעון- במעון כל אחת יכולה להתקבל. לעומת זאת בגן יש גננות שלמדו 4 שנים ותנאי הקבלה יותר קפדניים
שונה ממטפלות במעון
במעון.
וגם יש איתה צמוד לאורך כל היום גננת מוכשרת ומפקחת שקופצת לפתע
אני לא יגיד לך, אני נכנסתי לסרטים מהמקרה במעון. התחבאתי מאחורי השיחים צמוד לגן חובה של הבן, במשך שעה כמה ימים ואהבתי מאוד מה ששמעתי- גבולות עם אהבה
מרז המקרה שלנו גם חברות שלי התחילו לפקוח עין ואוזן על גני עייריה והיה דווקא סבבה
רק מרגיעה קצת, איפה שאפשר
המפקחת מודיעה כמה ימים עד חודש לפני שמגיעה
לפחות ככה היה אצל אמא שלי שנים וגם כשאני הייתי גננת...
איזה מקרים מזעזעים..לא התנסתי בפחד הזה כי הילדים שלי בבית עד גיל 3
אבל עבדתי במעונות לפני שהיו ילדים והייתה אכזריות..היו הרמות של הילדים מיד אחת.צרחות.הזנחה.
נתנו לי להיות על 6 תינוקות קטנים ולא הסתדרתי בעליל..הם רוב הזמן צרחו לי הבנתי שאני לא מתמודדת ועזבתי
וגם לי נתנו להיות על 6 תינוקות פיצקים
הם היו חמודים ממש
אבל זה היה קשה מאד מאד מאד
גם לטפל בהם
(להאכיל, לחתל, להשכיב, לנדנד עריסות, להאכיל שוב, לפזר לילדים משחקים ולדאוג שהגדולים לא מרביצים/חוטפים לקטנים, להיות עם שמונים עיניים בג'ימבורי)
וגם לשמור על חיוך, רוגע, לחבק ובאמת לתת אהבה ושלום באמת בצורה אמיתית וכנה לילד שאני מגדלת לאמא שמביאה אותו בבוקר וחוזרת לקחת בצהריים ...
כולל שטיפת הגן, הדחת כלים והכנת מורמות לילד שצריך כולל מטרנות מיוחדות (צמחי, פורמולה רפואית וכו')
ובאמת בגלל זה עזבתי
הרגשתי לא פייר כלפי הילדים
ברגע שהתחלתי לזהות חוסר סבלנות אצלי.
מי שזוכרת את השרשורים שלי על השוכרים שלא משלמים - אז ב"ה הם עזבו את הדירה לפני כמעט שנה,
ובחיפוש שלנו אחרי שוכרים חדשים ממש הקפדנו לחפש שוכרים שישלמו בזמן.
גם ככה השכרנו בהרבה פחות ממחיר השוק, כי זה היה אמצע שנה והם עוד ביקשו עוד הנחה, וכמובן ביקשו מלא תיקונים בדירה שעשינו להם באלפי שקלים.
והם הבטיחו שהם ישלמו בזמן כל חודש, והיו נראים אנשים אמינים.
ואיפה כל ההבטחות שלהם? הם לא משלמים, בקושי עונים לנו לטלפונים ולהודעות.
בקיץ אמרנו להם שאם הם לא מבטיחים שזה יסתדר תוך חודש שיעזבו עכשיו, כדי שנוכל למצוא שוכרים חדשים.
אז הם הבטיחו שזה יסתדר.
אז הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.
די, פשוט אנשים רשעים. נמאס לי.
אנחנו משלמים על הבית הזה משכנתא ממש גבוהה כל חודש. מה הם חושבים לעצמם?!?!?!?!?
או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש
אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל
מממש
אמא טובה---דיה!תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!
וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.
מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…
ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.
שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.
מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!
ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל?
זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל
הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד
ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע
אתם צריכים לבטח את עצמכם.
בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.
יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.
צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.
להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא
קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת
בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית
ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)
והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.
שיסתדרו על חשבון מישהו אחר
זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.
לא ישלמו שילכו להורים
תופעה שצריך להוקיע
שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה
הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי
אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷
מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי
חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל
נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד
אבל
זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות
כואב הלב
מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה
לשוכרים הבאים תדרשו:
1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים
אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.
2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות
3. צ'קים לשנה קדימה
4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות
בהצלחה!!!!
היי יקרות. סליחה מראש על האורך
בני בן 6 ילד מאד חכם לגילו, כריזמתי, סקרן, עקשן ביותר, דעתן, רגיש ופגיע מאד, אהוב ביותר.
ההתנהלות איתו ביומיום מאד מאד מתישה מעייפת ומאתגרת, ממש כמו לטפל בעשר ילדים - מבחינה נפשית. הוא מאד מאתגר שובב היפר אקטיבי וגם מאד מאד רגיש
משקיעה בו המון בשיחות בהתאם לגילו על כל מיני נושאים שמעניינים אותו, בהסברים, בזמן איכות יחס חם ותשומת לב.
