יכול ממש להיות. דיכאון שנובע מהאחריות הגדולה שפתאום נופלת על הכתפיים.

גם האיש שלי היה בדיכאון כזה.

אני חושבת שתמיד כדאי להתחיל עם רופא משפחה. הוא מכיר אתכם ואת המכלול ויוכל לכוון אותך.

ו- חשוב שהאיש ירצה. לא יעזור מאחורי הגב. 

יש דכאון אחרי לידה אצל גברים, זה יכול להופיע אחרי תקופה, וניתן בהחלט לגשת לפסיכולוג או מטפל רגשי. חשוב מישהו שמומחה ומתמצא בתחום.

בהצלחה רבה!

רופא משפחה שיתן הפניה לאן שצריך... 

אפשר להתחיל מפסיכולוג ובמקרה הצורך הוא יפנה לפסיכיאטר.

ואצלנו מאד עזר 2 דברים:

1.להוריד ממנו עומס

2. להראות שרואים אותו,להגיד כמה את מעריכה, אם אפשר לדאוג שהוא לא יהיה שקוף לסביבה - שיתענינו גם איך הוא עובר הכל וכו

לא מוכן לשמוע על רופא/ פסיכיאטר. אומר שזה לא בכזה מצב קיצוני. אני מסכימה איתו, אבל זה בדיבור ביננו כבר כמה שבועות והולך ומקצין ומחריף ואני ממש מתחננת אליו שילך לטיפול והוא אומר שלא מוצא פסיכולוג שמתחבר אליו. זה התחיל בערך שלושה חודשים אחרי הלידה, קשה לשים את האצבע במדוייק

הוא כאילו חווה את התינוקת כנטל. אומר שאוהב אותה, אבל יותר קשה לו מאוהב אותה. מבחינתו התינוקת הורסת לו את התואר והציונים ירדו, התינוקת הורסת לו את הזוגיות כי אין לנו פניות אחד לשני, הוא טוען שאני מעדיפה את התינוקת על פניו למרות שאני מקדישה לו המון תשומת לב ולקחתי על עצמי השלמת הכנסה כדי שהוא לא יצטרך לעבוד ויוכל להיות פנוי ללימודים שכ"כ חשובים לו. אנחנו רבים מלא. אין בייביסיטר שאני סומכת עליה, אז תמיד התינוקת איתנו והוא אומר שאי אפשר לפתוח שיחות עומק ככה. כל הזמן הוא בסטרס שהיא תתעורר. לכן גם כמעט ואין אינטימיות. לא להתחיל כדי לא אולי לעצור באמצע. מתעוררים בלילה וגם הוא מתעורר, אז זה פוגע לו בעבודת ה' כי לא קם לתפילה. הרבה פעמים אני מבקשת עזרה במקלחת/ הרדמה כי זאת שעה קשה ואז גם לא הולך למנחה - ערבית ומתבאס. פחות הולך לחתונות של חברים, למפגשים עם חברים... כי "אני לא אשאיר אתכן לבד" או כי "כולם באים עם בת הזוג" ואני פחות בקטע לקחת תינוקת פיצית לאירועים פחות קריטיים וגם מסובך לי עם ההנקה במקומות המוניים. הוא כבוי. אין לו כח לכלום. מתפקד נהדר כאבא, אבל בצורה טכנית. לפעמים מחייך וצוחק עם התינוקת, אבל הרבה פעמים נראה שכזה עושה הכל טכני כי צריך ואין ברירה. מבחינתו הוא לא מסוגל לחשוב על עוד תינוק עכשיו או אי פעם. החיים בכאוס כבר כמה חודשים טובים והוא לא מבין איך זה הולך להתנרמל אי פעם. גם אני רוצה למנוע, אבל מבחינתי עוד כמה חודשים יש מה לדבר על עוד הריון (כאילו בואו נראה מה יהיה, אבל ברעיון אני מקווה בע"ה למשפחה גדולה) וזה גם מקור למריבות ביננו. מבחינתי הוא צריך לטפל בעצמו, וגם הוא רצה משפחה גדולה, ויש פה איזה חסם ובוא נעבוד עליו, והוא כזה "זה לחץ חברתי של דתיים, זכותי לרצות רק ילדה אחת". הוא מוכן ללכת לטיפול, אבל הוא כאמור לא לגמרי מגוייס. כל פסיכולוג הוא מוצא למה לפסול.

עצות בקהל? ממש קשה לי וכמובן שגם לו

תינוק יכול לפגוע בציונים ובזוגיות

הגיוני לתעדף תינוק על מבוגר, כי הוא חסר אונים וזקוק לטיפול צמוד

ברור שהוא לא רוצה לחשוב על עוד תינוק כשקשה לו עם התינוקת הקיימת.

כל התחושות הללו לא חייבות לנבוע מדיכאון. אני חשתי חלק מהתחושות הללו בלי קשר לדיכאון.

אם אין לו כוח לכלום זה יכול להיות דיכאון, אבל כדאי להסתכל על המכלול, להרבה אנשים קשה בזמן שיש להם תינוק קטן, זה הגיוני ולא כדאי להקטין את הקושי או לרצות לפתור אותו מהר ע״י טיפול, כי זה קשה באמת. יש אנשים שפחות חשים אותו ויש שיותר.

לי זה לא נשמע כמו דיכאון קלאסי (וד"א זה לא משנה אחרי לידה או לא זה בסוף בדיוק אותו דבר פשוט לידה היא טריגר לנשים וגם לגברים לדיכאון להתפרץ)

נשמע שהוא פשוט בעומס

בתסכול

לא יודע איך לארגן את החיים והערכים שלו מחדש אחרי הלידה

ולא מקבל מענה לצרכים הרגשיים שלו

וגם ברמה הזוגית - את כותבת שאת רואה אותו ומתחשבת וברור לי שאת רוצה לראות אותו אבל ממה שכתבת- זה לא המצב. את לא מסוגלת להשאיר אותה עם בייביסיטר ולא מסוגלת להתפנות לדייט שקט או למיניות - ואני לא שופטת אותך! גם אני כזו בטבעי שלי עם תינוק כזה קטנטן ץ, אבל זה פער ביניכם שלפי מה שנשמע מהתאור הקצר הזה בן הזוג שלך לא מקבל בו מענה

ובכנות- בעיני ממש לא חכם מצידך לדבר על עוד הריון עכשיו. הייתי משאירה נושא כזה בצד ולא מדברת איתו. למה לדרוך על המוקשים הכי חמים ביניכם? חכי שתצלחו את האתגר הזה בעז"ה

אני מבינה שאת מתוסכלת שהוא לא מצליח לבחור פסיכולוג, זה באמת קשה לבחור, תשאלי אותו איך את יכולה לעזור לו עם זה

יכול להיות שלא חייב להיות דווקא פסיכולוג קליני, אולי אפילו בכלל עדיף פה מטפל זוגי, אבל כן כדאי מישהו מקצועי ובעיקר כזה שגם ידע לומר - זה כן דיכאון. כן צריך לראות מישהו אחר (פשוט כי את חושבת שזה כן אז חייב לשלול את הכיוון הזה)

בהצלחה!!

ברור שלשניכם ממש לא פשוט כרגע

בעז"ה שתצליחו להוציא מזה טוב

נשמע שפשוט קשה לו עם המציאות החדשה

את מהממת ודואגת לתינוקת נקשרת אתיה והיא כל עולמך עכשיו והא מרגיש שהוא במקום ה2..

השלב ה1 זה למצוא בייביסיטר שאת סומכת עליה ( וחייבת להיות אחת כזאת בכל העיר..) ולצאת רק שניכם פעם בשבוע לפחות

דבר שני התינוקת כבר בת חצי שנה אחרי שאת מרדימה אותה את בהחלט יכולה להתפנות לאינטימיות איתו זה ממש חשוב ובונה תקשר גם אם קרה ןבאמצע התינוקת בוכה היא תמתין כמה דק הכל יהיה בסדר  ...

זה לא רק להגיד לו אתה חשוב ומוערך אלא לבטא את זה בהתנהגות ומעשים..

אין מה לדבר עכשיו על עוד הריון..אחרי שהעניינים ירגעו ושניכם יותר תתרגלו למצב הוא ישמח בדיוק כמול לעוד ילד

ילד מביאים מתוך נחת..ובע"ה הכי חשוב זה הרוגע של שניכם אז תחכי כמה חודשים יותר ובעלך יקבל את התינוק הבא ביותר רוגע ושמחה זה שווה לך!

בכל אופן חושבת שכדאי שתשתדלן לטפח יותר תזוגיות למצוא זמן לשניכם לצאת להליכה ביחד שהתינוקת ישנה ולהקדיש תשומת לב אחד לשני בלי הפרעות ברקע

בהצלחה רבה!!

נשמע שאת מאוד מנותקת מהקושי שלו

כלומר, את מבינה את מה שעובר עליו אבל עדיין דורשת ממנו להתמודד עם הרבה דברים שלדעתי זה ממש לא הזמן אליהם, או לא מתאים שהוא יידרש אליהם במצבו

ואני באמת מבינה את השמחה שלך בלידה וההתלהבות, אבל הוא מגיע ממקום אחר 

וכן, תינוק זה גם נטל. תכלס. 

אם עד עכשיו חייתם על מי מנוחות והכל זרם, פתאום צריך לפנות את הזמן, החיים, הזוגיות, הכל - בשביל להתפנות בכל עת לתינוק קטן ודורש

שום דבר כבר לא נראה אותו דבר וזה יכול להיות מאוד מאוד כבד 

וואלה, אני מבינה אותו (אני בעצמי חוויתי דכדוך אחרי לידה בעקבות העניין הזה, ועד עכשיו אני חושבת שאמהות והורות בכלל גובה הרבה מחירים)

וסליחה שאני אומרת, אבל לדעתי לפחות - לאבא ובעל שמח יש ערך מטורף, הרבה יותר מהנקה, הרבה יותר מעוד ילד, 

הרבה יותר מהמקלחת של התינוקת בערב, ומעוד הרבה דברים.

