זה לעשות חסד עם עצמך
בהכי אנוכי שיש
הרגשתי ועדיין מרגישה כזאת הרגשה של סיפוק
כאילו מה כבר עשיתי
הצלתי אדם מטביעה
אבל לא הצלתי אדם מטביעה
אני רק מנסה להחזיק אותה קצת על החוף
לעוד רגע ועוד רגע
לנסות מה שבכוחותיי כדי שלא תרוץ שוב אל המים
ושוב אני בוכה
כבר לא יודעת מה יותר גרוע מה יותר קשה מה יותר עצוב
ילד בן עוד לא 16 שנרצח או ילדה בת 30 שמוכרת נשמתה שוב ושוב ושוב
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
