השכנה המתוקה שלך, החייכנית שהבית שלה תמיד מתוקתק?

צורחת על הילדים שלה. הם חיים בפחד מתמיד.

השכן הצדיק שעובר לפני התיבה בימים נוראיים, ותמיד דואג שיהיו שיעורי תורה במהלך השבוע?

מכור לסרטוני זימה באינטרנט.

וכו' וכו'.

את אף פעם לא יודעת מה עובר על אנשים כשהדלת נסגרת. אף אחד מאיתנו הוא לא מי שכולם חושבים שהוא.

*דווקא כאן ולא בפורום אחר כי שם ניקים לא אוהבים דיונים פומביים על אמונה.

רק שחונכנו לחשוב שהוא שלילי,

והוא לא.

ראוי ונכון לחברה מתוקנת להפריד בין הדברים שעושים בבית פנימה, למה שעושים בחוץ.

איפה נקודת המבחן?

אני אדם אחר בבית שלי. לא פחות טוב מאשר בחוץ.

פשוט אחר

האם יש לי מכרים שמכירים את כל הצדדים שלי?

סביר להניח שבודדים.

האם זה אומר שאני משקרת למי שלא?

לחלוטין לא 

כרגע הפער הזה קיים גם בתוך הבית הפרטי שלי

והאמת שבאופן מסויים גם מול עצמי.

השבת היתה סיטואציה מסויימת

ישבנו כל הבנות של המשפחה בשבת בבוקר (אמא, אחיות, גיסות).

הילדים שיחקו ובזמן הזה כולן ישבו להגיד תהילים .

היה לי ברור שאני מצטרפת, לא רוצה להיות החריגה.

פתחתי תהילים ופשוט ישבתי ודיברתי במילים שלי, לעצמי, לאלוהים,

אם הוא בכלל קיים, אם הוא בכלל מקשיב.

(טוב שזכרתי לדפדף מידיי פעם)

ברור לי שיש הבדל בין הבחוץ לבפנים בכל התחומים.

כאן מרגיש לי זיוף והצגה מוגזמת.

אולי כי זה משהו שאמור להיות טהור.

אבל אין לי כל כך ברירה

אני לא יכולה לדחוף בכח.

מתרחקת

אולי כדי להתקרב

אולי לא.

ולא רוצה לעשות שינויים דרסטים חיצונית.

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.

תודה לאל שיש את מי לארח.

לעשות רק יום טוב אחד?

אתם ישראלים לא?

תאמת אני ניסיתי לקחת בכיף את ליל הסדר והכנתי להם קסמים על עשר המכות אז היה ממש כייף ומצחיק

אפשר גם להגיד לבעלך להריץ קצת להבא שיעבור יותר מהר ובשמחה