ואני כן חושבת שראוי להתייחס לחששות שלו, למה שקשה לו, ולדאוג למלא את הצורך שלו 

אל תהיי בפינה מולו, תנסי להרגיש אותו ולהיות איתו ביחד בתחושות שלו כדי שתוכלו להקל עליו

ולא בתוך הבית.

וגם שתנסי להגיד לו שזה נכון, שהחיים הם לא כמו פעם, אבל שכדאי להתגמש.

(נגיד בנושא של אינטימיות. נכון שזה מבאס שפתאום היא מתעוררת, אבל אלו החיים...אז מחליקים, אז מביים, אז מתגמשים)ץ

וחוץ מזה נשמע שגם את בקריסה.

את עובדת

את אמא חדשה ומתחילה

ובעלך מראה לך סימני מצוקה.

למה לחשוב על עוד הריון?

איפה זה ייטיב אתכם?

אז מה אם תכננתם משפחה גדולה... הכי חשוב זה להתאים את הציפיות לחיים עצמם.

נראה לי שכדאי שתפרידו בין לימודים למשפחה.

אם בעלך לומד- הוא יכול ללמוד במקום אחר ומקס' את תקראי לו?

כי הסטרס הזה שכל שניה היא תתעורר- זה פוגע בריכוז.

גם אני במקומו הייתי בדיכאון..

במחילה

אבל את לא ממש סופרת אותו.

הזכרת כמה וכמה נקודות.. אבל סתם משהו שקפץ לי,למה את לא יכולה ללכת איתו לאירועים?

אם בעלך רוצה מאוד זה לא הופך את זה לאירוע קריטי? ברור שכן.

וחבל מאוד לא להסכים לקחת בייביסיטר.

מצטערת אם הייתי תוקפנית, תנסי לחשוב גם על המקום שלו. 

אני יכולה מאוד להזדהות עם הפותחת בנקודה הזאת.

מסכימה שכדאי למצוא בייביסיטר,אבל בהחלט יכולה להבין אמא טריה שוואלה, בין תינוקת, עבודה, הנקות והתעוררויות בלילה לא בא לה לצאת לכל מפגש סתמי עם חברים.

נראה שזה בעלה שלא הבין שכן, סדרי העדיפויות משתנות כשיש ילדים. היא מפרגנת שיצא, אבל הוא זה שלא רוצה כדי לא להשאיר אותן לבד, או כי השאר באים עם בת זוג.

הוא צריך להבין שעכשיו יותר מסובך, וצריך לדעת להתפשר, ולהנות ממה שיש. זה לא שהיא כולאת אותו בבית.

כשיש ילדים הרבה פעמים צריך להתפשר, ואי אפשר גם וגם וגם.

אז כן, יש בהחלט מקום לדיכאון שלו על השינוי, אבל מכאן ועד להאשים את הפותחת שהיא "לא ממש סופרת אותו"?! הגזמת לגמרי.

כמובן על סמך מה שאמרה לנו.

רוצה לצאת איתה לבד? אין אופציה.

רוצה לצאת איתה ועם הקטנה לאירועים? לא.

רוצה ללמוד בשקט? לא.

רוצה אינטימיות? לא מתאים כרגע.

נשאר לו רק החלקים הקשים והמתסכלים יותר של ההורות.. 

היא מוכנה לצאת ביחד לארועים חשובים ושיצא לבד למפגשים אחרים

היא מוכנה לאינטימיות אבל הוא לא רוצה מפחד שהקטנה תתעורר

לגבי הלימוד, שילמד מחוץ לבית. היא עובדת יותר כדי שיוכל לעשות זאת.

הוא זה שצריך ללמוד להתגמש ולהתרגל למציאות החדשה.

התינוקת היא של שניהם ויש אחריות.

מסכימה בהחלט שאין מה לדבר כרגע על עוד הריון, אבל מעבר לזה נדרשת פה עבודה רצינית שלו

לא תמיד אפשר להתרגל ולהתגמש למציאות החדשה, לפעמים היא קשה מדי. זה בסדר להגיד קשה לי ואני מתקשה להתמודד. הרבה אנשים מתקשים להתמודד עם דברים, הם פשוט לא אומרים את זה בקול, מנסים להסתיר ולהתעלם, קושי זה לא דבר רע ומודעות לקושי זה דבר מצוין.

הגבתי לשלומית. נראה לי שהפותחת בהחלט מודעת לקושי של בעלה והתגובה של שלומית נראתה לי מאוד לא במקום.

הפותחת היא אמא טריה, וגם לה יש קשיים. הסכמתי שבוודאי למצוא בייביסיטר ולא לדבר על הריון נוסף, אבל לצאת עליה בצורה כזו נראה לי מוגזם.

לכן ניסיתי להסביר שלדעתי הקשיים של בעלה מובנים בהחלט, אבל לא אשמתה

אלא שזה התחיל מאז שהתינוקת בת 3 חודשים

כנראה עבר חודש או שניים או יותר מאז....

התקופה שאחרי לידה, בטח לידה ראשונה, מטלטלת מאד.

כל שאר הדברים נדחקים הצידה, התינוק דורש המון תשומת לב.

עוד לא יודעים לאזן וכל היום סובב סביב הילד.

התחושות שלו נפוצות ולגטימיות.

(כמובן שאם מדובר בחוסר תפקוד וממש דיכאון אז דרוש טיפול חיצוני)

כולם עוברים את זה במידה כזאת או אחרת.

הזמן עושה את שלו מאד מאד.

שלושה חודשים לא דומים לחצי שנה.

עם הזמן יהיה לתינוק את סדר היום שלו וגם אתם תלמדו לשחרר.

כמובן שלא לדבר על עוד ילדים בכזה שלב.

ולנסות כן למצוא דרכים וזמן לבלות יחד, בין אם זה לעשות מאמץ למצוא ביביסיטר (מבינה אותך מאד בקטע הזה, גם לי היה קשה לשחרר.) ובין אם לנסות לבלות יחד עם התינוק.

א. שהוא עדיין מסרב להשלים עם המציאות- כן לגדל תינוק קטן זה נטל, והציונים נפגעים, והמשכורת והמסיבות עם החברים, ולא ישנים טוב בלילה, וההנקה והחשק, והעייפות, אוהו העייפות.

הכל מתהפך וזה טבעי ונורמלי, אבל נשמע שהוא לא ציפה לזה. אולי לא הייתה הכנה מספיק.

את זה כדאי שהוא יפתור עם פסיכולוג. הילדה כאן כדי להישאר. גם כשיש לזה מחירים.

וכדאי להשלים עם זה שהיא לא הולכת לשום מקום. גם אם אפשר לחפש איך להקל (אין טעם שהוא יתעורר בלילה, תמצאו את הפתרון לזה) עדיין במהות נשמע שעדיין לא נפל לו האסימון.

ב. הדבר השני זה מה הלאה- לא יכול להיות שהוא עדיין לא מדביק את הקצב של המציאות ולא מבין מה קורה סביבו, ואת מדברת על ילד נוסף ומשפחה גדולה.

אתם שניה אחרי לידה, הכל בסדר אין צורך להחליט עכשיו אם יהיה לכם ילד אחד או שניים ואפילו חמישה.

הכל בעיתו ובזמנו, וכרגע זה לא הזמן בכלל. תחליטי שאת מוציאה לך מהראש את הנושא הזה ומשקיעה את האנרגיה שלך בלחבר בין הקצוות שמתרופפים להם וחומקים לך בין הידיים כאן ועכשיו ולא ממשיכה לחלום על מה שאולי יהיה או לא יהיה.

יכול להיות ששילוב של טיפול בשני הנושאים האלו- מצד אחד הוא יעבוד על עצמו להתחבר להווה ולשחרר את העבר, ואת מצד שני תאטי את קצה המחשבות ותהיי בהווה ולא בעתיד,

זה יעזור לו להתחבר לעצמו, לאני החדש שלו. ותצליחו לעלות על דרך המלך.

בהצלחה!

זה נשמע צרכים שלו שלא מקבלים מענה

שימי לה שהוא מספר לך מה הוא זקוק

ואת מציבה לו עובדה ש'אי אפשר'

כי את לא סומכת על הבייביסיטר.. כי מסורבל לך לצאת כי ...

ואת מצפה שהוא פשוט יקבל את המציאות החדשה ככה כמות שהיא

והוא מצפה שהוא יוכל לקבל את מה שיכל לאזן ולהרים אותו קצת מהתחושות המעיקות שהוא חווה

כמעט כל גבר חווה קצת מספר 2 לעומת התינוק

זה ממממש נפוץ שמרגישים שאין זמן ופניות לזוגיות כבעבר

זה טבעי להרגיש צורך להתאוורר מהצפקיד והאחריות והמימד ההורי החדש

ולהרגיש את עצמי  ואותנו כזוג כמו שהכרנו בעבר

הזיהוי הכרחי פה

זה שכל אחד מכם אחראי לתת מקום וכבוד לצרכים של השני

תשקיעי מחשבה ותדברי איתו על הצרכים שלו.חלק נשמע שכבר הביע ואמר

ולהם את צריכה לחשוב על פתרון יצירתי וגמישות מחשבתית לאפשר להם מקום

גם אם במינון נמוך גם אם לא מושלם

תצאו יחד לבד מדי פעם למקום קרוב לבית שתהיו נגישים

אפשר למצוא בייביסיטר אחראית

ובעיקר תראי לו כמה הוא חשוב לך. אל תניחי שזה מובן מאליו.