לאחרונה, על כל דבר שלא הולך לפי איך שבאלו ,או שלא מקבל מה שרוצה או שאני לרגע מאבדת סבלנות ולא האמא המכילה והסבלנית, ובמיוחד כשמשעמם לו הוא ישר משתמש במילים- משפטים
"אני רוצה למות"
"אני לא רוצה לחיות בעולם הזה"
ובימים האחרונים זה הסלים ל-
"כשלא תראי אני יקח סכין וידקור את עצמי"
"נמאס לי כבר מהחיים האלו"
"אני יתפלל לאלוקים שאני רוצה למות כבר ולא להיות פה יותר"
התגובות שלי הן-
"אנחנו לא נתן לך למות אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך איתנו אתה חשוב לנו מאד"
"ה' הביא לך את החיים כי הוא רוצה שתחייה אותם ושיהיה לך טוב ותיהיה מאושר בריא ושמח"
"חס וחלילה זה מילים שלא אומרים אותם, אתה תיהיה בריא וה' ישמור עלייך"
ואז ממשיכה כרגיל בשגרה
וכמובן שהוא מתעקש בחזרה
"אני רוצה אבל למות" "אני יהרוג את עצמי"
(מציינת שהוא מבין את מלוא המשמעות של המילה מוות.)
יש לציין שבוודאות הוא לא שומע את המשפטים/מילים האלו מהסביבה הקרובה.
לדעתי דרך המשפטים האלו הוא מחפש ויתורים לגבולות שמציבים לו ולגיטמציה להתנהגות שלילית שלו.
דוגמא למשל כל ערב הוא מסרב להכנס למיטה ולישון, הוא ממש מתעקש להשתולל ולהציק לאחיות שלו, אני כועסת עליו ומסבירה לו שזה זמן לישון ושאחיות שלו עייפות ורוצות שקט, והוא כתגובה מאיים עליי שהוא ישן כל הלילה על הרצפה. אני אומרת לו בסדר תשן על הרצפה, רק תעלה לישון כבר עכשיו.
ואז הוא באמת שוכב על הרצפה וכל רגע אומר "איי כואב לי הגב איזה כואב לישון על הרצפה"
"קר לי ברצפה"
"אני סובל כלכך"
"אני ימות אמן"
וכשאני מזכירה לו את האפשרות לעלות למיטה שלו ולישון ברוגע ובחום הוא ממשיך להתעקש שהוא מעדיף לסבול על הרצפה.
(כל לילה יוצא שאנחנו מעבירים אותו מהרצפה למיטה🥵)
(ובבוקר הוא כועס ורב איתנו על זה שהעברנו אותו למיטה שלו)
בחזרה לנושא- ב"ה בפועל כרגע הוא ילד ששומר על עצמו מאד, די פחדן מאד זהיר ושקול במעשיו.
מה לדעתכן ראוי להגיב לו?
האם צריך איש מקצוע או לתת לזה עוד קצת זמן אולי יחלוף?
בגיל בוגר יותר זה כבר הרבה פחות
הכוונה האמירות הספציפיות
כתבתי פה לפני כמה זמן שאני חושדת אולי יש קשר בין זה להתקן מירנה
מרגשיה שמשהו לא הגיוני
לא עשיתי שום שינוי בתזונה שלי
אוכלת קצת כמו תמיד
והמשקל שלי רק עולה ועולה!!
תמיד הייתי רזה בלי להתאמץ בכלל, משקל לא היה נושא בכלל.
עכשיו אני במשקל שלא הייתי בו מעולם!! (מלבד בהריונות כמובן)
נהייתה לי בטן מזעזעת
ואפילו בעלי הסכים שאולי אני צריכה לבדוק שמא אני בהריון מרוב גודלה (הוא מעולם לא העיר לי על מראה חיצוני, אני ששאלתי אותו מה דעתו לגבי הבטן 🫣)
לא יודעת מה לעשות!!
מתחילה לשקול לעבור למניעה אחרת..
יש לכן רעיונות?
טבעת נוברינג עלולה לגרום להשמנה?
תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל
ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא
מניחה שקשור להורמונים.
אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות
האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים
פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)
אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל
גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)
ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי
וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.
ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...
יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן
הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב
אני קיבלתי החלטה להוריד
יש לי תור ביום ראשון
והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)
ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת
אבל המשקל זה ממש משמעותי
במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון
לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!
אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה
לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר
אבל אולי אין ברירה..
לי היה תקופה והיה די סבבה
הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.
לדעתי זה שווה
בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים
ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת
אז הפסקתי.
ואגב לגבי מניעה,
אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ
היה בסדר גמור
רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה
לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור
הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק
המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה
הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד
ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?
למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...
האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד
צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך
באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה
מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉
ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין
לשמוע דעתכן-
מה ההבדל, אם יש כזה לדעתכן, בין חיי שותפות של חברים שגרים יחד לחיי זוגיות של איש ואישה?
גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא
ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות
כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.
יש הרבה משותף
כי נישואים זה גם שותפות
אבל בנישואים יש גם
ילדים משותפים
כלכלה משותפת
ומחויבות (לנישואים לילדים)
באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו
גם אם מדובר בחברים הכי טובים,
זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)
הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.
וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.
וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....
מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?
אותו דבר.
