כל פעם שיש משענת, הוא לוקח לי אותה
ברגעים הכי קריטיים
ומשאיר אותי לבד.
להתרסק.
למה?????????
ואם זה לא מספיק גרוע- גם היא לא תהיה פה השבוע.
ויום חמישי...
יום חמישי ארור.
כ"כ אין לי כח אליו.
אין לי דרך לעבור אותו שפויה.
נמאס לי מזה כבר.
יש לי משענות שאני לא באמת יכולה להישען עליהן.
זה לא טוב.
והכי קשה
להעמיד פנים שטוב לי.
משקרת לכולם.
כן, גם לעצמי.
אבל לא יכולה להיות חלשה מול אחרים.
וזה סוחט לי את הכח שעוד קיים
ותיכף זה ייגמר.
אני אקרוס.
לא יהיה לי כח אפילו להעמיד פנים.
וכולם ידעו.
לא רוצה!!!!!!
ונמאס לי.
באמת שנמאס לי.
אני מרגישה גלגל מפונצ'ר.
כל הכח שלי הולך לאחרים.
או לכלום.
אני נגמרת כבר.
ואין לי כח. כ"כ לא.
וצריכה לדאוג לאחרים. ולא רק לעצמי.
אפילו ממנו, אני לא יכולה לקבל כוחות.
מה עושים????
אם את שואלת אותי, כשמדברים על התבודדות אז זה לא רק ברסלב, לדבר עם אבא כל אחד צריך וזה משחרר משהו מפחיד, בהנחה מנסיון!!!
נכון שכל האחרים זה משענות זמניות.
אבל הוא לא עוזר לי מספיק.
אי אפשר לסמוך עליו.
אני פונה אליו עם הקשיים שלי ובכלל לא אכפת לו. הוא מתעלם ממני.
ואי אפשר לקבל ממנו תשובות.
נכון שלפעמים אנחנו מרגישים מרוחקים כאילו הוא לא רוצה אותנו, אבל מסתבר שיש לזה שם- "מוחין דקטנות", כן זה לא רק השיר של שולי רנד זה ממש המציאות שלנו.
מוחין דקטנות זה זמן שבו אנחנו מרגישים הכי רחוקים ממנו אבל עדיין רוצים ומחפשים. זה לא דבר חדש אבל התרופה לזה נמצאת בתוך זה ממש.
כמו שחייל קרבי לשם הדוגמא ילך לפסיכולוג כדי לשחרר את כל המטען הרגשי שלו למרות שהפסיכולוג לא באמת עוזר אלא פשוט יושב ושומע ומהנהן אבל למרות זה אותו חייל ילך אליו שוב ושוב כי אומנם הפסיכולוג לא עזר לו אבל זה שהוא הוריד את האבן מהלב למישהו גדול ממנו ועם חוכמת חיים כדולה ממה שיש לו, זה כבר עוזר ולכן הוא באמת חוזר.
זה עדיין לא יעזור במאה אחוז וודאי שזה קשה ולפעמים גם סוג של מרגיז, כמו שילד יבכה שאבא שלו צעק עליו שלא יגע בפלטה אבל במציאות הוא יגדל ויבין ויעריך את זה. ככה גם אנחנו יום יבוא ונגדל וכל אחד ימצא את הנקודות טורפה שלו שכואבות לו והיום הוא מעריך אותם ומודה לאבא שבשמיים על זה.
מה שבטוח שתמיד זה כיף לפרוק ובמיוחד כשיודעים שזה מישהו שאם ירצה יוכל לעשות הכל ממש, כל יכול כפשוטו ולא כמטפורה.
בסוף, בחיים, אנחנו המשענת של עצמנו. כמובן שקודם כל השם יתברך ומה אנחנו בלעדיו אבל המשענת, האושר, השמחה, תלויה אך ורק בנו ולא בגורמים חיצוניים.
ואומר לך **** הגיע הזמן לגדול יש לך טוב עוד לפניך יש מטרות להציב ולהגיע יש לאן לשאוף
זה קשה זה כואב אבל זה בסדר זה טבעי זה כאבי גדילה
כי לאלו הקופצים מצוק אלוהים נותן כנפיים
ויש לך כנפים יש לך לאן לעוף
דחיה
לא דחיה כזאת דחיה כזאת
להזיז הצידה
אני דוחה דברים
אבל יש גבול
יש דברים שאדחה הכל בשבילם
כשהיא באה ואומרת לי שהחגורה רופפת וצריך להוסיף עוד חור
ישר ארגז כלים
ריכוז
מוודא שהכל ישב בול
שהכל יצא מתאים עד המילימטר
כלי עבודה
וחושב על זה שלפעמים צריך הרבה כח
משהו אגרסיבי
מפתח צינורות מאסיבי כזה כבד
להפעיל כח בשביל להגיע לשחרור
שהכל יזרום
אין תחליף לתזמון שיודע מתי להדק ומתי לשחרר
או בסבלנות
בדרך כלל הקסם האמיתי קורה בדרך
בהמתנה
רגעים קטנים בשקט שקורה בהם משהו שאתה מזהה רק אחרי שהתקדמת הלאה.