בעלי נגיד אמר לי פעם אחרי הלידה הראשונה שתכלס זה מעליב אותו כשאנחנו מדברים ואני עושה לקטנה פרצופים תוך כדי..הוא היה זקוק להרגיש שאני מסוגלת להיות פנויה אליו.

בהתחלה היה נשמע לי מטופש וילדותי

אבל השתדלתי..וזה ממש עזר. בסוף גם לי.

לנו כנשים האמהות היא תהליך ארוך מתמדך שמתהוטה בנו בהדרגה

יש לנו חיבור טבעי יחתר ומרכזי יותר ויכולת להתמסר לתינוק באופן טוטאלי

אצל גברים התהליך שונה

ומה שמאפשר להם לעבור אותו טוב

זה התמיכה שלנו

ממליצה אם תרצו הכוונה מבחוץ-

במקום פסיכולוג

על יעוץ זוגי כי חושבת שזה יעזור לכם יותר להבין אחד את השני וללמוד לדבר את ההצרכים שלכם ולנפתח להעניק לשני את שלו

אני זאת שעברתי הריון

אני זאת שעברתי לידה

אני זאת שמתמודדת עם הנקה (כתבתי אני אבל הכוונה לפותחת או לכל אישה)

אני בהחלט מצפה שהוא יתגמש ויתמוך ולא יצפה ממני להתעלות על עצמי במקומו

האמת התגובות פה ממש לא מובנות לי

אתן מצפות שיולדת תתמודד עם החרדות חהשאיר את התינוקת ולא שהאיש יבין שצריך לחכות שהיא תגדל קצת

ממש תמוה בעיני

למה היא זו שצריכה לתת לו מענה לצרכיו

הוא איש בוגר

ואם זו הציפייה שלו בעיני ממש כן מעיד על חוסר הבנה ואולי דיכאון

ואיפה הצרכים שלה?

אז מה אם אני עברתי את ההריון והלידה?

הוא בינתיים בילה עם חברים וטייל בחו"ל ועשה בטן גב?

לא יודעת מה אצלך, אבל אצלי בעלי בהחלט מרגיש את ההיריון גם בלי לסחוב אותו. הוא שותף מלא גם בלי לעבור את הלידה. (וכשהנקתי הוא בהחלט שילם מחיר על זה)

וגם אחרי הלידה הוא בהחלט באותו מקום כמוני, שנינו עוברים חוויה מטלטלת, שנינו חווים שינוי מהותי במשפחה שלנו ובבית שלנו ובזוגיות ובהורות, ושנינו באים אחד לקראת השני ודואגים ורוצים שלשני יהיה טוב.

זאת תגובה לך.

לפותחת היא פחות מתאימה כי מעבר לזה שאני מצטרפת לכל מי שכתבה שצריך לתת לבעלה יותר מקום ולהבין אותו, אני חושבת שגם הבעל צריך שמישהו יסביר לו מה זה תינוק ושזה משנה את החיים לחלוטין.

ברור שהוא לא עשה בטן גב

אבל הוא גם לא מתמודד עם גוף שהשתנה

עם חיתוך ותפרים במקום אינטימי

עם קושי בתפקוד בסיסי של ללכת לשירותים

עם יש חלב אין חלב

עם הטראומה שאחרי חווית חוסר השליטה בלידה

אלה לפחוץ היו החוויות שלי מהתקופה הזו

ואלה לא דברים שמחליממם מהם תוך שלושה חודשים שבהם גם צריך להסתגל להורות ולתינוק

ממש להפך

כתבתי לה שהם צריכים לדבר על התרכים שלו והצרכים שלה

וללמוד לראות ולכבד אחד את השני

בודאי שהצרכים שלה גם חשובים !!

בזוגיות אין דבר כזה שמתעלמים מצרכים של מישהו. לא שלה ולא שלו.

כרגע בעלה מרגיש שאין מקום לצרכים שלו

כי הם לא מקבלים מספיק מענה ..

גם מחוסר תשומת לב ומודעות וגם כי כרגע כמו שתיארה- היא נותנת מענה לעצמה לצרכים שלה

אבל לא בהלימה איתו

והאמת היא כמובן- בלייצר מפגש בין שניהם.

שכל אחד יראה את השני.

זה נכון שהיא היתה בהריון וילדה.

בודאי שמגיע לה על זה הרבה הערכה והתחשבות

אבל לאורך זמן-והיא לא דקה אחרי לידה- זה לא נכון ואפילו הרסני לזוגיות לצפות ציפיה חד צדדית שהבעל יקריב את עצמו יתעלה מעל עצמו ויתעלם מצרכיו כי היא ילדה.

הוא בן אדם

הם בזוגיות.

וגם כשיש ילד זוגיות היא בשניים.

נכון זה טבעי בהתחלה לצפות שהשני פשוט יבין ויתן מענה..אבל עם הזמן לומדים לדבר את הצרכים שלנו ולהקשיב לצרכים של השני ולייקר אותם.

בודאי בהדדיות.

אולי זה לא מה שהתכוונת אבל זה מה שאני הבנתי

קשה לי עם נקודת ההנחה שהצרכים שלו צריכים לקבל מענה *ממנה*

ברור שיש דברים כמו אינטימיות שצריך להגיע לעמק השווה

אבל יציאה לאירועים למשל. היא לא אומרת לו שלא יצא, אלא שלה קשה לעזוב את התינוקת כרגע. שבייביסיטר לא מתאים לה כרגע.

בעיני ממש הזוי לצפות להשאיר תינוקת ככ קטנה עם בייביסיטר. זה לא ילד ששמים לישון ויוצאים בכיף כשהוא ישן עם בייביסיטר.

בן אדם מבוגר צריך למצוא מענה לצרכים שלו אבל לא תמיד שבן הזוג ייתן את המענה, כי יש לו את המקום שלו.

אבל אפשר לדבר על מה חשוב לכל אחד

ולמצוא דרך אמצא

לדוגמא אם חשוב לו ללכת לארוע משפחתי

כזוג

אז אפשר לדבר

או להציע שלארוע היא תיקח את התינוק כי זה רחוק מהבית והרבה זמן וקשה להשאיר קטן יונק לבד ולהרחיק

אבל במקום זה שיצאו בערב אחר להתאוורר בחוץ או לבית קפה קרוב לסית- ויאירו בייביסיטר ואז כשהיא קרובה ונגיהשה יהיה לה רגוע ולו יהיה מענה לצורך הלתאורר רק הם

וגם לארוע אולי אפשר להביא נערה שתשמור על התינוק בכניסה לאולם או משהו כזה

הבנת את הרעיון?

לא להתעלם מאף אחד

זה הדדי

אבל לאורך זמן לצפות שהוא רק יוותר על הצרכים לשו

זה לא עובד

עובדה הוא משוכא וחסר חיות ועם מטען לשילי מול התינוק ..

יכל להיות שאחרי זמן קצר שבו ירגיש בטחון שהנה גם אנחנו כזוג עדיין פה..אוקיי אפשר קצת להתאוורר וכו אז הוא ישתחרר מהמקומות הלא מאוזנים והרגושות השליליים

בעיני פשטט המציאות מדברת שיש פה משהו שלא עובד

השינוי שנצרך הוא משניהם

הוא גם צריך להבין יותר את העולם לה

פשטט יתכן וכרגע בגלל המצב רוח שנכנס אליו הוא לא מצליח לקלוט את כל בתמונה

אבל בעיני לא בגיל שלושה חודשים. אלא בהחלט אחר כך כשהתינוק יותר גשול והיולדת כבר אינה יולדת

חוץ מזה אני מסכימה

ככה ועוד אחרי לידה.

אז קודם כל חיבוק

שנית, יש גברים שחווים קושי אחרי לידכשהאישה פתאום מעבירה את מרכז עניינה

לתינוק ולא אליהם. וכשיש איזשהי היסטוריה של חוויית נטישה משמעותית זה הרבה פעמים יכול להיות

מטרגר עבורם.

חשוב מאד שהוא ילך לטיפול

וממש חשוב עבורך, עבורו ועבור הזוגיות שלכם

שתשמרי על המקום שלך כרעיה, ולא תהפכי להיות במקום טיפולי כלפיו כי זה ישקיע אותו יותר בתחושת חוסר ערך משמעות ומסוגלות.

לגבי הנושא של עוד ילד, הייתי מרפה מזה כרגע בטח כשזה עניין תיאורתי והוא עוד בלידה הנוכחית.

אפשר להתחיל מפסיכולוג

שיהיה בקלות בע"ה

רק אומרת שאנחנו יותר משלושה חודשים אחרי לידה. לא רוצה לכתוב גיל מדוייק כדי שלא יזהו.