זה שונה ממש.
חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.
שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה
למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..
אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..
מה עושה את השגרה יותר זוגית?
מאוד תלוי בכל זוג
כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות
יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.
ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים
בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה
השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה
בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה
רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים
וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה
בלי לעשות משהו מיוחד
זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי
תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.
לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת
וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב
וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.
או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".
הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.
לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו.
האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת
היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות
(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)
אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭
אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית
המקוריתכוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים
ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.
ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.
נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.
בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.
וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.
נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.
אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.
זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.
אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ.
לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום
זה ממש מעט
זה לא בהכרח קצת.
זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".
למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.
חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.
ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית
גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.
מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.
וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.
כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.
כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר
והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי
זה לא חייב להיות רק בזוגיות
בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר
להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.
זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף
ברור שהם שונים בזוגיות
אבל
השיח לא חייב להיות שונה
אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה
זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר
לי לפחות
בקשר ההבדל
במגע ויחסים
במחויבות
בחלק שלו בחיים שלי
שהתשובה בגוף השאלה ..
שותפות מול זוגיות.
לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך
כשאנחנו זוג זה שלנו.
אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.
גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.
גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..
בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון
כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.
בינתיים עוד שאלה בהקשר -
מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?
לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?
אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.
בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...
תוהה לעצמי שוב ושוב איך אנשים מביאים עוד ונושמים.
אני באמת מרגישה שזה מאוד קשה לי כרגע ככה עם התינוק שלי ולהוסיף עוד 1 ועוד 2? וואו... מפחדת לקרוס עוד
וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה
כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל
ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני
וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)
אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.
אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון
וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...
לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.
יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.
אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️
ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...
נראה גדול מאוד,
ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.
תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.
הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד
הפעם הראשונה שעשית בגרות
הפעם הראשונה שעלית על ההגה..
כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב
זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.
הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.
(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)
להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן
חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות
יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות
ויש שלא
הסטנדרטים והציפייה מהחיים
יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה
כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים
שילד ראשון היה קשה מאוווווד
זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות
וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח
היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!
לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.
למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים
זה לוקח זמן אבל אפשרי.
גם אני הייתי בתהייות האלה
והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית
לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי
בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.
לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש
גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.
לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?
לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )
את עובדת?
מניקה?
ישנה טוב? מתאווררת?
תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?
אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים
אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי
ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו
חיבוק❤️
אני פחות בעד משככי כאבים ויותר בעד לתת לגוף לעבוד
אבל בלילה מלחיץ אותי לישון כשהחום עולה ואני לא בשליטה
ואני תוהה מה נכון לעשות 🤔
ראיתי ש @אמאשוני התייחסה לזה בשרשור אחר ולא רציתי לנצלש.
בת 5 עם מאפייני מחוננות מתלוננת כבר הרבה זמן על צורך ב"שקט". היא בחדר עם שני אחים קטנים יותר. היא במיטת גלריה, חשבנו שזה יתן לה את המענה לצורך, אבל לא מספיק עזר. יש חדרים נוספים בבית אבל היא לא רוצה לישון בחדר לבד (הצענו).
הצענו גם שתלך לישון אחרי האחים שלה ובינתיים תקרא ספר בסלון, אבל גם את זה היא לא רוצה. היא מעדיפה לקרוא במיטה שלה.
יש רעיונות איך לעזור לה?
לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים
כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...
בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...
עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?
אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.
איבחון יתן משהו בגיל כזה?
יש הרבה חפצים/ צבעים?
צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,
לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.
כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.
מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"
אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",
אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)
וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,
לשקף לה מה היא מרגישה.
לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"
אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.
יש לך רעיון מה יעזור לך?
אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.
אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)
פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,
לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.
אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.
כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..
בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?
אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,
ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.
אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.
בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,
אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.
(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)
בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.
לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.
זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.
המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.
הרפיות זה רעיון טוב, ננסה
ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.
נתת הרבה רעיונות טובים, תודה
באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.
ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה
אולי לקנות לה אוהל?
אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?
ב"ה רוב השלפוחיות שנוצרו לה נעלמו מעצמן אט אט, אבל עכשיו באחת הידיים יש לה נפיחות במקום שהייתה שלפוחית וגם מוגלה כזו. (זו היד שהיא משתמשת בה להתקדמות בישיבה על הרצפה, אז הגיוני שנכנס שם משהו☹️)
מה צריך לעשות עם זה?
הנטייה שלי היא 'לפוצץ' את המוגלה במשהו מחוטא ואז לחבוש ולקוות שהיא לא תוריד את התחבושת, אבל אני לא יודעת אם אני צודקת...
(לכאורה זה לא מפריע לה, רק אם נוגעים בזה זה כואב לה)
אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה
ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם
כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.
(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)
בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.
חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.
ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה
היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.
קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...
יעזור אם נשים עכשיו?
לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...
נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...
(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)
מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.
בשורות טובות