אתה אומר לעצמך וואלה היה שם משהו
מתחבר לאט
ריח ממלא את החדר
בסוף זה הפרטים הקטנים
אני צריך לצאת לטיול
לא כזה שיקרע אותי
משהו שישהה במקום
שיפתח את ההסתכלות פנימה קצת
כמו יציאה לכביש פתוח בלילה
בלי מטרה או יעד
בלי מוזיקה
רק הידיעה שאני שולט במכונה
יכול לכוון
כמו בעקידה
הוא לא רצה שיצחק ימות
הוא רצה לדעת האם תהיה מוכן לעשות את זה
בסוף העולם לא השתנה
כלום לא קרה
אבל הכל קרה
יש קצב מסוים לנסיעה כזאת
הרמוניה
זה לא רק ענין של כח זה ענין של רגש
להחזיק חומר ביד ולעצב אותו
להרגיש איפה יש התנגדות
איפה הוא נכנע
לפעמים נגיעה קלה פותחת הכל
רק להתרכז
Giniאחרונהאני כל כך מצטער שאת צריכה לסבול את הכאב הזה, ואין מילים נכונות שיכולות לתקן את התחושה או למחוק את מה שהיה 🌹❤️🌹
משהו מצמר גדול שאוכל להיכנס לתוכה
מחממת
מה צריך יותר מזה
באמצע היום
בלי הסבר
משהו מתהילים או לא משנה
לא אחשוב על זה משהו רע
בסוף המדבר יש ים
שתהיה לי מישהי לרוץ איתה
נתקלתי בספר הזה כבר כמה פעמים השבוע וכל פעם מכיוון אחר
לא בטוח מה זה מסמן לי
בר בלפר נפטרה
שיחקה שם יפה
הספר פשוט
נחמד
לא מתיימר
לא וואו ולא רע
סיפור פשוט
כמו החיים
פשוט להמשיך לרוץ
איתה או בלעדיה
שאת תאיר- בני נוער רצחו
עבר עריכה על ידי זית שמן ודבש בתאריך כ"ח בחשוון תשפ"ז 21:02
אם היא נתקלה בסחר בסמים בבי"ס שלה - אז המשפחה של סוחרים אלה לא רוצה שנדע את זה.
למה? כי זה בושה להיות במשפחה של עבריין.
התפתחות משמעותית בחקירת הרצח של תאיר ראדה - סרוגים
התפתחות בפרשת תאיר ראדה: ראיה חדשה עשויה להשפיע על החקירה - כיפה
ודווקא ערוץ 7 שותק
בשלבי החקירה הראשונים היו ליקויים באבטחת זירת הפשע ובהתנהלות המשטרה, דבר שהקשה על הפקת ממצאים פורנזיים נקיים וחד-משמעיים (כמו דגימות DNA או טביעות אצבע ברורות של התוקף האמיתי).
לכן כנראה לעולם לא נדע מי רצח אותה.
יש שערות שנמצאות בידי המערכת. עדיין אפשר להפיק דנא.
בכל זאת, מה א-ת-ה חושב שקרה לתאיר ולמה?
ועוד שאלות:
האם היה חרם על תאיר מצד בני כיתתה ועד כמה היה לזה השלכות על הרצח?
מה דעתך על שי מיקה- האם היא ידעה על איום שהיה על תאיר ולא דיווחה על כך לפני הרצח ואחריו?
האם תאיר סמכה עליה לגמרי ואמרה לה את כל מה שקורה איתה? ולמה לעזאזל אילנה ראדה טוענת שהיא שקרנית?
זה לבינתיים.
לא בפוליטיקה, לא בספורט (מצחיק אותי לשמוע אוהדים מתווכחים בלהט על תרחישים בכדורגל- היה צריך לעשות ככה וככה…), ובכלל בחיים …
"מה יקרה אילו…"
אני מחכה למידע מוסמך ממקורות מהיימנים ואמינים.