הוא לא לומד בבית, הוא לומד בספריה של הקמפוס. ואני לא קוראת לו, זה במרחק נסיעה. הקטנה במסגרת ואני עובדת, וגם זה רק כדי שהוא יוכל להמשיך ללמוד ולא יצטרך להפסיק את הלימודים ולצאת לעבוד, הלוואי יכולתי להשאר איתה בבית. אני איתה מ16:00-19:00 ואז הוא מגיע, הוא לוקח אותה בבוקר כי אני מתחילה יותר מוקדם. הדיבור על עוד הריון הוא לא בדיבור בינינו, זה עלה כשאמרתי כזה משהו אם יהיה ברית, באיזה הקשר מסויים ואז הוא זרק לי כזה "אם אי פעם יהיה עוד ילד, כי כרגע אני לא מסוגל לדמיין יותר מאחד" ואז קצת שוחחנו על זה, אבל זה לא נושא שיחה בוער וטרנדי בבית שלנו. אני דווקא זו שדוחפת לאינטימיות, ומקסימום היא תתעורר. בדכ כשהיא מתחילה שנת לילה אחרי אוכל, יש איזה 3-4 שעות שהיא ישנה טוב. נכון זה לא ספונטני כמו פעם, אבל מה לעשות שלגידול ילדים יש מחיר. והוא מהחשש שהיא תתעורר מעדיף לוותר. אני אומרת בוא נצא לסיבוב עם העגלה כשהיא ישנה, והוא מתעקש בלעדיה. מה נעשה שפעם שעברה שהשארתי בייביסיטר חזרנו כי התינוקת לא הייתה מוכנה לאכול שאוב מבקבוק, ומאז אין לי כח להביא בייביסיטר. לתזמן הנקות, לשאוב, להתארגן נצח ובסוף קוראים לי לחזור, והיא בעיקרון כן לוקחת בקבוק, לא יודעת מה הסיפור. למה לא לראות את זה שאני אומרת לו בוא נשים פלאפונים בצד בזמן ארוחת ערב, ותמיד יותר חשוב הלימודים. למה לא לראות את זה שלקחתי על עצמי עוד עבודה מהצד למרות שזה קשה מאוד עם תינוקת בת כמה חודשים. רק חזרתי לעבודה, ועוד לקחתי כמה שעות בשבוע מהבית בעבודה נוספת כדי שהוא יוכל להוריד עומס. כאילו אוקיי, אז תפרוס את הלימודים. כל הזמן הלחץ הכלכלי הזה לקנות דירה. מה יקרה אם נקנה שנתיים מאוחר יותר דירה? מתסכל אותי מאוד. ואני חוסכים כמעט כל חודש בע"ה סכום יפה בד"כ. אז מה ההיסטריה הכלכלית הזו? למה זה טוב? ולא אמרתי לו לא ללכת לחתונה, אמרתי שאני לא אגיע איתו. מותר שגם לי יהיה קשה. למה שאני תמיד אעשה את הויתורים. לא רוצה לנסוע. גם לא אוהבת את החברים שלו ולגיטימי שאני לא מרגישה בנוח להניק בשולחן שהוא רוב גברים כי לא כולם נשואים. ונסיעה כזו תהפוך את התינוקת לגמרי, ויש שם רעש נוראי וזה לא אידאלי לקחת אותה. ולמה אתה לא מתפלל מנחה מוקדמת וערבית מאוחרת? זה לא סבבה שאחרי עבודה וכמה שעות איתה אני ארצה עזרה בערב?  הוא לא אבא שלה? לא חושבת שאני שמה אותו מקום אחרון, אני חושבת שהוא פשוט משתבלל לתוך עצמו וכ"כ רע לו שהוא לא מסוגל לראות כלום חוץ מאת עצמו. וכן, קשה לי שהוא שם את הצרכים שלו מעל הצרכים של תינוקת חסרת ישע. אני מאוד לא מסכימה עם זה. ואם קשה - הולכים לקבל עזרה, לא דוחים כל עזרה אפשרית. אני קוראת אתכן וזה רק גורם לי לכעוס. כי אני מקריבה כ"כ הרבה כדי שיהיה לו טוב. ועדיין רע לו. וקשה לי לראות איך הוא מדבר על התינוקת כאילו זה הדבר הכי רע שקרה לו בחיים. מפחדת שזה עובר אליה כל השדרים האלו. והלוואי ורק היה עושה צעד ועוזר לעצמו ולנו לצאת מהבור הענק הזה שהולך ונפער בינינו והוא כבר עמוק בתוכו ואני הולכת ונשאבת אליו גם אני. מרגישה שגם אני נשאבת לזה, וזה מתחיל להשפיע גם על מצב הרוח שלי. אין לי כח לצאת לבית כנסת או לגינה ולשמוע על כל אלו שמצליחות לשלב קריירה זוהרת עם מלא צפופים ולצאת לנופש כל חודשיים וחזרו לגזרה שלהן וקונות מטפחות ב300₪ ויוצאות בשישי בבוקר לקפה עם הבעל כשאני טוחנת עבודה ולא מבינה מתי הן מבשלות שבת ומאיפה הכסף. ואגב, הצעתי גם טיפול זוגי - אמר שקודם ימצא משהו לעצמו, ואח"כ אולי נתחיל גם משהו זוגי, אבל הוא חושב שקודם צריך לפתוח דברים מול עצמו. אני באמת כ"כ הזויה? באמת אתן רואות בדברים שלי כאילו אני מוחקת את הזוגיות? באמת מנסה להבין מה אני עושה לא נכון. כ"כ משתדלת שהכל יהיה טוב. למה יוצא לי עקום. אולי בכלל אני זאת שבדכאון אחרי לידה, כבר לא יודעת. פשוט הכל קשה וזהו. 

זה נראה אחר לגמרי מההודעה הפותחת

וזה באמת נשמע כמו משהו ממש שלו, שהוא צריך לפתור, ושאת עושה את המקסימום שלך.. לגמרי.

ונשמע הגיוני שאת גם מדוכדכת. ברור, כאילו..

אני כן הייתי שוקלת ליווי אישי גם עבורך.

לחיות לצד אדם עם דכדוך / דכאוון זה ממש לא פשוט

אני באמת לא יודעת איך כתבו לך ככה

את אלופה!! גם אמא, גם עובדת, גם נמצאת עם הילדה אחרי הצהרים. גם נותנת לו ללמוד. זה המון! תרימי לעצמך.

זה בסדר גמור שאת לא רוצה לנסוע לחתונה או להשאיר עם בייביסיטר. היא ממש קטנה וכל יציאה משגרת הנקות הופכת באמת הכל.

כל הכבוד לך שאת ממשיכה להקשיב גם לצרכים שלך

בנוגע לבעלך אין לי עצות חכמות חוץ מזה שבאמת הוא צריך טיפול. לא יודעת איך לדחוף אותו לשם

ובאשר אלייך כדאי למצוא דברים שימלאו אותך. אל תישארי עם הילדה לבד ככ הרבה שעות, יש אולי חברה עם תינוק בגיל דומה? משפחה?

חזקי ואמצי זה באמת לא פשוט ואת לביאה.

גם הוא בסדר.

זו תקופה קשה, נראה לי לכולם, כל אחד לוקח את הקושי אחרת, צריך בעיקר לנשום, להנמיך ציפיות, להאט את העשיה ולתת לשניכם זמן להתרגל, כל החיים לפניכם.

לגבי אמהות לצפופים עם קריירה זוהרת, חזרה לגזרה ומטפחת ב300₪ , החיים של אף אחת לא תותים, זה רק נראה ככה. זו רק תזכורת לעצמך למצוא את הדרך לאושר שלך, כשתמצאי, האושר של אחרים כבר לא יעסיק אותך.

שכולנו אבל כולנו!!

היינו במצב כזה או אחר אחרי לידה.

בטח אחרי לידה ראשונה...

זה קושי, קושי עצום והמטרה היא להבין איך מסתדרים

גם אם אין תשובה עכשיו גם אם אין פתרון מספק כרגע

מספיק לתת אופק. להגיד תראה מה שהיה לא יהיה. נקודה. לא יכול להיות. אבל.. ואבל גדול.

אנחנו משפחה ואנחנו חזקים וגם אם הכל נראה ממש קשה ובלתי אפשרי הכל יהיה טוב. וגם אם אין לי מה לתת לך כי אני בעצמי קורסת הכל יהיה טוב.

יהיה לנו טוב. רק צריך להחזיק את הראש מעל למים ובע"ה יבוא עלינו ימים טובים

חיבוק זה מאוד קשה. אתם לא לבד מבטיחה לך.

גם תקופה אחרי לידה ראשונה יכולה להיות זוהרת ושמחה ורגועה.

זה לא אומר שאין קושי, זה אומר שלא תמיד נשאבים לתוך כאוס ולא תמיד הזוגיות נפגעת!

בסך הכל כתבתי מה שהיה לפני הלידה לא יהיה.

אבל יהיה יותר טוב, גם אם זה לא נראה ככה וזה בהחלט יכול לא להראות ככה..  וזה ילך וישתפר.

זה המסר. 

נשמע שהוא ממשש צריך לקחת את עצמו בידיים וללכת לטיפול.

האמת נשמע לי הרבה יותר רלוונטי טיפול זוגי מאישי, אבל החלטה שלכם.

קוראת את מה שכתבו לך ואין לי מושג מאיפה כל ההשלכות האלה שאת לא בסדר.

את מדהימה.

קשה לו וזה בסדר, אבל הוא ילד גדול וצריך לקחת אחריות ותקחת עזרה אם הוא צריך במקום רק לגרום לך להרגיש רע.

ונשמע שקצת קשה לכם לתקשר דברים אחד לשני כי לכל דבר יש מטען כבר, וגם לזה טיפול זוגי אמור לעזור. ממש כדאי לעמוד על זה שפסיכולוג הוא ימצא בלי קשר אבל טיפול זוגי זה דחוף פה.

בהצלחה יקרה

וזה בטח ממש קשה!

אף אחת מאיתנו לא יכולה באמת לדעת מה קורה ביניכם, ולפעמים הודעה לא מצליחה לשקף את המצב כמו שהוא, ולכן התגובות לא תמיד מדייקות. וזה טבעו של פורום, רק את יודעת להגיד האם זה נכון או לא.

מה שאני כן רוצה להעלות, זה את עניין התקשורת ביניכם. ושוב, יכול להיות שזה בכלל לא נכון, אני מעלה את זה רק ממה שאת כותבת כאן.

האם כל מה שאת עושה בשביל בעלך, זה מדובר ביניכם?

זה נעשה בהסכמה?

או שזו החלטה חד צדדית שלך שזה יהיה הפתרון למצב?

והעניין הזה הוא רק דוגמה, השאלה היא בעצם כללית יותר.

האם הדברים מדוברים? האם כשיש קושי אתם יודעים לדבר ביניכם, להבין אחד את השני ולתקשר את הפער?

ממה שאת מתארת, את מאוד משימתית

הוא צריך ללמוד - אני אוסיף שעות עבודה

קשה לו - הוא צריך פסיכולוג

יש כאן פער - צריך לעבוד

ולהיות משימתית זה מעולה! ומקדם

השאלה האם הוא גם נמצא שם?

והאם בגלל הקושי לגשר על הפער בדיבור, נוצר מצב שאת עושה והוא נשאר מאחור?

יכול להיות שזה לא הכיוון בכלל, אבל אם כן, מעלה את זה כאן.

שהוא היה רואה את העתיד:

תראי, שנה מהיום היא כבר רצה פה

תראי, היא גדלה בעןד שבוע, מעניין מה יהיה בעוד שבוע

תראי, היא נוגעת בידיים, תיכף תדע למחוא כפיים

ובעיקר:

"דברים ישתפרו..."

לגבי האמירה האחרונה, כמה שלא האמנתי לו, זה עדיין עזר לשמוע.

ואני למדתי ממנו אז אומרת לו:

וואי כמה שקשה יש פה קסם ועוד נתגעגע לתקופה הזו,

כשנהיה מבןגרים ניזכר ברגעים האלה בדירה הזו בעיר הזו כשניסינו להרדים,

תראה, היא מניחה עלי ראש, מתי היא אי פעם תעשה את זה כמתבגרת?

כאלה...

אז אולי להגיד לו דברים דומים?

ואגב,

כשאני אמרתי אמירות שדומות למה שהוא אמר לגבי ילד נוסף זה כדי לפרוק עד כמה לא התכוננתי לזה, וכדי להמחיש את עוצמת הכאב שלי,

אבל לא באמת התכוונתי לזה...

בהתחלה זה היה נשמע כאילו את כל כולך לילדה והוא פחות חשוב, אם בכלל.

עכשיו זה נשמע שזאת באמת בעיה שלו ולפני טיפול זוגי נשמע שבאמת כדאי שיעבוד על עצמו בעזרת מישהו מקצועי.

ואת מהממת שככה עושה כל כך הרבה אחרי הלידה!

והגיוני לגמרי לצפות לעזרה בכמה שעות בודדות שהילדה איתכם ערה.

זה כנראה לא היה מספיק ברור קודם

ככה זה בפורום שקוראים חלק קטן מהתמונה.

אני שולחת חיבוק גדול

מקווה שתמצאו את השליחים הנכונים❤️

שהגיבו לך שהצרכים שלו לא נענים.

את צודקת בכל מילה. נקודה

נשמע בדיכאון או פשוט שלא הפנים את השינוי ולא מצליח להסתגל למערכת החדשה...

זה ממש קשוח. וברור שתרגישי שגם את קורסת.. מציעה לך אגב שאם הוא לא מוצא לעצמו טיפול תתחילי ללכת את בשביל מקום לפרוק בו.

ולגבי מה שכתבת שאת לא יכולה לראות את כל הנשים המתוקתקות האחרות - רוב הסיכויים שאצלם לא באמת יותר ירוק ויפה

תמיד בעינים שלנו אצל אחרים הכול מושלם

אבל זה אף פעם לא נכון...

דבר שני, נשמע שבאמת משהו יושב עליו. אולי התינוקת זה סתם טריגר.. כדאי מאוד שישב עם עצמו ועם מטפל כלשהוא וקצת יפתח את הדברים.. הוא נשמע מתוסכל מידי. ואת נשמעת לבד מידי.. חיבוק. 

אני עדיין לא חושבת שמדובר בדיכאון דווקא

אבל ברור שההתנהגות שלו מתסכלת אותך ומקשה עליך.

ממליצה לך לא לחכות לו וללכת בעצמך לייעוץ או טיפול אישי

ולא כי את לא בסדר! אלא כי אין לך שליטה עליו, אין לך דרך להכריח אותו לטפל בעצמו או להשתפר בהורות או בזוגיות

ואת רואה שהוא לא מצליח לאסוף את עצמו ולהתחיל טיפול אז חבל שבינתיים את כל כך סובלת

המטרה בטיפול כזה הוא לעזור לך למצוא כלים להתמודד עם הסיטואציה הזו, לדעת לנתח נכון יותר את המצב ולבחור איך לנתב את האנרגיה שלך כדי שאת לפחות תהיי מאושרת ורגועה גם במצב כזה

אולי אין טעם שתקחי עבודה מהצד ותקרסי מהעומס אם הכסף הזה לא נחוץ כרגע למחיה אלא לקנות דירה שבכלל לא בוער לך?!

אולי יש דרך אחרת להקל עליך ולמלא אותך?!

הלוואי שהוא יתקדם לקראתך באופן כלשהו אבל אין לך איך לגרום לזה כרגע.אז לפחות תעשי הכל כדי לדאוג לעצמך רגע לפני שבאמת את קורסת

בהצלחה!!

נשמע שהשילוב של תינוקת עם לימודים מאד מאד קשה (לשניכם). בתור מי שלמדה תואר מאד תובעני אני ממש מבינה אתכם.

זו יכולה להיות תקופה מלחיצה וקשה גם בלי תינוקת אז ברור שהוא קורס.

כמה זמן נשאר לו ללימודים?

אבל אני חושבת שאת לא צריכה לצאת לעבוד, יכול להיות שאם הוא יעבוד וילמד ויהיה כמה שפחות עם התינוקת זה יאפשר לו קצת לשמוע מאנשים אחרים שהקושי עובר

אם את תקחי על עצמך את הטיפול בתינוקת ב100% זה נשמע לי עדיף

אני חושבת שהדאגה שלך מהשדרים שעוברים אליה מובנת, אבל זה יעבור, והיא לא תזכור.

לגבי איש המקצוע - תספרי לרופא המשפחה, הוא יכול לעזור במיוחד אם זה גבר, יותר קל ללכת כשיש המלצה ממישהו שסומך עליו.

מה לגבי הקפאת לימודים? יש מצב שרק יעבוד ולא ילמד עד שהיא קצת תגדל ותישן לילה?

פשוט שניכם מאד עמוסים אז מה שאפשר לדחות כדאי לבדוק.

והציונים שלו נמוכים כי הוא בדיכאון. דיכאון פוגע קוגניטיבית. אולי אם רופא המשפחה יסביר לו את זה הוא יסכים לקחת טיפול. יש תרופות צמחיות, טבעיות. אולי הוא יסכים.

בני כמה הילדים? הם הולכים עצמאית?

לא הייתי לוקחת דונה כי סלקל משמעותית יותר כבד מטיולון, בטח אם יש הרבה מדרגות.

בגיל שמתאימים לסלקל - הרבה יותר נוח מנשא. הידיים שלך פנויות, הילד עוד לא כבד, לא מיטרטרים עם מדרגות וזה יותר חם ונעים לתינוק.

כשהילד כבד למנשא, הייתי הולכת על טיולון קל (איזיווקר, אינפנטי רויאל או משהו בסגנון) אבל זה עדיין ידרוש ממך יותר מאמץ פיזי במדרגות. 

עם מנשא בחצי שעה 40 דק של הסתובבות...

ותודה על התשובה!!

לי היה ממש טוב מנשא בעבר בחורף ועם פיצי

עגלה במדרגות זה כבד יוצר

הגדולים הולכים וסוחבים לבד את הציוד שלהם?

לא קשור למשקל התינוק.

בפרט בחורף.

אבל אני לא אשת מקצוע או משהו

אז באמת עדיף מנשא על פני עגלה.

אבל ללכת כל יום 40 דקות עם מנשא גם לא נשמע הכי מומלץ בשלב הזה...

אין סיכוי לקבל עזרה בשבועות הקרובים? אולי משכנות? אפילו בתשלום? (אולי בחלק מהפעמים בעלך יכול להיות גמיש ולהגיע מוקדם כדי לאסוף?)

זה לא לתמיד, רק לכמה שבועות הקרובים. יש סיכוי שתמצאו פתרון אחר שיאפשר לך לנוח?

ובימים שאין ברירה ואת חייבת לאסוף - יש סיכוי לבקש עזרה מאיזה שכנה רק עם העגלה במדרגות?

מצד שני, לפי האינטרנט, המשקל של הדונה הוא בין 7.5-8.5 ק"ג, יחד עם משקל התינוק נגיד שתגיעי ל10-12 ק"ג? (תלוי בדגם של הדונה ובמשקל התינוק שלך)

נכון שזה לא עלייך, אבל זה הרבה מאמץ פיזי במדרגות.

מנשא לעומת זאת זה רק משקל התינוק, אז נשמע לי קל יותר להתנהלות.

האמת שאני לא רואה פה תשובה נכונה "אידיאלית", לכל אפשרות יש חסרונות, השאלה מה את חושבת שיהיה לך קל יותר.

אולי כדאי לנסות יום אחד לשאול עגלת דונה ממישהי ולהתנסות, לראות כמה קל להתנייד איתה ולהחליט לפי זה 

אין דרך אחרת לאיסוף?

או תורנות עם שכנות

ממש קשוח במזג אוויר הזה ואחרי לידה בכללל

להרים עגלה במדרגות בעיני יותר קשה לגוף ממנשא

כן אנסה שאני אוספת רק חלק- יקצר את הדרך..

והייתי ממש מרוצה!!