בהתחלת החקירה המשטרה השיגה הודאה מרומן זדורוב.
וכמה ערכאות הרשיעו אותו ברצח.
ובמשפט החוזר הוא זוכה.
האם המשטרה והפרקליטות הן בעיניך מקור מהימן ונאמן?
אז מי כן?
לעולמים בלתי פתור.
כמו עוד מקרי אסונות מפורסמים אחרים
ועמוק
וקסום
ועגול
בקצוות שמתכנסים חזרה
כשהיא צריכה ורוצה ומבקשת משהו
וכשהיא מקבלת ופוגשת אותו יש בהלה
ופחד
וכל מה שבפנים מתחיל להתקומם
הגולם קם על יוצרו
כמה יופי יש בזה
בסערה של איתני הטבע הפנימיים
בבירור שזה מכריח
וזה מחמיא
ומתסכל
וכואב
ואין בעולם כמו סבלנות
לצעוד בדרך כי מה נשאר
נוהג בחושך
גשם
עוצר בצד
אמצע שום מקום
רוצה לתת לזה מקום
למדבר שמסביב
ולנחמה שאולי כן ואולי לא
המרחב הפוטנציאלי
שיכול ללכת לכל כיוון
זה מהות הריקוד
ריקוד בין נשמות
וזה השיר שמתנגן ברקע
ויש תפילה בתוך המקום הזה
יש רגש יש חיים
גם אם זה פחד
אתה מפחיד אותי
כמה עוצמה יש במשפט הזה
כמה סקרנות
כמה עומק
כמה חושך
כמה ערפל
בתוך הצינורות
הכל קורה שם
כמה שקט
וכמה רעש יש בשקט זה מדהים
עור התוף שלי נקרע מרוב שקט
והיא טמירה ונעלמת
חידה
אניגמה
יפה
עדינה
אבל רק לכאורה
כמו שני הפכים
אחד פרוע מבחוץ ורך מבפנים
ואחת עדינה מבחוץ עם אש וכאוס מבפנים
אל תפחדי
לא ממני
אבל בעיקר לא מעצמך
וזה מפחיד
זה משתק
זה מצמית
ככה לחפש בתוכי?
לפתוח
לחשוף
כמה אהבה יש בין ההריסות
וכמה כאב
אני עף
או על הרצפה
אי אפשר לדעת
ולא צריך לדעת רק להרפות
כמה שקט נמצא שם
בערפל
כי שם האלוהים
והוא איתנו
גם בצינור
באזור המעבר
שמוביל
ושואב
כשכל הנוזל הופך למוצק
וכל הרצפה מתחילה להפוך לאויר
כמה שקט יש בחוסר שליטה
בהתמסרות
הכניעה
ובהפך
או בכניעה
יש שקט
יש הרבה דברים
מה שאין שם זו חולשה
מסירת השליטה
אם יהא זה רצונך יהיה
ואם לא
אז לא יהיה
והיא צועדת אבודה
בין גבעה שבורה
שותקת
מדברת
צועקת
לוחשת
שותקת בצרחה
קורעת את העולם
כמו נחש שנקרע מהעור של עצמו
בסמרטוטי אור
עור
נשרפים בשאול
אם יהא זה רצונך
וכמה געגוע יש שם
זה לא חייב להיות למשהו שהיה
זה יכול להיות למשהו שאתה רוצה
שעוד לא היה
לרחוב ישן
לניגון עתיק
כינור צולע ושבור
מחוספס
בלי כיוון
בלי דרך
צלילים שמסתלסלים כמו עשן
מסביב לשולחן
תבחר מה לאכול
היא שואלת
ספק מזמינה
ואתה לא יודע כלום
אתה רק יודע שלא תסלח לעצמך
אם תישאר
ספרים ישנים בפינה
והזמן עוצר שניה
וממשיך להחליק
ואתה שואל
והיא עונה
מה שידעת כבר מזמן
אבל חשוב לשאול
ויותר חשוב להקשיב
לתת מקום
גם פיזי
וגם לא
המדבר הזה מעל המקום
מעל הזמן
והוא קשה
וצחיח
ואין בו מים
אפילו הנחשים והעקרבים לא כאן
כלום
ואתה לבד
בדידות מזוינת
שאתה לא מספיק לעצמך
קיבוץ נדבות
והיא אומרת לך תשוב לאוצרות שלך
ואתה מסתובב
נוהג ונוהם כחיה בלילה
נוהם במדבר לילות שלמים
כמיהה וכיסופים
פנימה