עזר לי מאוד עם הפיזורים והאיסופים

שימי לב -

לא בטוחה ששווה לקנות יד שנייה פג תוקף

תבדקי את זה

זהו אני לא מבינה בזה..

300 של לדונה בת 7 שנים נראלך משתלם?

א. לא כיף להעלות אותה מדרגות בעיני .יותר קלה מעגלת אמבטיה אבל היא נמוכה בידית והגלגלים לא זורמים כיף במדרגות..לפחות לפי דעתי

ב.היא פתוחה לגמרי לרוח ולקור

בעיני עדיף טיולון לסגור את הגגון ויש גם שקי שינה לקטנים שאפשר לעטוף את הקטן

צודקת ממש מבחינת הקור

אבל איך שמים פיצים בטיולון פשוט?

הטיולון של העגלה המשתלבת לא ייקל עלי מבחינת משקל..

והטיולון הפשוט מאוד לא יציב ומתנדנד ..

עולות/יורדות לגן או באמצע הדרך?

אצלנו היו מדרגות לגן אז באתי טיפה יותר מוקדם וכשבאה אמא שאני מכירה ביקשתי ממנה שתביא את הבת שלי / שתשמור על התינוק

ניסיתי כל מיני אופציות, הכל לא היה נוח ככ. כשקצת גדל הייתי משאירה את העגלה / הדונה (אם באתי עם הרכב)  ועולה במדרגות עם התינוק בידיים

בהצלחה! 

תודה ע ל התשובה!

למרות שיש שני מקומות שאין איך לעקוף

(יש לי הרגשה שזה לא יהיה קביל, כי למלא ילדים יש ירידה בשמיעה בגלל נוזלים...)

בכל אופן, אם יש קושי בשמיעה ובהבנה וידוע על נוזלים - אז למה שלא ימהרו לנתח? בטח בגיל צעיר, שזה משמעותי לשפה... (אבל האמת שגם בזה אין לנו ניסיון כי הלכנו למנתח פרטי)

עם ילד אחר שלנו, אשתדל לעדכן אותך איך הצלחנו...

אבל כרגע אנחנו מסתבכים😐 (אמרו לנו לפנות לרווחה. נכון לעכשיו הם לא עונים...)

נראה לי שביטוח לאומי זה אחד הגופים שהכי קשה לפנות אליהם, ובטח לקבל מהם משהו...

אבל אולי תתייעצו עם רופא הילדים? לפעמים הקופה יכולה לעזור בזה...

בירושלים גם לפני 20 שנה לא ענו לנו

לגבי תביעה נראה לי מספיק דוח רפואי שמתאר בצורה מפורטת את הבעיה

הרווחה יכולים לכתוב דוח סוציאלי אבל לא ידוע לי שזה נחוץ לביטוח לאומי

באסותא פרטי

אבל זה היה לפני הרבה שנים

לא יודעת איך זה היום

אבל כדאי להזדרז כמה שיותר כי זה יכול לפגוע בצורה משמעותית בהתפתחות השפה

האסתמה. רופא ריאות אמר לי רק בבית חולים, המצב שלו מעט מורכב , הוא יצטרך להישאר לאשפוז לילה-2 אחרי הניתוח גם לוודא שלא מתחיל משהו עם הריאות

הבנתי שהרבה פעמים מחכים לראות ירידה עקבית במס בדיקות כדי לנתח

אז אולי באמת לא ימהרו לנתח...

אם יש באפשרותכם, נראה לי שהכי כדאי לפחות להתייעץ עם רופא פרטי מומחה, או לבקש ייעוץ עם רופא מומחה בקופה.

אחד מהם עם אסתמה

אסותא זה בית חולים

אם היום הם כבר לא מקבלים עם אסתמה

אולי אפשר פרטי בבית חולים רגיל 

די הלחיץ אם נעשה באופן פרטי כמו אסותא. זה היה לפני מס חודשים שהירידה בשמיעה היתה עוד בסדר, עכשיו יש לו ממש ירידה בשמיעה. וזה מסביר את האי שקט שלו בבית לאחרונה

אולי יש להם אנטרס שנטפל רק בביה"ח? 

לפני שהייתי הולכת לביטוח לאומי, הייתי רצה לנתח אתמול לטובת ההתפתחות של הילד.

ירידה כזאת כאשר היא קבועה- מזכה בקצבה בביטוח לאומי, אם זו ירידה על רקע נוזלים

אז לא.

כי אצל הבת שלי גם יש ירידה והרופא נתן סירופ כזה לנסות לייבש את הנזולים

לכן לא יודעת אם ימליץ לנתח ואם כדאי להתעקש, הולכת להתייעץ בפרטי אז זה שונה קצת ממה שהייתי עד היום

ירידה קבועה לא ניתן לטיפול על ידי ניתוח, אלא נותנים מכשירי שמיעה.

נוזלים זו סיבה לירידה בשמיעה שהיא 'ברת תיקון'. לפעמים מחכים לראות אם מצליחים לייבש את הנוזלים לבד. אבל אם הוא כבר עם עיכוב שפתי, אז לא ממליצים להתעכב בדרך כלל.

ולגבי ביטוח לאומי - אין לי ניסיון בהקשר של שמיעה, אבל אני זוכרת שהוא מקבל טיפולים פרא רפואיים בכמה תחומים, אז יכול להיות 'יש לו עיכוב התפתחותי ברמה שמספיקה לקבל קצבה מביטוח לאומי. אני חושבת שמי שמגדיר את זה זה נוירולוג התפתחותי (ואם הוא אכן יקבל קצבה, אז יש אפשרות להכניס אותו למעון שיקומי, ואז הוא יקבל שם את כל הטיפולים, ובכלל מעטפת שתקדם אותו הרבה יותר, כי כל הצוות ימשיך את ההנחיות של הצוות הפרא רפואי לאורך כל השבוע).

והדולה גם אמרה לי עור לעור

וחשיפה לשמש, אפילו דרך חלון

במיטת אור כחול

אי אפשר עור לעור כי הוא צריך להיות שם כמה שיותר...

הוא נמצא לידך?

זה באמת לא פשוט גם לתת זמן במנורה וגם להספיק להניק מספיק.

אפשר כדי לזרז לסחוט מדי פעם טיפה חלב לכפית קטנה ולתת לו.

חשוב לא להגזים, קיבה של תינוק שרק נולד היא קטנה מאד

בימים הראשונים היועצת הנקה נתנה לי כפית כזאת קטנטנה של ערבוב קפה ואמרה לסחוט לתוך זה ולתת.

אפשר לשאוב וכשמוציאים אותו להניק כמה דקות ואז לתת את הבקבוק ששאלת, אני לא זוכרת אם נותנים לאכול בתוך המיטה, אם כן אז אפשר גם להאכיל את הבקבוק ששאבת...

יש לרוב בבתי חולים משאבות מעולות

בהצלחה ממש!!

לק"י

וגם אפשר לסחוט חלב ביד, למי שזה קל לה יותר.

העיצה שלי זה להאכיל הרבה. אם הוא בפוטו, אז אפשר להאכיל אותו גם במזרק, כדי לעזור לו להירגע בלי להוציא הרבה (אם הוא לא רגוע שם). כמובן לא במקום ארוחות מלאות, אלא בין לבין אם צריך.

לא חוויתי צהבת אבל יצא לי להתקע בבית חולים כמה ימים וזה קשוח

אצלי גם הייתי בבית חולים עם אוכל זוועה

ממליצה להזמין אוכל טעים ומנחם ולהרבות בפינוקים כמו שוקולד ומה שמפנק אותך😅

נשמע מעצבן אבל תכלס זו העצה הכי טובה...

גם לנו היה עם 2 ילדים 

לק"י

ואצל הקטן הברית נדחתה בכמה ימים בגלל זה.

בעז"ה לרוב זה יורד בסוף, אז מציעה להאכיל הרבה, ולנסות מה שהציעו לך בנחת. אם מלחיץ אותך אז לוותר.

ולכן להאכיל כמה יותר.

אני שילבתי הנקה ומטרנה וברור לי מכמה ילדים שהתוספת מטרנה עזרה משמעותית.

(אני אחת שתמיד משלבת מטרנה בימים הראשונים עד שמגיע החלב האמיתי ומעולם זה לא פגע לי בהמשך ההנקה..)

לפי מה שידוע לי, היום לא ממליצים באופן גורף להוסיף מטרנה כשיש צהבת. בדרך כלל עם הנקה בלבד הצהבת גם תרד.

לק"י

וכולם או לא קיבלו בקבוק או קיבלו בקבוק- שניים.

כך שזה לא היה משמעותי.

כן חשוב לפעמים להעיר אותם כדי שיאכלו טוב, כי הרבה פעמים הצהבת גורמת להם לישנוניות, ואז הם אוכלים מעט מידי.

זה גם גיל שילדים כל הזמן אומרים אחד לשני אני כן חבר שלך אני לא חבר שלך אז הוא מוודא מי איתו ומי נגדו (לא שזה כזה יציב, הם משנים את דעתם פעמיים בשעה).

הם גם פתאום נפתחים לענין שיש בחברה, תחשבי שעד לא מזמן חברים היו דבר נחמד שנמצא מסביב, אבל כל אחד משחק עם עצמו, רק עכשיו הוא אשכרה מתעניין בסביבה, אז הוא לומד אותה ואיך היא עובדת

הבת שלי בת 3.5 וגם כל הזמן אומרת לאחים שלה: "אתה חבר שלי, נכון?" או "אני לא חברה שלך!" אבל אצלה זו השפעה מובהקת מהאחים...

בכל אופן, בסביבות גיל שלוש-ארבע זה הגיל שבו נפתחים ל"עולם", ומגלים שהוא מורכב מעוד אנשים חוץ מבני המשפחה. ומכיוון שהאדם הוא יצור חברתי (בדרך כלל) זה מעסיק אותו כבר מהגיל הזה...

(ורק אוסיף בסוגריים שבאופן אישי אני לא מעודדת שיח של "חברים" בתוך המשפחה - במשפחה כולנו בני משפחה ואוהבים זה את זה ונותנים זה לזה באותה מידה. אבל לפחות לא מול אבא ואמא... כשילד שואל אם אני חברה שלו, אני אומרת לו שאני אמא שלו ומאוד אוהבת אותו. זוכרת שפעם שמעתי ברחוב אמא אומרת לבת שלה: "אם לא תבואי יפה אז אני לא אהיה חברה שלך" והזעזעתי ממש...)

אבל לא מחבבת את זה, ולפעמים מביעה את דעתי.

אבל אצלנו זה יותר: "אני חבר שלך, נכון? אז תכבדי אותי בממתק שקיבלת." ואז הילדונת מנצלת את המעמד ומנהלת 'מסחרה' של חברים מבין האחים, ולחלק נותנת את מהממתק ולחלק לא... את זה אני ממש לא אוהבת, ולכן מלכתחילה מעדיפה שהשיח בין האחים לא יכלול את המילה 'חברים'.

אנחנו פשוט לא מרשים. או שאתה אוכל את כל מה ששלך או שזה של כולם, אין דבר כזה לתת לחלק.

הפעם התנועות לא נעימות, מכאיבות, מרגישות כמו בוקס בבטן וגורמות לנשימה שלי להעתק.

השילוב של הכאב התמידי וחוסר הנוחות התמידי מתחילים לגרום לי להרגשה קשה כלפי העובר ואני אוכלת את עצמי על זה.

לא טוב לי כרגע.  

אני כבר מפחדת שזו אני שכתבתי באמצע הלילה בלי לשים לב

כולל ההערות שהוספת אח"כ

חיבוק גדול

מזדהה מילה במילה משהו מפחיד

בכל אופן אני לא הייתי מחפשת את האבחנה הספיציפית, למה זה יעזור?

לא יודעת...

אולי שאם זה יחמיר אוכל לקבל שמירת היריון, אולי שכשאגיע ללידה ב''ה אני לא אצטרך ''לשכנע'' את הצוות אלא יהיה לי מסמך רפואי רשמי עם האבחנה.

אני לא יודעת. 

מסיבה אחרת

אבל שמירה מקבלים רק כשלא עובדים ואם זה יותר מ30 יום. אם את לא עובדת אז מסכימה איתך שזה שווה

אבל אם לא אז הטרחה לא שווה את זה

וגם מאוד קשה בימינו לקבל שמירה לצערנו 

זה לא הריון ראשון והתופעות מחמירות

כאבים משתקים בעצמות ובתנוחות מאוד מסוימות (סיקול וכולי) אבל כאמור רק רופאות אמרו לי שזה נשמע כמו סימפיוליזיס בכמה מההריונות אבל לא אובחנתי ע"י אורטופד. קראתי תודה

ב''ה אין לי ניסיון עם זה. 

שעלולים להחשיד לרעלת הריון

כדי לשלול כדאי לעשות עוד בדיקות כמו לחץ דם, בדיקת שתן לחלבון וכו.

צריך לגשת להיבדק.

עוד סימנים שעלולים להיות ותרגישי אותם זה טשטוש בראיה וכאב ראש חזק

כואב לי הראש קצת, אבל יותר בקטע של שפעת מאשר משהו אחר. (נראה לי...)

אוי, ה', אין לי כוח לזה. 🤦🏻‍♀️

קודם כול, כאב ברום הבטן, ממה שאני מבינה, זה דבר די נפוץ. לפעמים זה יכול להעיד ח"ו על בעיה, אבל לפעמים זה פשוט כי כל האיברים הפנימיים נמעכים ומשנים מקום כדי לפנות מקום לרחם. זה מעצבן כואב אבל תקין.

יחד עם זה, כל השרירים הכואבים והתנועות הלא נעימות של העובר שתיארת - לפעמים זה כי יש שרירים תפוסים באיזור הבטן - אגן - מותניים. אני גם הייתי עם כאבים מטורפים, ועשיתי טיפול אקווילבריו, שזה כמו עיסוי אגן ורחם והאיזור הזה, וזה פשוט עשה לי פלאים ושחרר ברמה מדהימה!!

לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל אולי היא מכירה מאיזור השומרון.

אביה: 0586920324

סימפי כשהוא ככה זה סיוט סיוט סיוט!!!!

וצינון בהריון זה קשוחחחח

גם לי הוא פשוט לא עבר עד הלידה,

וגם לי היה סיוט להשתעל ולהתעטש כי פשוו יצא לי פיפי כל פעם כי רצפת אגן בחודש תשיעי זה לא משהו לבנות עליו....

ושפעת בהריון שתדעי שזה לא משהו פשוט שעובר על הגוף, לשא נדע יש מקרים שזה מסתבך וב"ה שאצלך לא אבל זה ממש שהגיוני שעדיין לא חזרת לעצמך שבועיים אחרי!!! אז דבר ראשון לנוח הרבההההה ולשתות הרבה תה ואולי גם לקחת דברים מחזקים- תוספים וכזה...

לגבי הסימפי- זה סיוטטטט וטוב שהבנת שזה! ממש! איזה יופי שה' סידר את זה שתגיעי אליה והיא תגיד לך כי יש מלא שפשוט לא מכירות!!

אז ככה, לי מאודדד עזר להגיע למישהי בשם ריקי שמומחית לנושא, היא הכינה חוברת מידע שנותנת המון מידע על הנושא מכל זווית- ממה להימנע, איזה פעולות מחמירות את המצב, איזה אנשי מקצוע יכולים לעזור וכו וכו... ובנוסף היא מנהלת קבוצת מייל של 'סימפיות' שם אפשר להתייעץ על כל דבר , לקרוא הרבה מידע שמאות נשים משתפות על הנושא, להיתרם גם פרקטית וגם נפשית שם מבינות אותך ואת גם קוראת על נשים בול במצבך ועל הרבה שהרבה יותר גרוע ומתעודדת 😆

אבל באמת שפרקטית יש מלאאאאא מידע...

בהריון אין איך להעלים את הסימנים אבל אפשר ללכת לאקווליבריו/כירופרקטית/ אוסטאופטית ולטפל ובע"ה לפעמים מקל משמעותית!!! לי זה ממש עזר, אמנם לזמן קצר והייתי צריכה לעשות טיפול כל 3 שבועות אבל זה ממש נתן שפיות...

ולריקי פשוט שולחים מייל ל simfi.help@gmail.com

בהצלחה גדולה!!

ואם יש לך עוד שאלות בשמחה!!

קודם כל הכאבים נשמעים לי שרירים,אם את משתעלת אז זה עוד יותר ברור למה יש כאבים.

לגבי הסימפו, תפני לכתובת מייל ששלחה לך אוהבת את השבת,זה ייתן לל כיוון.

אבחנה מאורטופד בלי שמירת הריון ובלי שום טיפול יעיל לפי דעתי לא שווה את המאמץ היא מיותרת,החוברת שהמליצה לך אוהבת את השבת תעשה לך טוב יותר,

בהצלחה

בעז''ה מחר תור לרופא נשים ונראה אם יש מה לעשות.

תודה על התמיכה והעצות. 

הרבה יותר נוח וקל. פשוט מסבירים לו איך להכניס את הפין פנימה.

למה שהאסלה תהיה מסריחה? תקני באושר עד את השפריצר הזה של החיטוי ותנגבי את האסלה/ישבנון אחרי שהילד עושה, וגם תשימי את המתלה הזה של הכדורי ג'ל לאסלה ששוטף עם חומר בכל הורדת מים. לא רואה סיבה שיסריח.

אנחנו גם התחלנו מסיר ולא מאסלה אבל זה די דוחה ההתעסקות. מה שקצת עזר לי היה שלא עשו ישר בסיר אלא זה סיר שמלבישים שקית ואז זורקים אותה. אבל זה עדיין מגעיל. אם הילד זורם על ישבנון בשירותים בעיניי עדיף.

לגבי אוכל אני זורמת. כל עוד זה במגבלות מסוימות אני משחררת. יש לי מספיק דברים אחרים להתעקש עליהם

אבל בעיניי מוכנות מורכבת ממודעות - נגיד שהוא מודיע שהוא עושה עכשיו, ורצון - בקשה מצידו או היענות להצעה שלכם לשבת בשירותים/סיר.  

אחד מהם זה התחלה יפה, אבל לא הייתי מתחילה בלי שניהם.

לתווך - הייתי מסבירה שתינוקות וילדים קטנים עושים פיפי וקקי בחיתול,,וגדולים עושים בשירותים. כשהוא יהיה גדול אז גם הוא יעשה בשירותים/סיר, ואז אפשר לשאול אם הוא רוצה לנסות.

אם הוא אומר כן, אז להגיד לו שבפעם הבאה יגיד לפני שעושה ותלכו לשירותים.

מן הסתם בפעמים הראשונות יגיד רק כשכבר ממש עושה אז להסביר לו ולהראות שהחיתול כבר התמלא ופעם הבאה יוכל לנסות שוב. זה לוקח זמן..

יש כאלה שפשוט מורידים חיתול ונותנים לילד לפספס עד שהוא לומד לזהות מראש. אני אישית ממש לא אוהבת את זה ולא מאמינה בזה, לא אחפור לך בסיבות אבל אני חושבת שילד בשל בכל מקרה יגיע לגמילה, גם אם יש לו חיתול, ובאמת כשאני גומלת אני משאירה את החיתול בתקופת הגמילה עד שאני רואה שיש שבוע שבועיים יבשים ונקיים, ורק אז מחליפה לתחתונים. אפשר גם פתרון ביניים שנקרא חיתולי פול-אפ זה חיתולים שנראים כמו תחתון (לדעתי סופגים קצת פחות כמות ממידה זהה של חיתול רגיל כי נועדו בעיקר לפספוסים)

כדאי גם לקרוא איזה ספר בנושא שמסביר. יש כמה, הכי פופולרי לדעתי זה סיר הסירים. בעיניי ספר מעולה. יש גם מסדרת "לולו" ספר חמוד שנקרא הסיר של לולו. הוא אחלה אבל בעיניי פחות מפורט ומסביר לילד מאשר סיר הסירים. אם הספרים האלה (בעיקר הראשון) לא מתאים לכם בגלל פירוט יתר אז מאמינה שיש ספרים דוסיים יותר אבל לא מכירה..

אז לקחת אותו אז לשירותים זה מאוחר מידי. מה עושים?

ואיזה ישבנון לקנות? עדיף עם סולם או בלי? 

פשוט אומרים לו "מצוין, כשתגיד לפני נלך לשירותים".

מודעות לעצם העשיה של הצרכים זה שלב ראשון, זיהוי לפני זה שלב שני. אז אפשר לחכות.

ישבנון - אני אוהבת את אלה עם הסולם, כי הם משמעותית יותר יציבים ונוחים לילד

לק"י

מעדיפה מקטין אסלה ושרפרף. ומרימה לאסלה אם צריך.

גם ככה הרבה פעמים הם צריכים עזרה בהתחלה, ולא הולכים לבד.

מגיע לפעמים גם קצת מאוחר יותר

אבל מגיע הרבה פעמים.

אני אישית לא הייתי נכנסת עם הילד ל'מלחמות' סביב אוכל שמוגש על השולחן. מבחינתי חלה זה אוכל ולא יודעת אם הייתי מגבילה ילד בן שנתיים.

בגדול, אוכל זה ממש לא נושא שכדאי לריב עליו, כמו שראית את יכולה כך ורק להחליט מה הילד שלך *לא יאכל*, אין לך שום דרך להחליט עבורו מה הוא כן יאכל, וכמו שראית הילד יכול גם להחליט שהוא לא יאכל כלל, מה שישים אותך במצב בו יש לך בחירה בין שתי אפשרויות גרועות: להכנע ולתת לו מה שרצה, או להשאיר אותו רעב. עדיף בכלל לא להכנס למקום הזה מלכתחילה.

מה שכן, הייתי ממשיכה לחשוף לכל סוגי המאכלים, אם רואים שבאמת באופן עקבי הוא רוצה רק פחמימות, להשתדל לרוב להגיש דבר ראשון לשולחן את החלבונים והירקות, ורק אחרי זמן מסוים להוסיף גם את הפחמימה, בדרך הזו הרבה פעמים הם בכל זאת יסכימו לאכול מהאוכל הבריא יותר לפני שיתמלאו מהפחמימות.

זה עדיף בהרבה על פני האפשרות להגיש לשולחן הכל ואז לריב עם הילד שיקח דווקא מה שאת רוצה ולא מה שהוא רוצה. 

הבן שלי בן שלוש+ ובגן לימדו אותו לעשות בעמידה. אבל שם האסלה נמוכה וזה כנראה נוח לו.

אפשר להושיב על מקטין אסלה מספיק אחורה ושיתכופף קצת קדימה, ככה הפיפי לא משפריץ החוצה. או שיחזיק את האיבר שייכנס פנימה.

לק"י

להושיב על האסלה מידי פעם. נניח לפני המקלחת או בבוקר.

בעיני זה עוזר אחר כך כשמחליטים לגמול, שהילד מכיר את השירותים ויודע מה עושים שם.

ממליצה לקרוא איזה הדרכה לגבי הגמילה כדי להגיע מוכנים לתהליך...

והכי חשוב רוגע. לשדר רגוע. להיות מבפנים ברוגע.

לגבי איך- אצלנו אחד למד בעמידה היה לו עוד והשני לימדנו בישיבה כי יש לו זווית ללמעלה והוא לא מצליח שיצא בפנים..

לגבי בררנות חד משמעית לדעתי לא כדאי ראש בראש, רק ממתקים וגם זה אני משתדלת שלא אני אמסור עליהם משהו שמול העיניים..

בבררנות נראלי יכול לא לקדם אותך ואפילו להזיק לטווח הארוך...גם אצלנו מבאס אותי שהם אוהבים פחמימות ומסרבים לירקות ופירות לא מעט פעמים..

מה שקראתי פה בפורום זה לחתוך ירקות או פיתות לצלחת בצורה מזמינה ולהגיש כשרעבים עוד לפני הארוחה, או לזמני ביניים ואז הם אוכלים יופי...

כשחוזרים מהמסגרות או לפני א. ערב וכזה...

והאמת שמבחינתי חלה זה אחלה אוכל ויאכלו כמה שרוצים, העיקר שיאכלו חח...

בעיניי גיל כמעט שנתיים זה קצת קטן

לא אומרת שלא אפשרי

אבל מעבר למודעות הוא צריך גם בשלות של שיתוף פעולה. להסכים ללכת לשירותים, להוריד בגדים וכו'

אלא אם הוא ממש מראה סימנים מובהקים של מוכנות, ומבחינה מוטורית הוא עצמאי ומסתדר, הייתי מחכה לקיץ.

הרבה יותר נוח ונעים לכולם

וכן להמשיך עם המודעות, אבל בעיניי לגמול בחורף ילד קטן זה קשה.

לפי דעתי לא נכון למנוע אוכל שהוא אוכל אמיתי (כלומר, על ממתקים כן נכון וכדאי להגביל), נכון להציע ארוחה מגוונת שמכילה אוכל בריא ואת כל אבות המזון.

אבל בוודאי בארוחת שבת משותפת, כל אחד לוקח מה שרוצה.

אפשר להציע, אבל לא לאסור

הבן שלי גם בן שנתיים ומודע ממש יפה ליציאות שלו (אומר לפני שהוא עושה) ובכל זאת אני לא מתחילה לגמול עכשיו כי חורף וקר נורא. בעיני שווה לחכות לימים נעימים שאפשר לתת לו להסתובב בבית רק עם תחתונים או מכנס קליל, ושיש שמש טובה לייבש הרבה כביסות (לי אין מייבש, אבל גם לייבש את הספה נניח אחרי פספוס אז אני שוטפת ושמה אותה מול השמש בחלון).

את הגדול גמלתי בקיץ בגיל שנתיים וזה אפשרי בהחלט, אבל לא היה שם לקיחת אחריות שלו ולכן אפילו שהוא היה כבר בלי פספוסים הוא חזר לטיטול כשהתחיל מסגרת חדשה (בגלל הרצון שלו) ונגמל שוב באביב בגיל שנתיים ושמונה, גמילה הרבה יותר קלה וחלקה.

בגמילה מתחילים בעיני מלהוריד טיטול ואז יש פספוסים ומתוך הפספוסים האלה הילד לומד לזהות כשהוא עושה, לומד לעצור ולהתאפק ולומד לשחרר בשירותים. אולי זה שונה כשרמת המודעות של הילד ליציאות בטיטול גבוהה מאוד, אבל מהנסיון המועט שלי ראיתי שכל עוד יש לילד טיטול אז להושיב אותו בשירותים או על סיר לא כזה יעיל כי לרוב זה לא יהיה בדיוק בדיוק כשהוא צריך והשלב של לדעת לשחרר ולעשות בשירותים הוא השלב היותר מתקדם של הגמילה, מגיע אחרי השלב של לדעת להתאפק.

את הגדול גמלנו קודם כל הכל בישיבה, ככה הוא גם לא צריך ללמוד להפריד מה הוא עושה מתי, אבל אין מנוס, זה ממש מלכלך את כל הסביבה וכל החדר שירותים. כשלימדנו אותו לעשות בעמידה פתאום הכל נכנס לתוך האסלה (כמעט) והיה הרבה יותר נקי, אבל בגמילה צריך לנקות שתן כל הזמן, או כשמפספסים או מסביבות האסלה וכל החדר שירותים, לא רואה דרך שזה לא יקרה, ככל שתגמלי בגיל גדול יותר אז אולי השלב הזה יהיה קצר יותר.

לא רואה את עצמי מנקה שירותים. מגעיל אותי בטירוף. אבל גם להשאיר אותם ככה לא רלוונטי.

אני עושה בבית כמעט הכול אבל שרותים ופחים לא נוגעת. 

לק"י

כשהבנים יושבים על האסלה- הם צריכים או לדחוף את האיבר עם האצבע או לשבת קצת אחורה ולהתכופף טיפה (אבל אז לפעמים צריך להוריד לגמרי את התחתונים והמכנסיים).

ככה נשאר נקי.
 

ולגבי להושיב כשיש עדיין טיטול, אני דוקא ממליצה. חוץ מהבכור, שלושת האחרים היו יושבים לפעמים מערך מגיל שנה וחצי, ולפעמים גם עשו בשירותים. בשונה מהבכור, הם היו מודעים לעניין השירותים, כנראה כי ראו את הגדולים מהם מתפנים שם.

ואני אישית גם שולחת בהתחלה לשירותים בצורה יזומה או מציעה ללכת/ שואלת אם צריכים. אין לי כוחות למליון פספוסים (לא שאין, אבל פחות מן הסתם).

יש נשים שהבדיקה הביתית לא מגלה אצלן, אולי השתנה לך משהו הורמונלי שמשפיע על זה.

כאילו גם יכול להיות שסתם היה ביוץ מאוחר אבל אם לא תבדקי לא תדעי